ברוכים הבאים לבלוג הכי ארוך ומייגע שכתבתי עד כה. אני שוקלת להציע פרס כספי למי שיתחיל לקרוא ויצליח לגייס תעצומות נפש בסדר גודל שיצליחו לגרור אותו עד לנקודת הסיום (ויעבור מבחן כן?!). תצליחו או לא, קחו נשימה ארוכה: מתחילים...
הטיול הזה תוכנן במקור לכבוד יום הולדת חמישים של אחותי (די כפיתי אותו עליה, היא לא הראתה שום סימני התלהבות). חשבתי שזו הזדמנות ראויה (או תירוץ מעולה) לעשות משהו גדול ומשמעותי. אני חידשתי ויזה והיא קבעה תור לעשות לעצמה. ואכן קרה משהו גדול ומשמעותי - הקורונה.
עברו שלוש שנים.
רגע לא הבנתי. רק שלוש שנים??!!!!!!
מ ה - ש ל ו ש - ש נ י ם??!!
או קי. שלוש שנים. הבנתי.
אז חלפו להן 21 שנים (בשנת כלב). הקורונה (לפחות באופן זמני) הפכה ממשהו שאכל ריאות של בני אדם לשפעת
ולמרות שההימורים לא היו לטובתי שרדתי והשנה אני זו שחוגגת יום הולדת 50.
זה לא שאני ואחותי לא פיצינו את עצמנו היטב על זה שהכניסו אותנו לכלא (ובלי משפט) בין השנים 2020-2021.
טסנו לא מעט אחרי שהעולם חזר לשפיות. חחחחחח למעשה העולם ממש לא חזר לשפיות. עם הזמן גם התברר הממשלה שלנו לגמרי יצאה מדעתה, שמזג האוויר מנסה להכחיד את בני האדם באשר הם ושהמציאו בינה מלאכותית שעוד דקה תגמור את כולנו.
לנוכח המצב וזה שכל דקה בה אנחנו מתקיימים היא חסד, שנת היובל שלי הרגישה סיבה מעולה (או תירוץ) לעשות ניסיון נוסף לטוס לארה"ב שהתחילה גם היא בסוג של השמדה עצמית כבר לפני זמן מה כמו כל הגלובוס הזה.
(הפעם אגב זה לא היה בכפייה אלא רעיון של אחותי בכבודה ובעצמה. מציינת את זה, פה כדי שאזכור את מי להאשים במידה וזה היה טיול פח).
אצל שתינו אין מרווח נשימה ארוך בין רעיון לביצוע, כך שמהר מאוד הטיסה (ששודרגה בהמשך לביזנס) והמלונות נסגרו (כמעט שנה מראש - שהרי מה כבר יכול להשתבש?) וכך החלה לה תקופה קסומה ומאושרת של התקף חרדה מתמשך. שהרי זה שרצינו בטיול הזה, לא אומר שחשבנו שיש לנו את היכולת להתמודד עם מה שהוא ידרוש מאיתנו כספית, נפשית ופיזית.
ואני????
סוגרת כרטיסים לאטרקציות לבד, מסדרת אוגדנים עם הדפסות, מסדרת מיילים ועושה ישיבות על לו"ז.
חמש פעמים טסתי במהלך שנת 2022 ולא ידעתי על שום אטרקציה שיש בעיר - מלבד זה שבדקתי אם יש שם פריימארק.
מי זאת?!
אז אחרי כשנה ובדיוק כשנולד בעולם בשעה טובה זן חדש של קורונה - אנחנו טסות.
15.9.2023 - יום חמישי אה וגם שישי באותו תאריך - וולקאם טו אמריקה.
מזל שאני לא מאמינה בסימנים. כלומר מאמינה אבל אני גם מאמינה שאם אני אתעלם מהם, אולי הם יתעלמו ממני.
כי עד שעליתי על הטיסה, אדושם הכל יכול היה עסוק באופן אובססיבי בלנסות לשדר לי שעדיפה לי אחיזה בבת ים על להיות אשת העולם הגדול. זה התחיל בזה שיצאתי וסגרתי את דלת הדירה, כשאני משאירה את המפתח במנעול בצד הפנימי של הבית, בעודי עומדת בצידה החיצוני המומה מהמעשה. אני לא אתרץ את האירוע ואפרט פה את הסיבה בגללה זה קרה. כי כולנו יודעים שגם אם נחתו יצורים מהחלל אצלי בבית, ונבהלתי וסגרתי עליהם את הדלת - גם זו לא סיבה לנהוג בטימטום כזה. יאמר לזכותי שסגרתי את הדלת אחרי שכל המזוודות היו בחוץ. (הלכתי לדרכי והשארתי אחריי שובל אנשים שהיו צריכים לטפל באירוע. ניסו לפרוץ.. לא צלח והזמינו איש מקצוע). אולי העובדה שטסנו ביזנס ועם לא מעט מזוודות. עורר חשד אצל הבודקים ואחותי עלתה בגורל לביצוע אקראי של בדיקת סמים בשיקוף. היא עברה חיטוט אינטנסיבי, עשתה בדיקת רנטגן ושוחררה לזרועותי אחרי דקות ארוכות.
ולקינוח: טרקלין קינג דיוויד בו שהינו עד לטיסה, הוצף והתחזה לונציה - אין גישה לאוכל ולשתיה. אה, גם את כרטיס הפאספורט כארד כמעט ושכחנו לקחת. יאלללללה גם כן. סעמקקקק. שום דבר לא ישבור את רוחי ושום רמז לא יעשה עלי רושם. אני אישה חזקה, אמיצה ועצמאית.
אני עולה לטיסה.
הגענו למשהו שנראה כמו סלון ביתי קטן ומגניב ואחרי שסיימנו לצחוק ולבדוק את כל האופציות שקיימות במתחם הקטן הזה. קיבלתי טלפון מחסוי. עניתי כי הנחתי שבקבר רחל ישנים בשעה הזו ומצידו השני של הקו שואלת אותי מישהי: תגידי, את לא מתכוונת להגיע לטיסה? אהמממ אני עליתי ראשונה!!! ראשונה!!! טוב. אני באה לבדוק שאת זו את.
אז אחרי שהיא בדקה שאני זו אני (אם זה לא עוד סימן....) ואחרי שכל פשוטי העם נכנסו גם הם למטוס (או לבניין. לפי הגודל אני עוד לא סגורה על זה) יצאנו לדרך. 12 שעות שרובם בעלטה. אני חייבת פה תיקון מהבלוג הקודם. כתבתי שהאוכל של אסף גרניט היה מזעזע. והתברר שהוא התחיל להיות אחראי על האוכל של אל על רק בימים אלה. אז סליחה שכתבתי שהיה מזעזע לפני שטעמתי. עכשיו אחרי שטעמתי אני יכולה לכתוב שזה היה מזעזע רק ברובו. וזו מחמאה גדולה ממני על אוכל של מטוסים.
אחרי 12 שעות, 2 ארוחות, כמה כיסי אוויר ומעט מאוד שינה נחתנו. תוך פחות מדקה יצאנו החוצה לכיוון המזוודות
ומצאנו את הדרך לרכבת שתקח אותו לוושינגטון. עלינו לאחד הקרונות והיינו צריכות לפסוע למקום שלנו. כולם בוהים בנו מנסות להסתדר ולגרור את המזוודות ואף אחד לא מציע עזרה. הגדיל לעשות מישהו שזיהה שאנחנו ישראליות ופנה אליי בעברית (ישראלי בוודאות) וזרק איזה שלום ועוד משהו, אבל גם הוא לא הציע עזרה.
