כאוס עולמי, מלחמה באוקראינה, מגפה ומחסור בעובדים בנתב"ג. הצחקתם אותי. כדי למנוע ממני לטוס אתם צריכים פצצת אטום. שום דבר לא יעמוד ביני לבין האופציה לברוח בפסח מאוכל כשר ועוד ליל סדר אשכנזי סתמי וחסר חשיבות (אם זה על העדה שלי, זו לא גזענות, זו אבחנה). מעבר לזה, אני מושקעת בנסיעה הזו רגשית. בפעם הראשונה בחיי לקחתי על עצמי להיות המבוגר האחראי של האירוע הזה. מארגנת, קובעת, מסדרת. חייבת לציין שהתחברתי יותר לקטע של קחו כסף ותגידו לי מתי להתייצב בשדה. אני טיפוס היסטרי למדי, פרופורציות זה משהו שלוקח לי זמן להגיע אליו. כל ברז מטפטף בבית מכניס אותי למרה שחורה וכל דבר שלא מתיישר לפי התוכניות שלי מערער אותי ממש. כך שאין לי הסבר לרוגע שאפף אותי לאורך כל התהליך של ארגון האירוע הזה שנבנה על קבוצות פייסבוק, גוגל ובעיקר על טונות של אינסטינקטים טובים ומזל, המון מזל.
רבות דובר על נתב"ג נטול העובדים שקורס תחת עומס האנשים שמנסים לברוח מהארץ כדי לנשום קצת אסקפיזם ושופינג. שותפתי למסע היתה כמו ביבי - הראשונה לזהות ולהזכיר לי שכסף קונה הכל, כולל אפשרות לדלג באלגנטיות על מאות האנשים העומדים בדלפקים ולהכנס בדרכים צדדיות ישירות אל הדיוטי. הייתי אומרת שזה הכסף הכי טוב שהוצאתי בחיי, אבל לא אני שילמתי. עשרים דקות בהן הדייל החזיק בדרכונים שלנו, עשה לנו את כל העבודה וחסך מאיתנו אפילו את השאלה אם ארזנו לבד, והופ הנה הדיוטייייייייייייייייייי אגב, זה לא שהכאוס לא נגע בנו. לא היינו בשדה הנכון, הטיסה נדחתה, הוקדמה, העבירו אותנו משער לשער ובכל זאת הצלחתי שלא לכעוס או להיות מתוסכלת. הסיבה הראשונה היא שכרון החופש והשניה היא שליבי יצא אל העובדים המנסים להתגבר על הטירוף המתרחש שם.
עשה
לנו רושם שאין כל כך הרבה אנשים בדיוטי, אבל במבט יותר מעמיק הבנו שכבר פשוט סיימו
את כולו. כולם היו בתור לקופה. היו שם מדפים ריקים כאילו זה סופר באוקראינה. האוכל
בדיוטי כבר כולו כשר ככל שפסח מתחיל רק מחר. איזה באסה. דווקא שמתי איזה 85
ש"ח בצד שיהיה לי לכריך חביתה.
עליתי למטוס עייפה, רעבה ורגועה, ממש רגועה. איך המשפט הזה מסתדר? לא ממש ברור לי.
נמל התעופה ברומניה היה ריק מאנשים והתגלגלנו משם במהירות החוצה. אחרי כמה דקות של חוסר אונים ובעזרת גוגל תרגום אותר הנהג שהיה אמור לאסוף אותנו למלון. אחרי צ'ק-אין זריז הגענו לחדר.
לסיכום: ברבע לשש אחר הצהריים יצאנו מבית, בארבע בבוקר למחרת היינו במלון. חו"ל זו עבודת פרך, אולי בכל זאת עדיפה חופשה בטבריה.
יום שישי 15.4.2022 - על המר והמתוק
דבר ראשון עברנו בבוקר בשני בתי קפה כדי לבחון את היכולת של הרומנים לספק את ההתמכרות הכי חמורה שלי (קפה, נו מה חשבתם, קזינו?) שתיתי ואין לי תלונות (אין לי תלונות, אני רגועה, לא נלחצת מכלום. מעניין מי אני ומה עשו לרונית, חראם עליה) יחד עם זאת אני באתי מצויידת במכונת קפה ניידת, מקציף ושלושה שרוולים של נספרסו. היום אני אקנה חלב וממחר בבוקר הם יכולים לבוא להתארח אצלי.
