פגרה של שבוע בין החזרה מלונדון לבין טיסה למדריד - לא אחד הרעיונות המבריקים שלי. בצד הטוב, לא פרקתי את רוב המזוודה, היא נשארה פתוחה ופשוט עשיתי ריפיל של מוצרים. בצד הרע - זה משהו שהייתי צריכה לעשות בגיל 22, לא עכשיו, כשאני מאובחנת כפדלאה חסרת חיוניות.
יומיים אחרי החזרה מלונדון העליתי חום והייתי חולה. לא טרחתי לבדוק אם סוף סוף, אחרי שלוש שנים, הקורונה תפסה אותי. החלטתי שחיי מספיק קשים בלי לדחוף לעצמי חפצים חדים לאף. בלונדון עברנו כל הזמן בין חום לקור וידעתי שזו אופציה. אבל חשבתי שזו אופציה כמו ממשלה יציבה או כמו האופציה שכרטיס מפעל הפיס שלי יתן לי יותר מ 11 ש"ח פעם בשנה.
ואז התחיל מסע מטורף בו אני אמורה להחלים תוך שבוע. אם בכל הסדרות שראיתי על בתי חולים יש עובדות נכונות, אז לא הייתי עוברת בדיקת סמים. שתיתי בשלוקים גדולים סירופ לשיעול בכמויות, לקחתי כל כדור אפשרי לצינון בוקר, צינון לילה (למה זה צינונים שונים? סתם נו, אני יודעת) שתיתי תה עם דבש ולימון ונחתי. כמה חולה הייתי? לא פתחתי מחשב ארבע ימי עבודה. ככה חולה.
התאוששתי ביום כיפור - גם ככה אני לא צמה, אבל השנה היה לי חשש מסוג אחר. מצד אחד אמרתי לעצמי יאללללללה אני לא חייבת לו כלום. נתתי נדבה ולקחו לי את הטלפון, חזרתי חולה. סעמק על יום כיפור. מצד שניייייי אני בדרך למדריד, אם אדושם הכל יכול שם עליי עין, יש עוד כמה דברים שהוא יכול לשבש. אבל העבודה ניצחה ורוב יום כיפור עבדתי.
גם הפעם השתמשתי בשירותי ה-וי איי פי בשדה כדי לדלג על כל התורים. השדה היה עמוס ברמה שלא ניתן אפילו לקנות קפה ומאפה ב 80 ש"ח והתיישבנו ישר בשער שממנו יוצאת הטיסה.
שום דבר ואף אחד לא הכין אותי לשדה התעופה של מדריד. זו הפעם השניה שאני מבוגר אחראי בטיול, וזו לא היתה התחלה טובה. רכבת של 10 דקות כדי להגיע לצד של המזוודות, מלא מלא הליכה. מזל שיש שלטים עם ציורים של מטוס ומזוודות שבעקבותם הלכתי, אבל היו רגעים שחשבתי שלא נצא משם לעולם.
ואז הגענו. ושוב, שום דבר ואף אחד לא הכין אותי שמדריד יכולה להיות פרק בתוכנית "המתחזים" כי היא חושבת שהיא סן פרנסיסקו. כל העיר בנוייה על עליות וירידות. ההליכה היא בלתי נסבלת. בנוסף לזה מסתובבים ברחוב הראשי גראן ויה בו התארחנו אנחנו, אלפי אנשים, ים של אנשים (אולי מלון צמוד לפראיימרק זו גם לא הברקה). זו הבעיה עם אנשים, שהם שקרנים. כל אדם שחוזר מחו"ל ושואלים אותו איך היה? עונה - מעולה. זין מעולה. טיול זה קשה, זה מתיש וזה מורכב. מה מעולה??? דיברתי עם כמה אנשים שהיו במדריד, אף אחד לא טרח לציין את העובדות האלה, לא כי הוא לא חווה אותם, כי הוא שכח וכי הוא שקרן.