הרכבת מזעזעת. יופי להם שהם בנו רכבות כבר בשנות ה 20 של המאה הקודמת, רק שהם לא נגעו בהם מאז. רעש נוראי, מסילה מקטרעת. ומדי פעם יש תחנות שמרכיבים בהן מדרגות מעץ כדי לרדת מהקרון. אחרי נסיעה מייגעת של כשלוש שעות, עלינו על מונית והגענו למלון.
הייתי מתארת וכותבת על המלון המגניב הזה. אבל אני אעשה את זה קצר: יש בתוכו סניף של סטארבקס שפתוח מחמש בבוקר.
זהו.
קיבלנו את החדר הרבה יותר מוקדם מהצפוי (חדר גדול עם חלונות ענקיים שמשקיפים על העיר) אז החלטנו לאבד הכרה
לכמה שעות, ככל שזה מרגיש שבכל מקרה אנחנו הולכות מתוך שינה כבר שלוש ארבע שעות.
אחרי התאוששות (חלקית ביותר) יצאנו לארוחת ערב.
אכלנו טאקו מפורק מדהים למדי והזמנתי בטעות מנה של שרימפס. ניסיתי לאכול. יש לזה טעם של כלום ורעש של פיצוח של מקק. להפתעתי הם לקחו את המנה חזרה בלי בעיות.
בגדול בגלל הפרש השעות אנחנו מדברים על יומיים שנכנסו ביום.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל אין לי אפשרות לישון ולקום עוד יומיים.
יום שבת 16.9.2023 - ישראל לא על המפה.
את הבוקר פתחנו באיזור הבית הלבן, משם הלכנו לראות עוד כמה אנדרטאות ואת בריכת ההשתקפות. היו בוודאות כמה דברים שפיספסנו. אבל צריך לצמצם הליכה, כדי לא לצמצם לעצמנו את החיים בשבועיים האלה. יש פה קטע שאנשים שהולכים מאחורייך ורוצים לעקוף אותך צועקים לך מאחורי הגב ימינה או שמאלה. לא הבנתי איך זה עובד. ימינה שלי?? ימינה שלו?? לאן אני צריכה לזוז אל תלחיצו!!!!בכלל יש פה לא מעט ווירדוז שמדברים לעצמם וחלק לצערי גם אלינו.
ולמרות שהתאמנתי בבית שלא לענות לאף אחד ופשוט להתעלם. אני מוצאת שקשה לי לפתח את היכולת הזו.
נסענו לשוק של איסטרן מרקט שהיה חביב להפליא. בין היתר היה שם בליל של ציורים מוגזמים ובדים דקים ומקומטים שהפכו לשמלות. אנשים קונים הכל, אה? משם נסענו לפי המלצה לבית הדואר הישן. זה אמור להיות מבנה שהפך לסוג של קניון. אז לא. לידיעת גוגל, הממליצים השונים ובעיקר לטובת השוכרים העתידיים. הבניין סגור ושומם. אז מצאנו לנו קניון אחר. 4 קומות של אושר. אכלנו שם קורנדוג שהוציא מאיתנו קריאות התפעלות וגרם לנו אושר מוגזם, רכשנו מעט (זה לא שאנחנו חולות, פשוט יקר פה). וחזרנו לחדר.
אין פה פקקים והכל קרוב. כך שאובר ומוניות הם כלי התחבורה היחיד שלנו. רצינו לקחת גם אוטובוס תיירים.
יש פה נוכחות של ההמצאה הזו. רק שלא מצאנו שום תחנה ומעולם לא ראינו אוטובוס עוצר. זה כאילו שהם רוצים ליצור אשליה שזו עיר תיירותית. כי תכלס אנשים וחנויות תיירים קלישאתיות, ממש אין פה.
אחרי התרעננות קלה ביותר יצאנו לג'ורג'טאון. שם פגשנו את כל האנשים של וושינגטון (העיר הזו יפה, אך אפרורית ושוממת למדי). נכנסנו לדיינר אמריקאי. בחורה נחמדה בכניסה אמרה לנו שמדובר על חצי שעה המתנה. אמרנו לה שנחכה. כשהגיעה לפרטים שלנו כדי לבצע את ההרשמה, לא הסתדרה עם הקידומת של הטלפון שלנו. שאלה אותנו כמה פעמים מהיכן אנחנו, ענינו ישראל. ראינו איך הפרצוף שלה הופך חסר אונים. אין לה מה מושג מה זה אומר. אז במקום לחשוב איך מתמודדים עם הסוגיה האם ישראל קיימת (חשבתי לרגע לבדוק אם היא יודעת איפה זה פלסטין) היא פשוט אמרה. חכו אני כבר מושיבה אתכן. רגע אדיר. אכלנו צלעות חזיר שפשוט נשרו מהעצם (אלוהים כמה שזה היה טעים) וגרילדצ'יז-המבורגר... שזה אומר לחם מטוגן במקום לחמניה. שאלוהי הכולסטרול יעזור לי.
בעודנו מחכות לאובר כדי לחזור למלון, עברה מולנו סצינה מסרט אמריקאי טיפוסי. חבורת נערות ברכב יקר עם גג פתוח שרות בקולי קולות ומניפות ידייים באוויר.
ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות - מלבד האופציה לקחת איתי איזה 2 מזוודות של הקורנדוג הזה.
יום ראשון 17.9.2023 - לא עובדת בשביל אף אחד.
אין לי מושג איך לא פתחתי את הבלוג, עם זה שלראשונה מאז חיברו אותנו למחשבים הניידים בעקבות הקורונה, החלטתי שאני לא עובדת בטיול הזה. וזה לא היה קל. כי כשאני החלטתי שאני לא רוצה לעבוד, כולם החליטו שממש רצוי שאני אעשה את זה. אבל אחרי מלחמה קטנה ועיקשת שיחררתי את עצמי מלראות מיילים. ואני חייבת לציין שעד כה גם לא חלמתי עליהם בלילה.
מאחר ומתברר שבעיר הזו, הדבר היחיד שניתן לעשות, הוא ללכת למוזיאונים ויש לנו להעביר פה עוד יום, נראה לי אך הגיוני וראוי, ללכת לפחות לאחד כזה ובחרתי במוזיאון החלל. פחות ראוי היה התור שהתחיל לידי, והסתיים ככל הנראה בצד השני של הגלובוס. אני יודעת, אני יודעת שתורים הם חלק ממה שעושים בטיולים. ואני סגרתי דברים בניו יורק שתור הוא חלק ממחיר הכרטיס (ככל שברור לכם שקניתי כרטיסים שפוטרים אותי מזה). אני אעמוד ואעמוד ואעמוד ואחכה. נשבעתי לאחותי שאני אעשה את זה (היא לא ראתה ששילבתי אצבעות של ש.ק.ר מאחורי הגב) אבל לא על מוזיאון החלל כפרה עליכם. אין סיכוי.
אז ברחנו לתחנה הבאה שהיתה חנות של טארגט שרציתי לבדוק בה משהו. החנות היתה באיזה סוג של מיני קניון. מיני מיני מיני קניון וגם זה מוצה במהירות.
