יום חמישי 28.2 לוד - ונציה.
כבר כמה חודשים שחיי מתנהלים על קו בת ים לוד. יום יום אני חולפת על פני נתב"ג. כמה זמן חשבתם שיקח לי להיכנס?! אז בבוקר חגיגי זה, בעודי מנקה מעליי שאריות של וורקוהוליות, מתקלפת מהתקפי חרדה וחלומות בלהה שאני מוצאת רק ניירת ומתחתיה ערימת קרשים שהיתה פעם שולחן כשאני חוזרת לעבודה, יצאתי לחופשה.
מאחר ואני אדם שלא מפיק לקחים מצאתי את עצמי שוב באיטליה (אם כבר פעם שלישית גלידה, אז לפחות אחת טובה). שוב אני בארץ שלא מבינה שקפה רותח, זו האהבה שלי וזו לא סיבה להפעיל את הבי די אס.
בנוסף עשו לי העתק הדבק מהפעם הקודמת ושוב הפנו אותי ואת הכבודה שלי לטרמינל 1. זה כבר פוגע בי ברמה האישית. למה הם חושבים שאין לי מספיק כסף לבזבז? אז רכשתי שעון חכם של סמסונג. היה לי חשוב להוכיח שבמצע האישי שלי אני ממש תומכת בכלכלת ישראל, זו הרי שנת בחירות.
עיכוב של שעה בטיסה, 4 שעות של שיוט באויר במלכודת המוות הזו שנקראת מטוס, מחיאות כפיים עם הנחיתה והגענו.
אני מתחרפנת מהאיטיות והאדישות של נותני השירות האיטלקיים. אבל אני מתחילה לחשוב שיש לזה הסבר הגיוני. נראה לי שאדושם הכל יכול חנן אותם וכל דקה שלנו - הוא זמן חיים של שבע דקות אצלם.
בעודי יושבת כפליטה סורית במשך כשעה וחצי באוניה קטנה עם חלונות גבוהים כדי להגיע לסן מרקו משדה התעופה, נכנסתי לפרופורציות ורשמתי לעצמי שאני חייבת התנצלות לחברת קווים. מתברר שתחבורה ציבורית ישראלית זה ה- דבר.
אחרי כמה עימותים עם גוגל הגענו למלון, הסתובבנו, התרשמנו, אכלנו וגילינו שמחר אנחנו באופרה. אל תשאלו ואני לא אצטרך להסביר.
יום שישי - 1.3 - מסביב ומעל לכיכר.
השעון הביולוגי שלי התעורר כרגיל ברבע לחמש בבוקר כשלגוף שלי יש כוונות להתעורר כשלוש שעות אחריו.
מבית היוצר של בואו נלך לאופרה בפעם הראשונה בחיים, התקבל גם הטיפ שאומר שאם קמים לפני השמש, אפשר לראות תוך כדי זריחה שמסתובבים בכיכר מלא מבוגרים מחופשים, מצולמים על ידי מלא מבוגרים שהתחפשו לצלמים. שום בעיה. הייתי, ראיתי, צילמתי. רק שעד שעה שמונה וחצי בבוקר, לא היה שום מבוגר שהכין לי קפה. מה שמתיישב היטב עם הסוגיה הבאה שנדונה על הפרק: יש לי פה ג'ורה ואני צריכה רשימה של קללות שאינן בינלאומיות. (לא משנה שיש פה כרגע ישראלים יותר מאשר בתל אביב).
רצינו לעלות לראש המגדל בכיכר. הקופה לא עבדה. איטלקי מנומנם טיפל בבעיה באיטיות המתבקשת ממנו על פי חוק ואני עסקתי במחשבה האם כושלראבק תישמע לו כמו ברכת שלום בפורטוגזית. עלינו לראש המגדל העתיק בעזרת קבלן שעשה שם אחלה מעלית בפרוייקט תמ"א, שבטח לקח 150 שנה עד שאושר על ידי העיריה המקומית. הנוף היה עוצר נשימה.
הנסיון העילאי מתנשא שלי לחוות פה אופרה כשל, מאחר והמאמץ שלהם לקדם אותי מהיכולת הבלתי נגמרת להאזין לשלמה ארצי היה ברובו באיטלקית ובשיעמום.
אגב התעלות בונציה באמת מקסימות. גם לא מפריע לי שמדובר במיליוני חיידקי צואה/קולי שמכילים בתוכם מים.
זה כמו ווגאס של הירקון פה.
אז טיילנו ורכשנו והבנו שילדים צווחניים הם דבר מעצבן ומורט עצבים בכל שפה.
עכשיו לילה ואני מתה מעייפות. תכף אנסה לספור תיקי תביעות שבטח מונחים לי על השולחן בעבודה כדי להירדם.