ביום הראשון הגזמנו. הלכנו את כל הרחוב הזה לכל צד, והיה קצת חם והיו מלא אנשים וזה הרגיש שסיימנו את הטיול. לא הבנתי מה אני אוכל לעשות פה בכל שאר הימים. ידעתי עוד כשסגרתי את הטיול, שיש לנו הרבה זמן ונצטרך לצאת מחוץ לעיר, אבל הערים הקרובות הן שעה נסיעה ופחדתי שלא תהיה מונית שתרצה להחזיר אותי למדריד. ביום השני של הטיול בבוקר לקחנו מונית וברחנו לאיזה קניון, לא היה אכפת לי ללכת - בתנאי שמספקים לי מישור. ישבנו בסטרבקס, עשיתי גוגל, פניתי לחברה ישראלית שמארגת פה טיולים וביקשתי טיול פרטי. יום בטולדו ויום בסגוביה. בין לבין נשרוד.
הגיע לקחת אותנו מהמלון נהג ספרדי דובר עברית. הוא הסביר שהוא חי בישראל חמש שנים אחרי שהתחתן עם ישראלית שהכיר בניו יורק, התגרש ממנה והכיר אחרי כמה זמן באילת בחורה ספרדיה (מעניין מתי יוצא הסרט הזה). בהמשך הבנו ממנו שמדריד היא מישור לעומת המקומות שאנחנו נוסעות אליהם. יא אילוהים - למה זה מגיע ליייייייי??!!!
אני רוצה לציין שבלי שום קשר לקיטורים שלי, מדריד, סגוביה וגם טולדו יפיפיות ומיוחדות. גם במדריד, ברגע שמתרחקים מהרחובות הראשיים ומשוטטים בין הסימטאות, הן פשוט יפות. גם ברמת השופינג - חגיגה. יצאתי עם רכוש רב: נעליים, בגדים, תכשיטים, אוכל לחתול, תיקים. אחלה מחירים, אחלה סחורה.
מהטיולים האלה חוזרים אחר הצהריים, כך שחזרנו ישר לתופת של אלפי אנשים וכאוס ברחוב. בחלק מהזמן פשוט התרסקנו במלון וסגרנו את היום, ובחלק התרחקנו ומדדנו כל סימטה אפשרית, איבדנו את הדרך וחזרנו למלון עם מונית כשנשברנו.
כדי לקבל מישור, יצאנו לקניונים מחוץ לעיר. רובם כחצי שעה ממדריד. הבעיה היתה למצוא מוניות חזרה מהאיזורים האלה, אבל עובדתית הצלחתי להחזיר אותנו, גם אם זה היה בנס, זה עדיין נחשב.
עשינו סיבוב באחד הימים גם על האוטובוס תיירים. זו נסיעה של שעה וחצי ולא ראינו שום איזור שהיה שווה לעצור בו ושהוא אטרקטיבי כמו הרחוב שלנו, אז ויתרנו על לרדת ממנו (בלי שום קשר שפיסית לא יכולנו לזוז גם אם רצינו).
מבחינת האוכל, היה קשה למצוא מקום לשבת לנוכח זה שכל כדור הארץ היה במדריד. אבל בכמה מסעדות שישבנו היה אחלה, אבל ראינו בעיקר אוכל אמריקאי. המון המבורגרים, מקסיקני. פחות יצא לי לאכול או לראות אוכל אותנטי.
בשורה התחתונה היו רגעים כייפים ואושר צרוף והיו רגעים שלא הבנתי למה לעזאזל אני לא בבית, מרוחה על המיטה ומלטפת חתול (אם הוא מרשה לי).
אבל זה כמו שאומרים על לידה - חזרתי הביתה גמורה ואחרי חמש דקות שכחתי מה היה והתחלתי ספירה לטיול הבא.
יאללללללה אתונה, אם צריך, תיישרו מדרכות עד שאני באה.
8-13/9/2022