המשכנו להסתובב והגענו בטעות לצ'ינה טאון. אני באמת לא מבינה למה יש פה רק מסעדות ואוכל. למה לא לשים לי כל איזה מטר-שניים, חנות של דברים מעלי אקספרס? מאחר ויש רק אוכל - אכלנו. בצ'יינה התנהג כצ'יינאי.
בעקבות זה שהזמן ממש מזדחל פה, מצאנו את עצמנו מחפשות עוד קניון שנוכל להעביר בו את הזמן, עד לביקור בשכונה שמתוכנן לנו בערב. בדקתי ... חפרתי, ראיתי תמונות... קראתי ביקורות .. וכללללללללללללל זה כדי שננחת בול באותו מיני מיני מיני קניון שהגענו אליו לחנות של טארגט.
מפה המצב התדרדר במהירות. נתקפנו בהתקפי צחוק פסיכוטים ברחוב (זה לא היה נראה מוזר מדי, יש פה מלא הזויים) כאב לי הגרון מרוב צחוק אחרי שניסיתי לעשות לאחותי סדר באיזה יום היינו איפה. אנחנו מטיילות שלושה ימים. שלושה ימים!! ואין לה מושג מתי הייינו בקניון (ההוא של ה 4 קומות) ולעומת זאת היא אומרת לי בגאווה:
-"אני זוכרת את ג'ורג'טאון"!!
- בטח שאת זוכרת!! זה היה לפי 12 שעות.
די, לא יכולתי לנשום. פיזית לא נשמתי.
ועד שחזרתי לנשום, הודעתי לה שנוכח מצבה... נראה לי שהיא תשלם על הבלוג הזה ושאולי אני אעשה לה כמו באתר של הארץ. אתן לה כותרות ואם היא רוצה לקרוא עוד - שתשלם. ושוב פרץ צחוק עד עלפון חושים. אוי זה היה רגע של טימטום צרוף.
התעייפתי מחישובים. מזל שזה קל להכפיל הכל ב 4. סליחה אני מתקנת. עייפתי מלשאול כמה עלה? ואז להכפיל ב 4 ואז למצוא את עצמי אומרת: לא שזה משנה כן? סתם מסקרן.
יקר פה. הבנו שיקר פה, הפנמנו שיקר פה. למעשה כל סכום שתכפיל ב 4 יהיה שווה יקר. זו מתמטיקה שאפילו אני מבינה אותה.
נותני השרותים פה במסעדות, ובאובר הם בעיקר שחורים. הם גם רוב מוחץ של המוזרים שמדברים לעצמם (ואלינו) ברחוב. הסיטואציה הזו הוציאה מאיתנו לא מעט משפטים שיצאו גזעניים גם אם לא התכוונו. אתם לא תקבלו שום פירוט. תצטרכו לסמוך עליי בעניין הזה.
אחותי מופתעת כל פעם מחדש מהאנגלית שפורצת ממני (ככה זה כשאין ציפיות, הכי טוב). אני מוצאת גם את עצמי לא אחת פונה למישהו עם 2 משפטים רציפים ומובנים וחושבת רגע!! מי דיבר??!! אה, אני. סבבה. מדי פעם אני גם תוהה ממש בקול רם. מאיפה אני בכלל יודעת איך אומרים את זה?? לא הבנתי. או הכי קורע - מתרגמת לאחותי. בקיצור בסופו של דבר סוכם שככל הנראה קיבלתי מכה בראש וקמתי יודעת קצת אנגלית. ראינו את זה בכמה סרטים. כרגע זה מרגיש הכי הגיוני.
ולא הפתעת השנה (וזה רק תחילת הטיול, חכו לעוד) היתה לי שקית עם כמה מוצרים קטנים ביד ושכחתי אותה באובר. פנינו, בדקנו. הוא היה אמור להחזיר בתמורה ל 20 דולר שזה כמעט סכום המוצרים. שישאר עם השקית - אני עייפה ברמה שגם אם רן דנקר היה מחזיר לי אותה הייתי הולכת לישון.
האמריקאים ברובם הם כמו שזכרתי אותם. מנומסים ומוגזמים. במלון היה כנס, ואנשים נעמדו בתור ארוך למעלית.
אנחנו ישראליות בהגזמה. על כן עקפנו את כל התור ועלינו.
ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות - אבל להשתיל ריכוז וזיכרון - זה לא (או עוד לא).
יום שני 18.9.2023 - יום ארוך של שום דבר.
את הבוקר פתחנו עם קפה בלובי של המלון ו... בהתקף צחוק על ארועי אמש (אני זוכרת את ג'ורג'טאון!!) אה, וגם בהרצאה שלי לאחותי על המהפכה המשפטית/משטרית. אין לי מושג אם משהו ממה שאמרתי לה נכון. הידע שלי הוא מהפרשנים של רסקין בתכנית ההבוקר. אבל היא האמינה לכל מילה והקשיבה בקשב רב, אז ממש לא משנה לי. מאוחר יותר פינינו את החדר והתכוננו לטיסה לבוסטון. כל הסיפור של טיסה פנימית התברר כפחות מפחיד ממה שחשבנו ועל כן סגרנו בעזרתו האדיבה של איש הצ'ק-אין של דלתא, טיסה נוספת מבוסטון לניו יורק, וזאת מאחר והתברר שהנסיעה ברכבת היא גם נסיעה בזמן (מתזכרת, רכבת ישנה ומקרטעת).
הטיסה עברה במהרה ומצאנו את עצמנו בבוסטון. עיר גשומה ופקוקה כאילו היינו באיילון במוצ"ש. כששאלנו את הנהג אם זה תמיד ככה, הוא אמר לנו: הגשם. זה כאילו העיר הזו לא מכירה גשם - חחח הכי בבית בעולם.
הגענו לחדר במלון שבדוק יותר גדול מהבית שלי וכולל מרפסת עם נוף יפייפה של העיר. החדר מעוצב עד לפרטים הכי קטנים. יש פה מראת קיר ענקית ואפילו 7 שקעים להטענה שמעוצבים בצורה של כדור (אבל אין פה סניף של סטארבקס, בעודי כותבת, אני מנסה להפנים את זה).
מאחר וכבר היה די מאוחר, גשום ואת המטריה שלי תרמתי לנהג של אובר...אכלנו ארוחת ערב במלון והוחלט להעביר את הערב בחדר שלי במסיבת פיג'מות.
אם מנסים לצפות פה בטלויזיה, מגלים שיש על כל ארבע דקות של תכנית, 254 דקות של פרסומות. האמריקאים בטח הולכים הרבה לשרותים, או מחפשים מה לנשנש. אחרת אני לא רואה היגיון לאיזון הזה.
כרגיל אצלי בבלוג יש מקום לגזענות כי אין לי כוח לנסח את זה. אבל השחורים פה מתים על ישראל. כל אחד מנותני השרותים שנתקלנו בהם ושואל מהיכן אנחנו פשוט זורח כשהוא מקבל את התשובה. בכלל אחרי כמה ימים פה, עושה רושם שרק אנחנו שונאים אותנו. מצד שני, ביבי כבר פה. והתחילו הפגנות נגד המהפכה המשפטית. אז ניתן להם כמה ימים ונראה.