בוקרשט מזכירה לי את סופיה, רחובות רחבים ומרשימים שאין בהם כלום ושום דבר. מה שלא מונע ממני להסתובב בהן באושר רב. לטיול הזה אני מגיעה אחרי פציעה בברך וכל צעד מורגש היטב. ובכל צעד אני מתכוונת בכל 23963569 מהצעדים שעשיתי עד כה, בעוד השעון החכם שלי נסער מזה שהעליתי דופק ואני מראה סימני חיים. כרגיל אני עומדת בהליכה בגבורה כשאני מודה שבשוטף לא חל שיפור במצבי. אם אני צריכה לעצור במכולת אחרי העבודה, אני מעדיפה לשתות ציאניד מאשר לקנות לחם. אני אדם עייף ושבור עד שאני נושמת אוויר שהוא לא שלנו.
כלקח מהטיול הקודם בו לא היה לי מתאם למחשב, הגעתי עם שלושה. בפעם הקודמת המחשב סירב להתחבר למחשב של העבודה, אבל הפעם הכל עובד לפי התוכנית (לפחות נכון לדקה זו) ומייל נקי מבחינתי זה כמו אוכל - דבר מנחם.
בטיול הזה טרחתי להתעסק בדברים קטנים שבדרך כלל עושים בשבילי. הכנסתי אותנו לרשת האלחוטית, התחלתי להבין כמה יעילות מטורפת יש בגוגל תרגום ואני מרוצה מעצמי ממש. הייתי חושבת שמגיע לי פרס ישראל על התפקוד שלי עד כה, אלמלא הצלחתי לפתח הבנה בגוגל מפות. אצלי (לא משהו שזכור שלי שבחרתי) היא אשה, והיא מאבדת אמינות בשניה שהיא אומרתי לי: "צא לדרום מזרח". נשמה, אם אני הייתי יודעת איפה זה דרום מזרח לא הייתי פותחת אפליקציה.
אז היתה לנו החלטה אסטרטגית ללכת לאיבוד ולחפש את דרכנו חזרה על ידי מונית, (כלומר שהוא יחפש את הדרך חזרה, אנחנו נשלם). זה עבד לי מעולה בסופיה וגם ככה הכל נראה פה אותו דבר. בגדול זו אסטרטגיה בעייתית בהתחשב שכל פוסט שני שקראתי בקבוצה בפייסבוק היה על נהגי המוניות פה. על זה שהם בקושי טורחים לעצור ברחוב ואם הם עוצרים ככל הנראה נשלם פי חמש ממה שצריך. נו, אז אני ארגיש כמו תייר בישראל, מה אכפת לי. רק קחו אותי ושימו אותי במקום. אני במוד חופשה ומשלמת בארץ רבע מהמשכורת על מוניות, נראה לי קטנוני להתבאס על זה שמישהו יקח לי 30 ליי יותר ממה שצריך.
אז באמת הלכנו לאיבוד, עד כה פעמיים. התחלנו מסע מהמלון והלכנו רק ישר. ישר ימינה, ישר שמאלה והופ הגענו ללא ישר בכלל. ואכן נהגי מוניות חולפים על פניך כאילו אתה אוויר. (אגב לא חולפים, טסים) אז בפעם הראשונה האל הטוב העביר אותנו דרך תחנת מוניות (וכן, ברור לנו שהוא לקח יותר כסף ממה שהוא היה צריך) ובפעם השניה, עמדנו בתשע בלילה במקום לא ידוע, כשהאופציה לנסות ללכת חזרה למלון קיימת, אבל מתישה אפילו רק מחשבתית. בעודנו עומדות ותוהות על גורלנו, אני רונית הכל יכולהההההההההההההה שלפתי את האפליקציה של אובר אותה הכנתי עוד בארץ ובלי שום הבנה איך היא עובדת, או כמה המיקום בה קולט אותנו במדוייק, לחצתי על כל מיני דברים שאין לי דרך לשחזר ואחרי 10 דקות נחת בול לידינו נהג חביב באיזה פיאט פונטו קטנה (תרגעו, זה לא שזיהיתי את סוג הרכב זה היה רשום וכל האפליקציה למרבה התדהמה מתפקדת פה בעברית) וכך שבנו למלון (בפחות מעשרה שקלים).