יום שבת - 2.3 - אלי אלי, ההליכה לא תיגמר לעולם.
התחלנו ללכת בסימטאות ונציה. גם עכשיו כשאני יושבת לכתוב יש לי הרגשה שלא סיימתי לצעוד. השעון החכם שלי החליט בלי להתייעץ איתי שמתאים לי בול לעשות כ 6000 צעדים ביום. בצהריים הוא החמיא לי שהגעתי ליעד. תנו לי להמר שיומיים אחרי שאני חוזרת לארץ השעון שלי מתקשר למד"א. בארץ אני לא זזה ברמה שלא תמיד ברור אם יש לי דופק.
לאחרונה היו בחדשות המון כתבות על התושבים המקומיים שנוטשים את ונציה בגלל התיירות המוגזמת שמתקיימת בעיר. זה קצת הוריד מערך הטיול. מוכנה להכפיל את המס שביקשתם ממני בקבלת הפנים במלון ולקבל חזרה גברים איטלקים יפים בחליפות.
בין הליכה, להליכה, להליכה, להליכה, עצרתי וביקשתי שיאפרו אותי כדי להרגיש חלק מהתפאורה הפסיכית שאני מסתובבת בה. (אגב, מדי פעם אני תוהה אם אני ערה כשאני מהלכת, או ששוב נרדמתי מול הטלויזיה כשראיתי סידרה היסטורית של נטפליקס).
הלחץ הנפשי הכי גדול של בנות בטיול זה הרדיוס בו תימצא אסלה (נקיה) כשהן יצטרכו אותה.
השמש האיטלקית שקרנית ותחמנית לא פחות מהישראלית. אז מצאתי את עצמי לובשת ומורידה את המעיל בכמות שקיזזה איזה 1500 קלוריות.
חדוות הקניות שלי היא דבר שאין צורך לכתוב עליו, שופינג הוא טעם החיים. אבל אני מתחילה לשנן לעצמי חוק שכל מה שלא נכנס לתיק הגב ומאלץ אותי לגרור אחריי שקית בעודי מהלכת כ 3874583 קילומטר ביום, הוא בוודאות משהו שאין לי בו צורך.
גם אם ממש ממש יש לי בו צורך.
בכל זאת טיפ ממני למטיילים: גם גוגל מרים ידיים כשהוא צריך לכוון אותך למיקום ספציפי בתוך הסימטאות של ונציה. אם היה אמת בפרסום הוא היה מוציא לך הודעה שאומרת: אח שלי, תשאל תושב מקומי. אני מוכשר במידה שתוכננה על ידי בן אנוש.
מאחר ואיבדתי מלא קלוריות בהליכה וזה חורף, קר פה. חובה שהגוף יצרוך פחמימות ושומנים, סיימנו את הערב בהארד רוק קפה. מה שעושה את הטיול למסע חוצה יבשות.
יום ראשון 3.3 - כל העולם כולו, בדרך לפה.
היקיצה שלי היתה מאוחרת באופן יחסי. מתברר שכל מה שצריך כדי לא לקום בזמן לעבודה, זה להרגיש שאני עומדת להחזיר את נשמתי לבורא מרוב עייפות. הקימה הפיסית שלי מהמיטה גרמה לי לחשוב שאני לא זוכרת אם הביטוח הרפואי המורחב שלקחתי כולל כיסא גלגלים ואח תורן שישא אותי על כפיו למשך היום. ככל שזה היה הגיוני כי הלכתי 4565838 קילומטר אתמול, עדיין הדהים אותי שנתפסו לי השרירים. יש לי שרירים?!?!? לי?!?!? מדהים.
זה היום השלישי שאנחנו פה ורק היום החלה האבטחה האיטלקית לעבוד כאילו אנחנו בכניסה לפאתי שכם. עשה רושם שמישהו שרצה לעשות דאחקה התקשר למשטרה וטען שהוא מסתובב פה עם מסכה, תלבושת מסורתית וחגורת נפץ. בבוקר מוקדם הם חסמו סימטאות, החליטו ככל הנראה בעזרת הגרלה מאיזו סימטה מותר/אסור לפנות ובכניסה לכיכר ערכו חיפושים פולשניים בתיקים. מה שגרם לנו לרוץ אחוזות אמוק בנסיון להגיע בזמן לשיט שהוזמן מבעוד מועד בדיוק כדי לברוח מהעיר שאמורה להכיל היום את מלוא האנשים שנמצאים על פני כדור הארץ. איכשהו הצלחנו במשימה. כשהתיישבנו השעון החכם שלי ציפצף. הוא כתב לי שהוא מזהה אימון כושר ושאל אם אני רוצה טיפים. אם הייתי יודעת שאני רוכשת מופע בידור, הייתי קונה אחד כזה כבר מזמן.