מאוד משעשע לראות את הסטיגמות מהסרטים מסתובבים לך מול העיניים. השחור עם קפוצ'ון, הכושית השמנה עם החזה הענק (יש לי גזענות לכוווולם) והבלונדינית עם המבטא החצי אנגלי שמדברת כאילו עומד מולה ילד קטן.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - אבל אני לא יכולה לשגר את עצמי ממקום למקום על ידיי הקשה בעקבים של הנעליים.
יום שלישי 19.9.2023 - פקקים ובעיות חניה - להרגיש כמו בבית.
את הבוקר פתחנו באיזור הנמל של בוסטון. הייתי באקוואריום וראינו דגים אוכלים דגים. ודג אחד חברותי במיוחד
שאחותי התאהבה ועשתה לו טיזינג במשך דקות ארוכות. משם המשכנו לטיול ברחובות עם אוטובוס שהופך לסירה.
המדריך שסיפר לנו על ההיסטוריה של העיר, היה כיאה לסטיגמה, עם מצב רוח מרומם ונימוס מוגזם. (כן, גם הוא ככל שאר בעלי המקצוע שמואילים לעשות את העבודה עליה הם מקבלים שכר, קיבל טיפ). הוא סיפר בין היתר על בעיות חניה ועל פיגור בסיום פרוייקטים חדשים בעיר. נו. לא רק אל על גורמים לך להרגיש הכי בבית בעולם.
המון מכוניות פה נוסעות ואין להם מספר רישוי בצד הקדמי של הרכב. כך שכשאנחנו מזמינות אובר (חחח מזמינות, אחותי מזמינה, מה נראה לכם) אנחנו מתקשות להבין אם הרכב שעצר לידינו הוא הרכב הנכון. לא נותר לי אלא לקוות בשבילם לתאונות חזיתיות בלבד. אחרת יקח מלא זמן לזהות במי מדובר.
מתברר שניתן לשתות פה רק את הקפה של סטארבקס. כל השאר, בטעם מיי ביוב שעורבבו עם חלב שהתקלקל
(ואוו יצא לי ממש תיאור מדוייק).
למי שדאג, גם היום נתקלנו בטעות (חחח בטעות) בקניון. רק שהוא היה של מותגי יוקרה, כך שברחנו משם מהר, לא לפני שגילינו שלא רק אנחנו גזעניות, אלא גם הם גזענים לחתולים. היתה בו חנות שמיועדת לכלבים בלבד.
ביקרנו גם בשוק אוכל ענק של דוכני מזון. יותר מדי שרימפסים וסרטנים הסתכלו עלינו מסתכלים עליהם.
אוייש, אתם לא מבינים איזו ילדה טובה ומנומסת אני, כשאני פה. אני מפנה אחריי כוסות נייר, אם נופלת לי חתיכת נייר, אני ישר מרימה אותה. יש לאמריקה חוש הרתעה עלי. אני כל הזמן מפחדת שיבוא שוטר וינזוף בי.
ראינו פה מטפלות שגוררות סוג של לול עגלה עם כמה ילדים בתוכו. אם לא היו פה מגדלים שמגרדים את השמים, הייתי חושבת שאני בקיבוץ.
יש פה מעברי חציה באלכסון. למה שנים חפרו לי שנים שהאלכסון הוא אסון, אם אין אמת בפרסום???
הכל נסגר פה מוקדם כאילו אנחנו באירופה הקלאסית. בשביל זה טסתי 12 שעות? קניונים ב 19:00, מסעדות ב 22:00.
בכל המסעדות כולן, אגב, עד כה השמיעו מוסיקה משנות ה 90. ממש נחמד מצידם. כי שם בדיוק עברתי לדני רובס וריטה
ואת מה שהם משמיעים אני עוד מבינה.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - חוץ מזה שאי אפשר להשיג פה קפה נורמלי.
יום רביעי 20.9.2023- החלטנו לעשות ניסויים בבני אדם.
את הבוקר החלטנו להעביר על קפה וניסויים בבני אדם. אחותי, שבבעלותה שני בנים, מלינה על חוסר היחס שהיא מקבלת מהם בעודה פה. שניהם מאוד שונים, והחלטנו לבדוק איך כל אחד מהם יגיב על הודעת אהבה מוגזמת ממנה. הכתבתי לה את הנוסח. הבן הגדול שלח לה, כצפוי, אימוג'י בלבד - בלי שום מילה נוספת, בעוד הקטן תהה אם הכל בסדר והחזיר לה שהוא אוהב אותה גם. בנים זה עם מיוחד. בגלל זה בחרתי חתול.
עלינו לתצפית מרהיבה ביופייה ומשם הלכנו לראות גלובוס שנוצר בשנות ה 30 וניתן לבקר בתוכו. הוא מחלונות ויטרג' צבועים אחד אחד ביד אדם. מהמם, רק שאם הייתם אומרים לי שאני לא יכולה לצלם את האירוע הזה, לא הייתי נכנסת. איך אני יודעת שזה קרה במציאות אם אין לי תמונה של זה?
בכל מקרה על מקום המגורים שלנו היה כתוב פלסטין. אז אולי עדיף שאין תיעוד.
משם המשכנו לאיזור הארווארד. לא, לא עשינו את הסיור בקולג', כי אני לא מתכוונת להשלים בגרויות עכשיו, ולא אכפת לי לשמוע על ההיסטוריה של המקום הזה. אבל האיזור נחמד, ומסתובבים פה מלא סטודנטים וחלקם נפגשים עם מרצים ומדריכים, והכי חשוב, אכלתי פה גלידה מעולה.
יש לי בעיה רצינית עם היסטוריה, בעיקר הרחוקה ממש. מדובר על סיפורים שאנשים המציאו. וכל מדריך גם מוסיף דברים ומשכתב את הסיפור מחדש. והם מספרים את הגירסה שלהם בהתלהבות כאילו זה סרט שהם ראו אתמול בנטפליקס. אני רוצה לראות את כל מה שכתבו האנשים עצמם, על מה שקרה בשנת 1889. הכל, את כל הסיפורים שמחרטטים לנו.
הכבישים פה משובשים ונוהגים פה כמו מטורפים. מצפצפים, עוקפים - בישראל מה שראינו פה בימים האחרונים שווה לפחות דקירה או שתיים.
אני חוששת שיש לי התמכרות למים, אבל מוקדם לנסות ולהסביר לכם את זה.
האוכל פה לא רע בכלל. מצד שני, בואו. הם לוקחים לחם בריוש ומטגנים אותו בחמאה. אם היו שמים לי בפנים ראש של דג, גם הייתי אוכלת את זה.
המשכנו לטייל ברחובות עד שהתייאשנו וחזרנו למלון. בהמשך יצאנו לארוחת ערב במסעדת פיצה קרובה.
תנסו לא להיראות מופתעים 2 - אין לי מושג איפה משקפיי האופיס שלי. נו, אולי זה אומר שאני צריכה לצאת לפנסיה.
ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות - חוץ מזה שאי אפשר לארוז בכוח המחשבה - ניו יורק היר וי קאם.
יום חמישי 21.9.2023 - ניו יורק ניו יורק. ההיית או חלמתי חלום.
