זה הטור ה 73 שאני כותבת. לא שברור לי איך, אבל עד כה הצלחתי במשימה שהצבתי לעצמי בתחילת הדרך, לכתוב על כל מה שאני רוצה באותו הומור שחור וציני שאני כה מחבבת, בלי לצאת דרמה קווין - כמו שאני ממש ממש מחבבת. אבל כידוע אין בי פחד מאתגרים (לתשומת לב: לא איבדתי נכון לשורה זו את ההומור העצמי והציניות - יש בי מלא פחד) ועל כן אני הולכת לכתוב הפעם על חברות. ספק אדיר אם אני יכולה לצלוח את הנושא או לכתוב עליו (שלא יעבור מעליכם ה"לצלוח את הנושא". תחשבו על זה שניה. חחחח אני עדיין בשלב ההומור!!! נו, זה הולך להיות קל) אז יאללה: בואו נדון בחברות.
אם אנשים קוראים אותי כמו שאני חושבת, בריפרוף קל, בלי להתרכז (או בלי לקרוא) אז אני אשאר עם חברים גם אחרי הטור הזה (חוץ מזו שעוברת על מה שכתבתי לפני שאני מפרסמת ובודקת שהדיסלקציה שלי לא השתוללה – את? איזה שטויות, כלום לא קשור אלייך את שלמות).
בזמן האחרון יצא לי לחשוב לא מעט על הדבר הזה שאדושם הכל יכול יצר כדי שנוכל להעביר את החיים שלנו בהתעללות נפשית אחד בשני (בדוק נקמה על עגל הזהב). תחשבו רגע. בנקודת זמן מסויימת בחיים, אתה מכיר אדם זר או זר למחצה שאיכשהו תוך כדי שיחה עולה שיש לכם תחביב משותף או שאתם נמצאים בנקודה דומה בחיים, נאמר שניכם כרגע אוהבים ממש מרק עוף צח ובמבה של שוש. ועל בסיס הידע המאוד צר הזה על איש שיש מצב שאוסף ג'וקים בצנצנת מתחת למיטה, או מחזיק למזכרת שיני אדם שרצח כתחביב, אתם מתחילים לרקום יחסי חברות.
מוזר.
לאט ובדרך הקשה אתה לומד להתמודד עם בן האנוש שאימצת. אתה מתחיל לאסוף נתונים על היתרונות, החסרונות. להבין איפה עובר גבול ההומור, גבול הסבלנות וכו'. אתה מפנה לך תא במוח שיכיל את הנתונים ומשתדל בשארית חייך לא ליפול לאף מלכודת שתבאס לכם את היום או את הקשר. רק שהחיים דינמיים והטירוף שלנו משתבח עם הזמן כך שאתה מוצא את עצמך מגלה במשך הזמן עוד המון מלכודות חדשות או כאלה שהסתתרו היטב עד לנקודה שהן התפוצצו עליך בלי התראה מוקדמת.
בסופו של דבר לעיתים נוצר מצב שבו אתה מבלה בין כמה שנים למאסר עולם עם אדם שבחרת בשנה מוזרה במיוחד כשחשבת שמרק עוף ילווה את התפריט שלך לכל החיים ומאז אתה בכלל אוהב עמבה. כל זה ואין לך איתו אפילו חוזה מסודר. הוא לא חתם איתך על כתובה ובמקרה של פרידה לא תראה שקל.
אם ניגע עוד רגע בחיים הדינמיים... אמרו חכמים ממני כגון אייל גולן: "לפעמים נמאס מלאכול כל יום סטייק ואתה מעדיף פרוסת שוקולד". צדק. זה לא רק השיעמום אחד מהשני (או האהבה לקטינות) זה כי אנחנו משתנים (לטענתי לרוב לרעה אבל מה אני מבינה בחיים האלה) ואנשים מסביבנו גם הם זזים קדימה (או אחורה, או לצדדים) ובקיצור אנשים מתחילים להתרחק. בגלל זה אגב בחרתי בחתול ולא בבן זכר. הם ממשיכים לאהוב את עצמם, לאכול ולישון לא משנה כמה זמן אתם מכירים.
אבל בני אדם הם זן סתגלן וחלקם יצליחו להכיל את האדם החדש שנוצר מולם ולקדם את היחסים בהתאם.
אין לי דעה מגובשת (על כלום אגב, אני יצור נגרר למדי) לגבי האנשים שזונחים את החברים שלהם כשהם מתקדמים הלאה. לדעתי זה נורא להשתמש באנשים כשהם טובים לך לאינטרסים, לאגו או בשל כל סיבה אחרת ואז להיעלם להם מהחיים כשאין לך בהם צורך יותר. מצד שני אני מודה שאני (כעולב) לא יכולה שלא להעריך את היכולת של בן אדם להתעלם מכל מה שהוא לא עצמו.
חברות מוציאה ממך את כל הטוב ואת כל הרע. היא נעה בין רגעים שאתה מרגיש בה נדיב, טוב לב, אוהב ומכיל ובקיצור סוג של הדאלי לאמה, לבין רגעים שאתה עויין, קנאי, רכלן ולעיתים גם סכסכן מה שגורם לך להרגיש – צודק (נו, בנקודה הזו בכתיבה ועוד יש לי הבלחות של הומור, מפתיע).
מדהים כמה הציפייה שלך מחברים משתנה בהתאם ליכולת שלהם לאכזב אותך. סליחה – התכוונתי בהתאם ליכולת שלהם לתת כפי שהפנמת בדרך הקשה במהלך הזמן. יש איפה ואיפה בין הדרישות שלך במערכות יחסים באופן כל כך בוטה, שאם אנשים היו מחליפים בניהם רשמים היה לך הרבה יותר קל – כי ככל הנראה לא היו לך יותר חברים.
רבים טוענים שחברות נבחנת בזמן משבר. כשאתה במצב לא טוב. אם הם יעמדו לצידך, יתמכו ויעזרו. אני בספק. יש מצב שחברות אמיתית עומדת במבחן כשטוב לך. שווה לבדוק אם האופורייה המעצבנת בה אתה מצוי. זו שגורמת לך לזמזם שירים באקראי ולחפור ללא הפסקה על האושר שנקרה בדרכך לא גורמת לאנשים לבלוק אותך בטלפון או בחיים עצמם. אושר הרבה יותר קשה להכלה.
מגיל מסויים (40 אם לדייק) מדד כמות החברויות צונח באופן טבעי כמו הבורסה בזמן נגיף הקורונה ואתה נשאר עם חברים במספר צנוע באופן יחסי למה שגררת איתך בגילאי העשרים. המקבץ הקטן הזה שנותר לך הוא ככל הנראה ההגדרה המילונית ל "חברי אמת" – אנשים שנשארו למרות שלאורך הזמן שיחקתם במי נותן למי יותר סיבות ללכת (לברוח)
אשים רגע את כל הציניות בצד ואכתוב ברצינות (ברצינות, נו נשבעת!!!!) שאני באמת ובתמים מאמינה שהאנשים האלה שנשארים מגיל 40 ואילך, שווים כל מאמץ שדורש לשמור עליהם. לי יש כמה שאני ממש רוצה שישארו עד הסוף.
