.
לאורך השנים עברתי מספר מהפכות בחיי.
בחודש יוני אני מסיימת שנה במקום העבודה החדש שלי באוויס אליו העתקתי את חיי אחרי 21 שנה בהן שרצתי באותה משבצת בחברת תיקל.
השנה הזו מסתמנת כמהפכה נוספת שתתפוס מקום של כבוד בסרט הדוקומנטרי על חיי. או נאמר באוטוביוגרפיה שתצא בארבעה חמישה כרכים. או שזה יפול עליכם ותצטרכו לשלב אותה בהספד.
מה שיבוא קודם.
אז תתרכזו.
חיי עד לפני כעשור זכורים לי במעורפל. כבר כתבתי פה בעבר שהם היו ככל הנראה שיממון מוחלט, מה שאיפשר לי לא לשמור להם מקום במספר תאי המוח המצומצם והמתפקד חלקית בו אני אוחזת מאז גיל 40.
בעשור האחרון, חליתי במגוון מחלות רחב ומורכב. יש יסוד להניח שאם הייתי מתייחסת אליהן ברצינות כמו שאני מתייחסת לעבודה שלי (בשתי המשרות), גירעון מערכת הבריאות היה מכפיל את עצמו. זו אולי לא נראית לכם מהפכה בהגדרה. אבל זה הפך את החיים שלי למשהו אחר, לעיתים לבלתי נסבלים. יש ויטענו שבלתי נסבלים יותר לאנשים בסביבתי.
צודקים.
אבל אנחנו לא פה כדי להסביר כמה אני נוראית. את זה מיצינו והבנו כבר בבלוג מספר 6.
עוד מהפכה משמעותית בחיי היה ניתוח השרוול. אני יודעת שאני לא אמורה ללכת בתלם. אבל זה לא הוגן, אל תשפטו אותי לחומרה. אני עשיתי אותו בשנת 2012. לפני שהפכו אותו לזמין כמו לקבוע תור לקוסמטיקאית. השינוי הכי משמעותי ברזון היחסי שלי (ביחס לגור של פיל) הוא שאחוז המשכורת שיוצא על בגדים וטיפולי יופי ותחזוקה שונים (כן!!!! ככה זה נראה אחרי שמטפלים בי!!!) הוא כ 79%. ושהפכתי לכל הבנות ששנאתי. אלה שקר להן גם כשיש בחוץ 34 מעלות בצל.
במהלך 2012 ועד 2017 בערך נערכה מהפכה נוספת. נקרא לה: למידה להכיל. או בשמה הנוסף: איך לא לסיים את חייך בכלא.
שני אנשים שהייתי מוכנה לסבול המון כדי להחזיק בהם (לא יודעת למה טוענים שאני דרמטית). למדתי וספגתי כל תכונה גברית בלתי נסבלת. אלוהים כמה זה היה קשה.
בסופו של התהליך הפכתי מיושבת, בוגרת והפנמתי שבני האדם עסוקים בעיקר בעצמם. ואם אין אופציה חוקית להרוג אותם, כל שנותר הוא להשלים עם זוועות הנפש שהם מייצרים על בסיס יומי (שעתי).
ואז הגיעה אוויס.
לעזוב עבודה אחרי 21 שנה זו ה- מהפכה. אוויס העצימה והקצינה את מי שאני ואת כל מה שיש בי. רק שלהזכירכם לא היה לי קל איתי עוד קודם. אז אתם יכולים להניח כמה אני מתישה את עצמי עכשיו.
השנה הזו (שלכל הדעות מרגישה כמו שבע שנים של כלב) העלתה את יכולת ההכלה שלי לזן האנושי בכמה דרגות. בשלב הזה של חיי, אני מאמינה בלב שלם שהפכתי שילוב של גנדי ואמא תרזה. אני גם חשה קדושה לפחות כמו האפיפיור.
תמיד נחשבתי לסוג של וורקוהולית. אבל החזרה לתיקל ולעבודה הנוספת הרבה שהם מייצרים לי בימי שישי העלתה אותי לטענת רבים לברת אישפוז בכפייה.
נו, זה ידוע שהרוב קובע.
בנוסף גיליתי אין ספור כישורים נוספים שלא נדרשו ממני בעבר וגורמים לי לעונג עצמי וסיפוק מטורף (פיייייי זה המשפט הכי סקסי שכתבתי פה אי פעם).
סמכו עלי נו, אוויס היא חתיכת מהפכה בתפיסה שלי את עצמי.
לפי הספירה הרישמית אני בת 46 עוד רגע. לפי השנה הזו והאנרגיות שהיא לקחה ממני אני חוגגת בספטמבר את גיל 56. אה, לא!!! נעגל לשישים. זה יום הולדת שמקבלים בו יותר מתנות.