בוסטון כבר היתה הרבה יותר טובה אלינו, אבל עכשיו הגיע הדבר לשמו התכנסנו לכאן - ניו יורק. ארבע טיסות פנים בשבועיים. רונית של לפני שנה היתה נקרעת עליכם מצחוק אם הייתם מעלים את האופציה. גם הפעם הכל הלך חלק. כמה חלק? ישבתי לבד, וכשיצאנו גילינו שהמזוודות היחידות על המסוע הן שלנו. דקה והן היו בחוץ. הגענו למלון, שהתברר שהוא מרחק הליכה בקו ישר מהטיים סקוור. החדר שקיבלנו היה עם נוף מופרע והיה גדול מכפי שהימרנו (לילה ראשון אנחנו ישנות יחד, לשאר יש לנו חדרים משודרגים יותר בנפרד). הגענו אל הכיכר שהיתה כבר הומה באנשים ומי מחכה לנו שם? ביביייייייייי ביבי מלך ישראל מרוח לי על שלטים מוארים בכל הטיים סקוור. איזה יופי של דבר. בן אדם טס 12 שעות לראות את הפלא הזה של הטיים סקוור ופוגש את החיים עצמם.
מה שעוד פגשתי פה זה נשים ערומות. אחת מהם היתה בת 70. היא הסתובבה עם שקיות החלב הריקות שלה והציעה להצטלם עם אנשים בתמורה לכסף. זה היה מאוד מוזר, אבל לא פחות מוזר זה שיש פה מלא מסעדות שיש בהן רק פפסי.
זה מבחינתי מוזר אף יותר.
בכל חשבון אתה מקבל פירוט כמה הוא ייצא אם תתן 10% טיפ, 18% טיפ או 20% טיפ וכך הלאה. חוסכים לי פה ללא ספק מתמטיקה, אבל לא כסף.
קיצר, את היום הזה העברנו בעיקר באיזור הטיים סקוור, שאין ספק שהתפתח מאז שהייתי פה פעם אחרונה. בשעות הערב המאוחרות, כמובן שהיינו שם אני, אחותי ועוד 700 מליון איש, מה שבדרך כלל היה מביא אותי לידי התמוטטות עצבים.
אבל אני במוד אחר ושום דבר לא ישבור את רוחי. היה פאן.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - חוץ מהיכולת לברוח מביבי.
יום שישי 22.9.2023 - הדבר הכי יפה שראיתי בחיים.
אמש רכשנו כרטיסים לאוטובוס תיירים ואיתו התחלנו רשמית את המסע בניו יורק. התחלנו באיזור בניין האמפייר סטייט, משם נסענו עד לבניין המשולש המפורסם (פלאט איירון), רק כדי לגלות שהוא עובר תמ"א ושמו עליו ברזט שחור שהופך אותו מרובע. סססאמא שלכם. משם הגענו לאיזור הסוהו שבו חל האירוע המרגש - מצאתי נעלי נייק במידה שלי (42). מאחר ואני זוכרת את הבעיה מהטיול הקודם, לא הקשבתי לכל האנשים שאמרו לי שיש פה מלא מידות גדולות, כי אין, וידעתי שאין. אבל תמיד טוב לגלות ששמנופוביה היא דבר אמיתי ושאף אחד לא חושב שקיימים אנשים רבים על פני כדור הארץ, שלא נגמרים במידה 42. זה הזמן לציין שבכל התפריטים, יש אזהרות שונות על המאכלים וציון כמות הקלוריות שיש בהם. בחיאת, כל האוכל שלכם מטוגן ומלא גבינה מותכת. לחם, לחם אתם מטגנים. תכתבו אזהרה: האוכל שלנו מקצר חיים וזהו.
רמזורים פה הם המלצה בלבד וזה נכון שיש פה פקקים אבל סתם שתדעו שהבנתי שמה שיוצר אותם הוא משאיות ואוטובוסים שעברו טסט בלי לדעת לקחת פניה בכביש צר (אגב, בוסטון לא פחות פקוקה).
אחרי הסוהו, ידינו היו מלאות כל טוב והיינו חייבות לחזור למלון. בדרך היפה והמרשימה לשם, הבנתי שחלק מהאדריכלים פה מכורים לסמים, ולסמים קשים ממש מכורים האנשים בעיריה, שאישרו לבנות את הטירוף הזה. (לשאלתכם זה לא מידע מדוייק אותו ניתן למצוא באוזניות שיש באוטובוס תיירים, זה שלי מקורי).
אחרי קבלת החדר החדש שלנו שבו נבלה את הימים הקרובים, וסגירת הלסת שנפלה אחרי שראיתי אותו ואת הנוף המשתקף ממנו, יצאנו לארוחת ערב ולסיור לילה באוטובוס. קיבלנו מדריכה שחלומה הגדול הוא להיות גננת. היא שרה, רוקדת ועושה אחרי כול מילה ואוווו בקול גבוה ומוזר. יש לי מחיקת תדר אוטומטית לאנשים כאלה, אבל עדיין סיננתי באמא שלך?? מדי פעם. ואז...... עלינו על גשר מנהטן. זה היה המראה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. לא האמנתי למראה עיניי. יש לי מצלמה מעולה בטלפון. בדרך כלל, בלי שאעשה פילטר היא פשוט מייפה את המציאות. פה המצלמה לא משקפת כלום ממה שאתה רואה. כלום ושום דבר.
אגב מצלמה, בכל פעם כשאני מצטלמת (וזה לא קורה הרבה) המצלמה שואלת אותי אם לטשטש את הרקע. חחח, את הרקע. אותי, אותי לטשטש לא את הרקע!!! יא אהבלה. אני זו שמפריעה.
בדרך למלון מנקודת הירידה מהאוטובוס, עברנו דרך תחנת כיבוי אש. בכניסה למקום, עמדו כ 6-7 כבאים וכמה נשים, והן פשוט פלירטטו אחד עם השניה כאילו מדובר בסצינה מסרט. כאילו מדובר בחשפנים שהתחפשו לכבאים. לא, באמת, העיר הזו היא הזיה.
אני ואחותי פה בהתקפי צחוק מטורפים. לא צחקתי ככה כבר הרבה זמן. וזה אושר גדול שאין לי שום ציניות או הומור לגביו.
ארץ האפשריות הבלתי מוגבלות - חוץ מלהביא לארץ מצב נפשי ניו יורקי.
יום שבת 23.9.2023 - יום הולדת, יום הולדת, יום הולדת הנה בא.
יום הולדת בניו יורק. אין צורך להרחיב על זה. גם ככה הבלוג הזה יהיה באורך הספר מלחמה ושלום.