שטנו לאי הראשון, ירדנו לחוף ישר לתוך מפעל לניפוח זכוכית. כל החנויות בונציה מלאות בקסם הזה. הסבירו שם שכל אחד הוא עבודת יד ועל כן יחודי. ברור לי שגם בגלל זה הם יקרים. אבל הוא עשה סוס מטורף בשלוש דקות. צוקרברג לא מרוויח באחוזים פר דקה ככה.
האי השני מתמחה בריקמות של תחרה.
המקום יפייפה ועושים פה דברים מקסימים. אבל התקשתי להחליט אם לשלם מעל 40 ש"ח לארבעה סמ' של ריקמה במסגרת. זה מחיר של פעמיים קפה ומאפה בארומה בארץ (ככה אני משווה מחירים נו, מה חשבתם, שאני אשווה לשווארמה?). קיצר, ויתרתי.
באי השלישי היתה כנסיה. החלטנו לשלוח אליה רק את זו שנחשבת למיטיבת הלכת ביננו. חוץ מזה כבר כתבתי, זו שנת בחירות. זה מה שחסר לי, להקים עליי את כל הגוש הדתי. זה הכי כותרת בעיתון של: שינתה את שם הבלוג ל: "רונית הכפרנית".
חזרנו לונציה לנחיל האנשים ועברנו כל חלון ראווה שקיים בכל סימטה על מנת לוודא שלא פיספסנו שום דבר ושרכשנו את כל מה שהעיר מציעה.
יש לי הרגשה שגם רוב הכלבים והחתולים נטשו את העיר התיירותית המתישה הזו. את מקומם החליפו מאות יונים. הן בגודל מטריד, מקורבות ומתקרבות יתר על המידה לבני אדם. אם לוקחים בחשבון את השחפים שטסים בגובה לא סביר מעלינו, זה כאילו הסרט "הציפורים" של היצקוק היה נבואה שתגשים את עצמה עוד רגע במקום המופרך הזה.
סיימנו את הערב במסעדה סינית (שאכלתי בה אוכל יותר טעים ממה שאכלתי בסין). זו החוכמה. שילמנו על טיול לאיטליה וקיבלנו מסע חובק עולם.
יום שני - 4.3 - 47589432 קלוריות, לא שאני סופרת.
ישנתי סביר, קמתי סביר. אבל אני רגילה להתלונן, אז אין לי מה לעשות עם המידע הזה בשבילכם. ראינו את ארמון הדוג'ים השוכן בכיכר, שגם בו ללא ספק בוצע שיפוץ על ידי קבלן מוכשר במיוחד. עוד קפה שכרגיל כלל בקשה+מבט מתחנן+דגש חמש שש פעמים שיהיה רותח ופילסנו את דרכנו עם המזוודות למלון הקרוב לשדה התעופה.
במונית מהשדה למלון היתה רקומה בלבן על הכיסאות פרסומת לקוקו - לאפ דאנס. היה לנו כמה שעות להעביר, אבל היתה לי הרגשה שקוקו זו בת, אז ויתרתי.
הסתובבנו בעיירה מסטרה בהמתנה לטיסה חזרה. מצאנו קניון ודאגתי לבזבז את שאר הכסף שלי כדי שהארנק לא יהיה כבד. בכל זאת יש הגבלת משקל ועדיף לא לקחת סיכונים.
את הערב סיימנו במסעדה איטלקית. באדושם הכל יכול ש 70% מהקלוריות שצרכתי פה היו רק כי היינו צריכות לשבת לנוח או סתם להעביר את הזמן (כנ"ל לגבי 80% מהכסף).
מזג האוויר היה מושלם עד היום בערב כשהתחיל לרדת גשם. ברור לי שאלוהים בוכה על זה שאני עוד רגע חוזרת לעבודה.
יום שלישי 5.3 - הבאנו שלום עליכם.
על חווית שדה התעופה בדרך חזרה אין יותר מדי מה לספר. לקום באמצע הלילה אני רגילה. אולי לעשות את זה לזרועותיו של נהג איטלקי חתיך הורס, קצת פחות. כדי להסביר כמה שבעתי מהאירוע אציין שלא רכשתי דבר בדיוטי. אולי שבעתי, אבל אם הייתי יודעת שהמזוודה שלי לא הגיעה למשקל היעד, הייתי שמה בה עוד איזה שניים שלושה דברים. בכל זאת שילמתי כסף על מזוודה של 23 קילו.
הסתיים ואסכם כך: גם לנו יש מים עכורים ומזוהמים, בניינים ישנים שהצבע מתקלף מהם וגרפיטי על הקירות. האיטלקים פשוט יודעים למתג את זה הרבה יותר טוב מאיתנו.