כוסאמא של ההיא מגוגל מפות. הכל, הכל אני יכולה לעשות לבד חוץ מלהבין מה הכלבה הזו רוצה ממני. אה, כתבתי את זה בקול רם? חשבתי שאמרתי את זה בלב, לא נורא.
אני פה עם דודה שלי, אחות של אמא שלי שהיא הדבר הכי טוב בעולם. לצערי היא לא רק טובה אלי, אלא גם לאחרים. מה שמפעיל עלי הרבה לחץ. אני אמורה להחזיר אותה בשלום ובחתיכה אחת כי אחרת אני אצטרך פה מקלט מדיני. לא יהיה לי לאן לחזור. השבעתי אותה ששום סצינה של "ללכת לאיבוד" לא עוברת לאחרים. אני אדם של "שורה תחתונה" משמע אני צריכה להחזיר אותה הביתה, הדרך פחות חשובה.
העיר הזו אוהבת פרחים ואפשר למצוא אותם בכל מקום. טוליפ הוא הפרח האהוב עלי והוא מציץ עלי מכל פינה, רכשנו לי זר קטן והוא אצלי בחדר על יד המחשב. טוב זה הכי רומנטי שלי עם עצמי אבר.
ובסיכומו של יום, הלכנו 8989865 ק"מ, נחנו קצת בצהריים במלון, אכלנו במסעדה טובה, טעמתי מלא קפה, קנינו עוגות שלא הספקנו לאכול וגיליתי שהייתי במקומות זולים מאלה.
זהו,
אני מוכנה למחר.
יום שבת 16.4.2022 - על האוכל, קניונים והנהג הטוב.
להיום יש לנו נהג פרטי. שוב אני, רונית המלכה, הצלחתי לארגן לנו (גם לימים בהמשך) יום עם מישהו שיקח אותנו ממקום למקום, יראה לנו את מה שחשוב כאן וגם יסיע אותנו לקניות. (שימו לב - מוטיב חוזר בבלוג: אני מאוד מרוצה מעצמי).
אחרי
שהבנו שאין המון מה לעשות פה, החלטנו למדר אותו מכמה קניונים כדי שיהיה לנו לאן
ללכת בימים שנותרו לנו פה, כי אחרת נצטרך להעביר באיזה שהוא שלב את הזמן בלספור את
כמות הבלטות ברחוב. לא שזה אכפת לי, כל מה שחוסך ממני מצות ולחמניות כשרות בארץ זה
אחלה.
מי שלא שמע אותי מנסה לתקשר יום שלם באנגלית רצוצה, עם גוגל תרגום לא ראה שמחה בימיו. אני חייבת להודות שאם האירוע הזה היה קורה עם מישהו אחר הייתי שותקת כמו דג מת, אבל אני עם דודה שלי שבטוחה שאני עושה עבודה מעולה ומי אני שאודה בפניה יותר מ 15 פעם שאין לי מושג מה אני עושה, הכל פשוט מצליח לי. ניסיתי גם בפעם ה 16, אבל משום מה היא לא מאמינה שאני מקשקשת לנהג בג'יבריש שאיכשהו הוא מבין. אז יאללה - אנגלית איט איז.
אז היינו צמודות ביום הזה לנהג שעשה לנו סיבובים בעיר וקצת מחוצה לה והעביר אותנו ממתחם קניות (אלוהים הם גדולים פה יותר מבארה"ב) לקניון (היינו באחד חדש שעוצב בצורה של רחוב מקסים), לקח אותנו לאכול אוכל רומני אותנטי שהיה באמת מטורף. אכלתי קבב לראשונה מזה 15 שנה ואיקרא שהייתי מוכנה ללכת לישון בתוכה. פשוט מושלם.