את הבוקר (הגשום) פתחנו באטרקציה מקומית שנמצאת על הטיים סקוור בשם רייז. בבדיקות שעשיתי, הבנתי שמדובר על סרט בכמה מימדים ואלו דברים שאני אוהבת במיוחד. כשרכשתי כרטיסים, חתמתי בשמי ובשם אחותי על הצהרת בריאות כה יסודית שלרגע חשבתי שאולי מדובר על צניחה חופשית ללא מדריך. כך שלא ממש היינו סגורות לקראת מה אנחנו הולכות. כשהגענו, התברר שיש לנו כרטיס וי איי פי. הייתי מופתעת כאילו אני לא מכירה אותי. ברור שאקנה כרטיס ללא תור. התחנה הראשונה היתה סרט בשחור לבן על ניו יורק מאז ועד היום. מתברר שאת הרכבת התחתית בנו שם ב 1904. נו, לא תמיד צריך פאנץ'. התחנה השניה היתה מעבר במעין מוזיאון קטנטן שכולל כל מיני דברים מסרטים, סדרות וכו. בשלב הזה איבדתי סבלנות. על מה חתמתי קיבינימט??!! מה אמור להיות מפחיד פה? זה שנראה שהספה של חברים שיש פה נרכשה באיקאה? או שהתופים של הביטלס עשויים קלקר? לא הבנתי. אבל אז הגענו אל התחנה הסופית. שבה נקשרנו לכיסאות והוסבר לנו שיש ידית קטנה צהובה להחזיק בה. התחיל סרט של מציאות מדומה שבו אנו מרחפות מעל ניו יורק, לרבות בשלג, בערב ראש השנה האזרחית בטיים סקוור, מעל גשרים ו.... בתוך בניינים. זה היה מושלם ברמה שמיליון מילים לא יצליחו לבטא (וכולכם יודעים שאני יכולה לכתוב מיליון מילים). צרחנו, צחקנו והפה שלי היה פעור בכל הזמן הזה בתדהמה.
משם הסתובבנו וישבנו על ארוחת בוקר בלתי מוצלחת בעליל וחזרנו למלון, מאחר והתחנה הבאה שלנו היא המחזמר שיקגו, שגם הוא מתקיים באיזור המלון. ישבנו והעברנו את הזמן בלנסות לעשות סדר בכסף. להבין כמה בוזבז, או יותר נכון כמה כסף נשאר לנו. במעבר על האפליקציות של הויזות בנסיון לעבד את המידע - קיבלנו סחרחורת. חלק כבר ירד מהחשבון וחלק עדיין לא.. וחזרנו וחישבנו וחישבנו ושוב פעם חישבנו וזה היה חשוב מאוד כי זה עזר לנו להבין שלא הבנו כלום ואין לנו שמץ עם כמה כסף נשארנו.
הכי טוב ככה.
תופתעו לגלות שכבר יומיים לא איבדתי כלום!! לעומת זאת לאחותי נעלם מפתח אחד של החדר. היא כל כך נלחצה כי חשבה שינזפו בה (או יקנסו אותה, שזה כבר פחות חמור פה). אני אמרתי לה שהם לא נוזפים או לוקחים כסף, אלא שהם כולאים אנשים כמוה בחדרים הקטנים המוזרים שיש פה מעל בתים גבוהים.כשיצאנו מהחדר והיא פתחה את המיטריה והוא נפל מתוכה. גיל 50 היה יכול להיות גיל נפלא, אם היו נשארים לך יותר תאיי מח.
ללכת פה ברחוב עם מטריות זה מסוכן יותר מלעשות רולטת כביש (שזה מנהג מקומי). מלא אנשים, מעלים ומורידים מטריות ויש את האלה שמהלכים פה רק עם כובע כי זה יותר קול, רק שהם עם הראש למטה ועושים תאונות חזיתיות.
המחזמר שיקגו לא משתווה בשום צורה ואופן לסרט (ראיתי אותו שוב רגע לפני הטיסה) הם הפכו אותו לקומדיה, הוסיפו שירים ולא מראים שליש מיכולת הריקוד הנדרשת. יחד עם זאת ברגעים שלא נרדמתי (צהריים, חושך ומוסיקה, נו באמת מה רציתם שיקרה) לא סבלתי וזו נחשבת ביקורת של חמישה כוכבים אצלי, כשמדובר על מחזמר שלא בשפת האם שלי.
ההליכה בגשם עם 7 מליון בני אנוש שמקיפים אותנו, מעצבנת למדי, ועל כן הוחלט על אוכל מקסיקני (אחותי פעם לא אהבה את האוכל הזה. מוזרה. אולי החליפו אתה בבית חולים. אחותי עלק) ומשם ללכת לחדר, שבו ציפתה לי עוגת יום הולדת קטנה ומגניבה שקנינו בצהריים.
אגב, אין לי מושג איזו אפליקצית משלוחים יש פה, אם בכלל, כי וולט ותן ביס אין כאן ולא ראינו פה אף שליח דורס מישהו עם האופניים/אופנוע שלו.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - חוץ מלהזמין וולט לחדר במלון.
יום ראשון 24.9.2023 - גשם גשם משמיים.
התעוררנו ליום אפור וגשום יותר. כלומר, אני התעוררתי. אחותי כמובן ישנה. קמתי בשש וזה הרגיש לי כאילו אני מאחרת. סידרתי פה דברים ויצאתי לסטארבקס. הדלת היתה סגורה. קודם כל התעצבנתי. כי זה מה שאני נוהגת לעשות כהתחלה. ואז הצצתי בשעון וגיליתי שהשעה למעשה היא דקה לשש. משמע קמתי לפני חמש וחצי בבוקר. משמע אין לי מושג איפה ראיתי שש.
קר פה ואין לי מושג איך הגעתי לכאן בלי שום בגד יעיל. כשבדקתי, נטען שיש פה את כל סוגי מזג האויר בספטמבר,
אבל בגדול זה נע בין 25-30 מעלות. לא צפיתי שיקפאו לי השחלות. הייתי נואשת לאיזה סווצ'ר או סוודר או כל מילה אחרת עם ס (אווייש אל תהיו סוטים!!) מאחר ולא מצאתי עד כה שום דבר במידה שלי, חשבתי לעצור איזו שמנה מקומית בדרך ולשאול אותה איפה לעזאזל היא קונה בגדים. סליחה אבל זה לא שמנופובי אם זה בא ממני. אבל איכשהו התמזל מזלי ומצאתי סווצ'רים ועליוניות והכל עם לוגו של ניו יורק כמובן ואם פיספסו עד עכשיו שאני תיירת, זה לא יקרה יותר. עד כה הסתובבתי עליי עם חלוק בריכה ארוך שחור וענקי (כן, לא התבלבלתי, בריכה. אל תשאלו ואני לא אצטרך להסביר) אם הייתי עם התיק על הגב - זה נראה שאני הגיבן מנוטרדאם (אבחנה מדוייקת של אחותי שתחיה) ובלי התיק, נראיתי כמו שופטת שברחה מאישפוז בכפיה.
אחרי ששידרגנו את הטיסה למחר לניאגרה-פולס, לקחנו את אוטובוס התיירים שוב לכיוון הסוהו, כי שכחנו לקנות שם כמה דברים. האוטובוס הפעם היה מלא יותר והכיל שפות שאני לא מכירה. ממש מגדל בבל - רק בלי העבודה ועם הכייף.
(נ.ב קרדיט על המילים מגדל בבל, לאחותי, שאיימה בתביעה משפטית באם לא אציין שזה שלה במקור)
אחרי עוד יום של גשם, אני יכולה להצהיר ללא ספק שמטריה היא נשק שראוי לקבל עליו רשיון בעיריה.
היעילות שלי במסע הזה אינה מוטלת בספק (ולי ממש היה ספק) זה בכלל לא יעלה על הדעת שאני המבוגר האחראי (כמעט) באירוע הזה. מה בהיסטוריה הקיומית שלי רמז שאני זו שאוביל אותנו ואדע להבדיל בין ימין לשמאל???!!! איך יתכן שהאוריאנטציה שלי תהיה בסיס לקיום שלנו פה? מה לעזאזל קרה לייייייי ???!!! זה החייזרים נכון?? הם ... עזבו, לא משנה.
חזרנו לרגע למלון. הייתי מספרת לכם שנבהלתי כשהיה נדמה לי שיש מישהו בחדר ואז גיליתי שזו אני במראה, אבל יש גבול למה שאני רוצה שתדעו עליי.
פרזיטים פה. יותר גרוע מאירופה. נתקלתי בסטארבקס שנסגר ב 16:00 ומלא חנויות פה נסגרות ממש מוקדם. עיר ללא הפסקה אין מיי אס (רוצים לדעת מניין האנגלית שלי? מחייזרים שהשתלט.... לא משנה!).
לקח לי זמן אבל עכשיו אני מצטלמת קצת יותר. יש הבדל מאוד משמעותי בין סלפי בוקר שבו אנחנו חיוניות ורעננות לבין סלפי אחרי הצהריים שבו אנחנו נראות במשבר קיומי.
הגענו לסומיט. התצפית החדשה והמדוברת. גם העננים באו.
בעודנו למטה, קלטתי את אחת הדיילות שעובדות במקום, מראה למישהו תמונה של טיפות מים על רקע אפור, ומודיעה לו שזה מה שרואים למעלה - משמע כלום. זה לא שהיא שאלה אם הוא רוצה זיכוי על זה שהוא שילם על נוף והולך לראות ענן. היא פשוט רמזה לו שחבל שהוא עולה. אבל הוא עלה ואנחנו אחריו. בדרך למעלה עברנו מסדרי זיהוי, סריקת פנים, בדיקת תיקים והביאו לנו בד לשים על הנעליים. וואלה אני בספק אם בכניסה לפנטגון מעבירים אותך כזו שרשרת חיול.
עלינו לקומה 100 בערך. הכל זכוכיות ומראות. אתה רואה את האנשים שהולכים קומה מתחתיך, ואתה רואה את עצמך. מקסים. באמת יופי של דבר. חבל שמה שאתה לא רואה זה נוף, כי ענן התנחל בול על הבניין.
כהרגלי, נכנסו וי איי פי וגם שילמנו מראש על אלבום דיגיטלי. כל הזמן ניסינו לנחש איך יצלמו אותנו. העלינו אפשרות שאולי צלם יילך אחרינו, או שיש בכל מקום מצלמות. כשנכנסנו, עשו לנו זיהוי פנים. אוווו זה מה שעושים!! המצלמה קולטת אותך בין כולם ומצלמת. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח צילמו אותנו יחד כשנכנסנו. ושמו אותנו בסוג של פוטושופ משנות ה 80 על כל מיני נופים. 4 תמונות וצריך לסדר אותם באלבום לבד. כל האירוע היה מגוחך אבל זה משהו שצריך לעשות ורכשנו כרטיסים שוב ליום רביעי שמסתמן כיום היחיד שבו מזג האוויר אולי יעשה איתנו חסד.
אחרי כל הכיף הזה קנינו כריכים ואכלנו בחדר מול הנוף.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - חוץ מזה שהם לא יודעים לעשות פווו פווו ולהזיז ענן.
יום שני ושלישי 25-26.9.2023- קנדה היר איי קאם.
בדרך לקנדה הבנו סופית, שמספרי השרוול על כרטיס הטיסה הם המלצה בלבד. זה לא שלא התכוונו לבדוק, אבל טוב שבדקנו מוקדם, כי התברר שהטיסה מיועדת לצאת בול מהצד השני של השדה (זה קרה בכל טיסה, אבל בקנה מידה הגיוני יותר). שום דבר שהליכה מהירה של עוד 10,122 צעדים וקצת קללות בלב, לא יכול היה לסדר. לכאורה שידרגנו לביזנס את הטיסה. רק שגם הגענו כמעט אחרונות, כך שלא ממש ניצלנו את העליה המוקדמת ואז התברר לנו שאנחנו יושבות בסוף המטוס. לא הבנו איפה טעינו בהזמנה. כלומר הבנו שיצאנו מטומטמות, אבל איך כותבים בכל הטיקטוק שמיקטוק הזה של הצערים היום: חכו לסוף.
זה לא ייאמן כמה הטיסות האלה שקטות. אנשים לא מדברים ולא זזים עד שלא מורים להם לנוע. גם כן פראיירים. איפה האקשן? איפה להריץ פה קטע ויראלי טיסת השוקולד סטייל? (*זכויות על טיסת השוקולד לאחותי העושקת).
מצד שני הטיסה יוצאת על יום כיפור, אז אולי כולם עכשיו קוראים איזו תענית.
יאללה ברוכים הבאים לקנדה.
נחתנו בבאפלו ומשם לקחנו מונית למלון. במעבר הגבול עשו לנו תחקיר מקיף הרבה יותר ממה שאירע בכניסה לארה"ב,
המלון ענק ויפייפה, הסוויטה כוללת שני חדרים ו.... יש סניף סטארבקס בתוך המלון. אין יותר חשוב מזה.
אגב מלונות. יש לי שאלה. דלתות מסתובבות? על שום מה? מעבר לזה שזה באמת נשמע לי מעולה כקונספט לסרט.
אבל כבר עשיתם אותו. לא הגיע הזמן לבטל את זה?
הלכנו לאורך הטיילת. באמת מקום יפה באופן קיצוני. אבל מהגשם של ניו יורק (תזכירו לי לא להתלנן על זה בחיים) עברנו לחום של קנדה ומהר מאוד מיצינו את האירוע. אלוהים נותן חדר עם נוף למפלים למי שרוצה לרבוץ על הספה מתחת למזגן ולתצפת. וכך היה.
אבל מה עוד היה? אזעקה. מין ציפצוף מעצבן שנמשך דקות ארוכות. לרגע תהיתי אם המלון הוא כנסיה מוגנת, או אם הוא עולה בלהבות, או גרוע מכך: האם אני בכלל מדמיינת את כל זה? מהחלון ראינו רכב קטן ואחד גדול של מכבי אש. יצאנו לחדר מדרגות, מעט האנשים שנתקלנו בהם היו, או מבולבלים או אדישים. לקח זמן עד שהודיעו במערכת הכריזה שיש מכבי אש ומנסים להבין אם הכל תקין.
וואלה - היה תקין.
דקה לפני שהגענו גילינו שיש פה בריכת אינפיניטי עם נוף למפלים. צריך לקבוע זמן ויש הקצבה של שעה. אז נחנו עד שש והלכנו לבריכה. אנחנו ישראלים, אז כמובן שגנבנו עוד כמה דקות ביופי הזה ומשם הלכנו למסעדה איטלקית שנמצאת במלון (מה אין במלון?) התברר שמדובר בסוג של ארוחת טעימות והתברר שהיינו מספיק רעבות לאירוע הזה.
בדרך חזרה לארה"ב ראיתי את הגשר של המפלים בצד שלהם, וסוף סוף הבנתי למה ההמלצה היא לעשות את זה מהצד הקנדי. אם זה היה שלנו, כבר היתה מלחמת עולם שלישית על הצד הנכון של הטיילת.