בדרך
חזרה הנהג הפתיע אותנו עם תגלית שהמלון שלנו נחסם מחר כי עובר לפניו מרתון. האמת
שלאור הכושר שאני מגלה פה אולי פשוט אצטרף. עוד משהו שהנהג לימד אותי זה שיש גוגל
תרגום ממש בתוך הווטסאפ. אתה מקליד בשפה שלך וזה מעביר את המסר ישר בשפה שאתה
רוצה. יש לי הרגשה שעד סוף הטיול אני מבינה שאני לא צריכה טובות יותר ואני טסה
מעכשיו לבד. ביקשנו ממנו לפני החזרה למלון לעבור בסופר גדול (אז הוא הביא אותנו
לענק) ושם רכשתי מזוודה של אוכל. לא נורא, אני מכירה אותי, שילמתי מראש על שתיים.
יום ראשון 17.4.2022 - על האושר מול הכסף.
מזג האוויר מאז שנחתנו היה מושלם, קר במידה ונטול גשם ואז התעוררנו הבוקר והעיר התהפכה כמו מצב רוח של נערה בגיל ההתבגרות. היא הפכה קפואה ומורידה עלינו מים כמעט ללא הפסקה. בכל מקרה האתגר ביום הזה הוא לא מזג האוויר, אלא איך מסתובבים כל היום בקניונים (סליחה, אבל גשום ואנחנו צריכות מחסה) ומבזבזים כמה שפחות (כבר עשו אתגר כזה בטיק טוק?). העיר הזו יותר יקרה ממה שחשבתי ויותר ממחצית מהכסף התאדה לנו עוד אתמול. מצד שני, אם אלוהים לא רצה שנקנה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו הוא לא היה ממציא את הויזה (מוטו לחיים, כבר עשו את זה על סטיקר?).
אין לי הרבה מה לכתוב על היום הזה, יצאנו ב 9:00 בבוקר בהחלטה לשים לב לא לבזבז יותר מידי כסף וחזרנו לחדר אחרי שבע בערב כשאני שמה לב שאם נמשיך ככה, עד סוף הטיול נצטרך להשאיר פה למישהו כליה כדי לקנות לעצמנו משהו לאכול. היינו בקניון אפי ובקניון פרומנאדה. על קניון אפי שמעתי (והוא אכן מרשים). לפני שיצאנו לדרך בדקתי המלצות על קניון פרומנאדה. בשלוש דקות קראתי עליו שהוא טוב, לא טוב, גדול, קטן, שהוא יעיל ולא יעיל, שווה, לא שווה. כך שלא היססתי להבין שזו הבחירה הנכונה.
יש פה בתי קפה שיש בהן המון עוגות מטורפות. שמתי לעצמי מטרה עד סוף הטיול לטעום את רובן. אובר היו טובים אלינו גם היום. שוב, אין לי מושג מה אני עושה ועל מה אני לוחצת, אבל עובדתית, איכשהו, אחרי כמה דקות מופיע לי נהג שעוצר לי ממש מול הרגליים. ברומניה לפני זמן לא רב בוטלו כל המגבלות, כולן אבל. זה כאילו הקורונה לא קרתה מעולם. לפני שטסתי שקלתי אם לשים מסיכה בקניונים ובמקומות הומי אדם. חחחחחחחחח החופש המוחלט הזה שווה מבחינתי זן חדש שאשמח להכיר לכם בארץ - קיצר, לא קורה. המחשב אגב כהרגלו כשאני בחו"ל פתאום החליט בשבילי שבחופש לא עובדים ומסרב להתחבר למחשב של העבודה. גם על זה אין לי הרבה מה לכתוב. נראה לכם?!?!? יש לי מלא מילים לכתוב על זה, אבל זה המון קללות שגוגל לא יאשר לי להעלות בבלוג.
יום שני 18.4.2022 - מלא ישראלים ברחוב.
מאחר ונקודת המוצא שלי היתה שאין מה לחפש בבוקרשט כל כך הרבה ימים, ארגנתי לנו להיום ומחר טיול פרטי עם נהג שיקח אותנו אל מחוץ לעיר. היינו בסינאיה, בראן וסיימנו בברשוב שהיתה לי קסומה למדי אחרי בוקרשט האפרורית משהו. אתמול היה פה שלג ונסענו דרך שאריות שהפכו את הנוף בדרך למדהים למדי. היום היתה שמש ומזג האויר פה מושלם, רק שגוגל מספר לנו שבלילה הטמפרטורות יורדות בצורה משמעותית וקיים חלון הזדמנויות ממשי לשלג. זהו, מעכשיו אנחנו מתפללות לאל הטוב שיפיל עלינו מים קפואים וסביר שנבהה בחלון עד אור הבוקר.
אגב יש פה ישראלים יותר מרומנים באופן וודאי. ישבנו במסעדה ואחת לדקה מישהו צעק למישהו בשפת הקודש. היו רגעים שבחוסר ריכוז חשבתי שאני בסנטר. הנהג שלנו מנומס באופן קיצוני, הוא קורא לי גברתי ומבקש ממני רשות כשהוא רוצה ללכת לחמש דקות לרכוש לעצמו משהו. ואוו אני יכולה להתרגל לזה, מעניין אם אפשר להשיג כזה גם במחיר טוב בארץ.
גם בעיירות האלה, מיותר לציין, מצאנו מה לקנות. זהו. לא תמיד יש לי פואנטה.
את הלילה הזה העברנו בבית הארחה קטן ורומנטי בבראן. החדרים מקסימים (גם המארחים) אבל זה עשה לי פלאשבק לעליית הגג של אנה פרנק. יש לי חלון קטן, שרפרף ומיטה ואני עומדת ובוהה החוצה. בפעם הראשונה בחיי, אני מנצלת את חבילת האינטרנט שלי בצורה מוטרפת. כבר ניצלתי את רובה וסגרתי חבילה נוספת. האפליקציה של יס עובדת פה רק בתנאי שהיא על רשת של הארץ, וההתמכרות שלי לרסקין ולאקטואליה באופן כללי, עולה לי הרבה כסף. מעבר לבלוג הזה כבר הספקתי לרשום שתי ביקורות מושקעות. לחברה שארגנה לי את הטיולים ולבית ההארחה שישנו בו. אם הייתי מקבלת שקל על כל מילה שרשמתי מאז שיצאתי מהארץ ועד כה, היתה לי קלדנית שהיתה חוסכת לי את כל טירחה הזו. המתנו לשלג כשגוגל כל דקה משנה את הדעה שלו. זה עוד שעה, שלוש שעות, מחר בבוקר. יאלללללללה!! בלי טובות.
יום שלישי 18.4.2022 - על הנחת מהשלג.
השלג כנראה היה תקוע בפקקים, בבוקר היה פה קר במידה סבירה (לפי גוגל 3 מעלות אבל זה הרגיש סבבה) ועושה רושם שאת הפנטזיה הכי גדולה של דודה שלי, לא אוכל להגשים לה. היא רוצה שלג שיירד עליה, ומעבר ללזרוק עליה קוביות קרח, אין לי רעיון איך להגשים את זה.
אחרי התייעצות עם בעלי בית ההארחה, הסברתי לנהג עם המון מילים שדומות לאנגלית שנתחיל את הבוקר בראשנוב. הגענו לעוד עיירה מקסימה שאין בה טיפוסים של בוקר. עיירה שלא שמעה על בתי קפה או שאני מגיעה לקפה. אז טיילנו בעיקר כדי לרצות את שעוני היד החכמים והאובססיבים שלנו ומשם נסענו לשני קניונים שיש פה. אחד מהם היה גדול בצורה קיצונית שממש הצחיקה אותי. היה שם סופר שפשוט הצליח להבהיל אותי. אם הייתי נכנסת אליו הייתי יוצאת ישר בתאריך הטיסה. מצאנו עוד כל מיני מתנות שחיפשנו (אתם בטח בשוק, קניות? אנחנו??). בעודנו שמות פעמינו לכיוון דרום, הנהג אומר לי באנגלית: גברת תראי. ואני רואה, כלומר לוקח לי שניה ואז אני רואה שלגגגגגגגגגגגגגג!!! התחיל שלג!!! אבל בקושי קר פה!! איך שלג??? אמרתי לנהג שיעצור, זה היה באמצע הכביש ואני ודודה שלי יוצאות החוצה ופשוט משתוללות מאושר בעוד הנהג ההמום בוהה בנו. (הוא עודכן שאנחנו רוצות שלג, רק לא הבין עד כמה...) צילמנו, צילמנו ועוד קצת צילמנו וניסינו להבין איך קרה לנו נס.
המסקנה האישית שלי היא שאני פשוט מארגנת טיולים מלכה. ארגנתי לנו מסע לתפארת ואפילו שלג הבאתי. אני מצפה לקבל טיפ ענק בסיום האירוע הזה.
אחרי התאוששות (שלנו ושל הנהג) עצרנו במסעדה לארוחת ערב וחזרנו למלון. פתחתי כהרגלי מחשב והוא התחבר למחשב של העבודה אחרי יומיים שהוא סירב בתוקף - לא יאומן!! תקשיבו טוב, אם התמלאו לי 2 מתוך 3 משאלות ביום הזה, אני רוצה להשחיל איזו מילה עם דג הזהב לגבי ההחלטות שלו.
יום רביעי 20.4.2022 - ועכשיו לנפוש.
שום חופש אין בחופשה בחו"ל. זה מאמץ פיזי ומחשבתי שלא האמנתי שאצליח לשרוד אותו. ישבתי בבוקר בחדר במלון ובהיתי במה שקורה סביבי. חשבתי שאולי ראוי שאתחיל לסדר את המזוודות לקראת החזרה לארץ, או לפחות להבין איך הן יכילו את הסופרמרקט האישי שרכשתי פה ולא הצלחתי לזוז. ויתרתי.
הסידור
להיום הוא להיות בטרמה. יום בריכות וספא במקום שנמצא קצת מחוץ לעיר. גם הפעם דאגתי
לנו לנהג פרטי. יצאתי מנקודת הנחה שעד היום הזה נהיה כבר מותשות מ 15 מיליון
קילומטר של צעדים וקצת רביצה לא תזיק לנו. עכשיו אני כבר פחות סגורה על הרעיון
הזה. יש לי הרגשה שאם נשב כמה שעות בנחת, לא נצליח לקום.
הוראות ההפעלה של הכניסה לטרמה קצת נותנות הרגשה של כניסה לכור אטומי. אסור לצלם, להכניס כלום, להסתובב בשטח עם כלום, להתלבש כראוי כשאתה לא בבריכה (נו בטח, גם אני לא הייתי רוצה לראות אותי במסעדה בבגד ים). רכשנו מראש כרטיס לכל היום, ככל שברורה לי האופציה שנצא מאוד מהר. מה אומר, נחמד מאוד - ואכן יצאנו מאוד מהר. לא אכתוב שהמקום הזה סובל מאפקט העדר, הוא באמת אחלה. הוא מאורגן לתפארת, יש בו המון מגלשות לילדים, יש פוזה נעימה מאוד בלהיות בבריכה ולהחזיק קוקטייל מפונפן ביד. הבעיה הכי קשה איתו זה שהוא חנוק. בתוך המתחם עצמו אין שום יכולת לנשום. מאחר ואני אוהבת לנשום, אחרי פחות משלוש שעות יצאנו משם. נו, מנוחה זה לחלשים.
זרקנו את התיקים בחדר ויצאנו לכיוון עוד 2 קניונים שטרם יצא לנו לראות (באדושם הם לא מסתיימים כאן) אחד מהם, קניון פארק לייק היה אחד המקסימים שראינו עד כה (וראינו) הוא מעוצב עם המון מחשבה ודברים יפים שמונחים בכל מקום והוא מכיל מקומות ישיבה רבים בצורות שונות. הכניסות לשרותים היו מעט קריפיות ומצחיקות. בעיקר זה שאתה נכנס אליו דרך שיירת פפראצ'י שמצלמים אותך (עם פלאש והכל) תוך כדי כשאתה צועד לאורך שדרה הוליוודית. הקניון כל כך התלהב מההתלהבות שלנו שלא ממש רצה לשחרר אותנו. הזמנתי אובר שאותו נאלצתי לבטל אחרי שקלטתי שאנחנו מתקשות לאתר את היציאה החוצה. אבל התאפסנו, הזמנתי שוב, ואובר לא איכזב והחזיר אותנו למלון.
סליחה,
מה? שאלתם אם רכשנו משהו? אה, לא שאלתם? מזל.
יום חמישי 21.4.2021 - על כל אלה שמור נא לי אלי הטוב על הדבש ועל העוקץ ובלי מסכות בקרוב.
אתמול כשעצרתי להתעדכן אם אתם בסדר שם בארץ ראיתי שהמסכות מבוטלות ממוצ"ש. איזה אושררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר. כאילו עשיתם לי מסיבת הפתעה נשבעת!!! זה עושה לי חשק לחזור (ואוו נסחפתי). או קיי ריכוז!! אז זה היום האחרון שלנו פה. הטיסה יוצאת בערב. המזוודות עושות את עצמן כאילו הן נסגרות תחת עומס השופינג, שילמתי על עוד כמה שעות במלון ואנחנו מוכנות היום ללכת לשוק. תנשמו - יהיה גם קניון. יש קניון ליד השוק, אבל קודם שוק.
הזמנו אחר כבוד עוד אובר שייקח אותנו לשוק ששמו אובור. (כן כן זו לא שגיאה זה שם השוק). המקום באמת גדול ונקי ויש בו סחורה מהממת. מצאתי את עצמי רוכשת שני סוגי שום ועוטפת אותם באיזה שש שקיות כדי להמנע מהריח. אין ספק שהמזוודה שהוא שוכן בה בטוחה מעין הרע. הלכנו קצת לרכוש גם ברחובות סמוכים. ליד השוק הניחו קניון, אז מה, לא נלך?!? קיצר, עוד אוכל, עוגות וקניות (לא בהכרח בסדר הזה) וחזרנו למלון לנסות ולסגור את המזוודות. לקחתי לכאן שתי מזוודות. קשה לי להסביר את המראה שלהן כעת כשהן עושות את דרכן חזרה ארצה. המחשבה לפרוק בבית את מה שקורה בתוכן מעבירה בי חלחלה.
זהו, בקרוב "תם הטקס". נשאר לי לגלות רק עוד קצת אחריות כדי להחזיר את דודה שלי בשלום לארץ חלב ודבש. פעם ראשונה שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי בשדה תעופה זר. פחחחח קטן עלי.
יאללה. הגיע נהג ישר לפתח המלון כדי לקחת אותנו ישירות אל "הקרב האחרון"
שכחתי לציין שנוהגים כאן בצורה פראית ומוזרה. הם כמו ישראלים על ספידים. כל מעבר בצומת או נתיב, מרגיש כמו מתקן בלונה פארק. אחרי כל אובר/מונית רצוי להגיד ברכת הגומל. (לא ידעתי אם זה לגיטימי מאחר וזה פסח ואני פה אוכלת בייקון עם לחם).
השדה לא אתגר אותי. הוא גדול אך לא ענק והבנתי ישר מה אני צריכה לעשות. אחלה שהבנתי. אבל אחרים לא הבינו. כך שהתור בצ'ק-אין התארך והפך בלתי נסבל בגלל אנשים שלא באו מוכנים עם כל המסמכים. בעיקר עם טופס הצהרת הכניסה ארצה. מצאתי את עצמי עוזרת לזוג אקראי שהיה שם למלא טופס כזה, במקום לדדות לכיוון הדיוטי. זו היתה הקרבה, אבל החלטתי שזה יהיה המעשה הטוב שלי לאות הוכרה ליקום שעזר לי לסיים את השבוע הזה בצורה מושלמת. כמה מושלמת? תפילותיי לעובדת שלא תשים לב שהמזוודות שלי במשקל של בית נענו, יצאנו משרוול ישר אל תוך המטוס ולא היתה דחיה של הטיסה. ככה מושלם.
גם בנתב"ג הנחיתה היתה סבירה לחלוטין. לא נרשם עומס מיותר למעט על הלב שלנו עד שהוא ראה את המזוודות אצלנו בידיים.
ואסיים במילות תודה לזיוה, הדודה הכי טובה שאדם יכול לבקש לעצמו, שברגע של איבוד דעת, חשבה שזה הגיוני לסמוך עלי בכל האירוע הזה. שהאמינה בתמימות שזה יכול לעבוד. זו שחושבת שקישקשתי באנגלית סבירה כשלמעשה רוב הזמן דיברתי בג'יבריש. זו שזיהתה בי את הפוטנציאל. ובעיקר זו שבזכותה נפל בחלקי להגשים לה חלום, (לחוש שלג בלייב) שזה בלי טיפת ציניות כבוד אמיתי.
יאללללה
החזרתי אותך בשלום, שכולם ירגעו. לפחות עד שאגנוב אותך מהם שוב.