אתמול בערב עשיתי צ'יק אין לטיסה של היום. אין צורך להתעכב על המילה אני. לא טעיתי. אני (שמתברר שכבר ימים אני לא עצמי). ואז לתדהמתי גיליתי שהביזנס שסגרנו הוא בכלל לטיסה הזו! כלומר הטיסה שנדפקה לנו כי הגענו אליה חסרות נשימה (שאגב לא הגישו בה כלום כי פחדו ממזג אויר סוער), שיצאנו ונכנסנו ממנה אחרונות, לא היתה הטיסה שעליה הוספנו כסף!! ועכשיו!! עכשיו הביזנס. אין מה לעשות. לפעמים טימטום צרוף הוא רגע אחר של נחת.
היה לנו זמן להעביר, פסענו הלוך ושוב, ורגע אייקוני נוסף (אחד מיני רבים) של התקף צחוק פסיכוטי נרשם כשאחותי הלכה על המסוע עם המזוודה בכיוון ההפוך לנסיעה וכמעט דרסה אותי.
משדה התעופה, שעה נסיעה באובר לעיר. היינו מעולפות, גמורות. אני לא ישנתי הרבה הלילה. ואז הגענו. הגשם הפסיק מאחר הצהריים לשלושה ימים הבאים. איך שראינו את הנוף מסביב, קיבלנו אנרגיה מטורפת ויצאנו מהחדר לבחון את איזור המלון. איתרנו את הסנטרל פארק (הוא מאוד קריפי מבחוץ בלילה) שהתברר שהוא במרחק הליכה והתיישבנו לסושי במסעדה שצמודה למלון.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - חוץ מלתת לי אישור לא לחזור.
יום רביעי 27.9.2023 - שמישהו יעצור את מכונת הזמן.
התחלנו את היום בנסיון חוזר לראות את הנוף מהסומיט. אם יש כזה דבר הנדסת עננים כפי שטוענים הקונספירטורים, מישהו מהם קרא את בקשתי בפוסט "מרגש" בפייסבוק ועשה איזה פו לעננים מעל ניו יורק. ליד הסומיט ישנה תחנת רכבת (גרנד סנטרל פארק) עשינו סיבוב כדי להתרשם - ואכן התרשמנו. לאחר מכן עברנו שוב את שרשרת החיול המוזרה כדי לעלות למגדל (למה זיהוי פנים?? למה??) וסוף סוף יצא לנו לראות את הנוף המהמם מהגובה המוגזם הזה.
ביציאה מהסומיט נמצאה עמדה לבדיקת קורונה. זה כאילו מישהו פתח את מכונת הזמן שלו ושכח לסגור.
תעשו לי טובה, תנו לי עוד כמה ימים ואחר כך מצידי תעשו סגר לשנתיים, גם ככה אני חייבת מנוחה אחרי הטיול הזה.
משם לקחנו מונית לדמבו בשכונת ברוקלין. הגענו לזוית מפורסמת שממנה רואים חלק יפה מהגשר. אבל לא כל כך הבנו לאן הולכים משם. התחלנו לפסוע והגענו די בטעות לשוק אוכל, ומשם לטיילת ענקית שממנה רואים את הים, את האוניות ואת הגשר. זה נוף עוצר נשימה. מרחוק רחוק רואים גם את פסל החירות. רצינו לחצות ברגל את גשר ברוקלין אבל באיזור שעת השקיעה. גוגל אמר שזה לוקח חצי שעה, איך חצי שעה איך?? והוא עוד כותב לי חצי שעה בנחת! ראשית, נחת זה לשבת בכרכרה ושיסיעו אותי מקצה לקצה. שנית זה נראה גשר ענקיייייייי. נחת עלק. העניין הוא שהיה יחסית עוד מוקדם והיינו צריכות להעביר את הזמן. ואתם בטח שואלים את עצמכם איפה מעבירים את הזמן? (אלא אם כן אתם מכירים אותנו טוב) נאאאאאאכון. בקניון. נסענו לאיזה מרכז קניות שבו העברנו את הזמן באוכל ו... בקניות.
הגיע הערב והלכנו את הגשר. למזלנו לא הילכו עליו הרבה בני אנוש נוספים. זה אכן לוקח בערך חצי שעה אבל היה לנו כנראה הרבה נחת. צריך לעדכן את גוגל שלכל אחד יש את הנחת שלו ועל כן זה לוקח לאנשים מסויימים קצת יותר זמן.
זה נוף מקסים, ומרשים רק שקשה מאוד לצלם אותו יפה, גם בגלל האורות המוגזמים, וגם בגלל הברזלים שמחזיקים את הגשר. ובכלל לדעתי הנוף מגשר מנהטן הרבה יותר יפה.
נ.ב 1 יש פה מלא נהגות באובר והן ממש מקסימות ואדיבות.
נ.ב 2 אחותי ביקשה שאתזכר פה את העשן שיוצא מתוך מכסיי הביוב. זה נראה שיש פה זיהום אויר שבחיפה יכולים רק לחלום עליו. אגב, אני יודעת שכבר כתבתי על זה משהו. אבל היה עדיף לציין את זה שוב, מאשר לאתר את זה בעשרים אלף מילים שכתבתי עד כה ואם אחותי מבקשת, היא מקבלת.
נ.ב 3 אני רוצה שמישהו יסדר לי את המיטה כל החיים.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - מלבד לסדר לי גשר אלחוטי שאוכל לצלם אותו כמו שצריך.
יום חמישי 28.9.2023 - כי לא טסתי עד כה מספיק - אני עולה על מסוק.
את הבוקר פתחנו בקור מקפיא באיזור הים, כשאני אמורה לעלות על מסוק ולטוס מעל שמיי ניו יורק. הטריד אותי זה שאני לא מפחדת. עשיתי את זה בעבר מעל הגרנד קניון ואני זוכרת שלפחות פחדתי קצת בהתחלה עד שזה עבר לי.
לעומת זאת אחותי מאוד פחדה מהאירוע הזה, שיכול להוביל לאופציה שהיא תשאר פה לבד, ואני יכולה להבין את זה אחרי שגיליתי שיש לה את "סינדרום ניו יורק" והיא אינה מצליחה להבדיל פה בין ימין לשמאל.יש לנו תהילים בתיק, אמרתי לה שתעביר את הזמן בקריאה. אבל אז נזכרנו שהטיסה הקודמת שלנו נפלה בול על יום כיפור, ועל כן חבל על המאמץ. אין מי שישמור ויאללה שיהיה הצלחה.
זה היה מדהים וכיף והייתי עושה את זה בלופים מבחינתי כל היום.
משם הלכנו לאיזור השייט לראות את פסל החירות. זה כבר פעם שניה שזה קורה לנו. ככל שעבדנו כל השנה, על הזהירות הנדרשת מול אנשים זרים שיפנו אלינו, מישהו שאל אותנו אם אנחנו רוצות כרטיסים לשייט של שעה וישר אמרנו כןןןןןןןןןןןןןןןן בטחחחחחחח ורכשנו. אבל גם פה, כמו בפעם הקודמת, התברר שיש לנו הרבה יותר מזל משכל וזה עבר בהצלחה. שילמנו ואז היה מישהו מבוגר, חמוד לאללה שלקח אותנו 7 דקות הליכה לאוטובוס תוך זה שהוא מספר לנו באלגנטיות שהוא לוקח אנשים בתמורה לטיפים (כאילו לא ידענו, כולם עובדים פה רק בתמורה לטיפים) ואז.... הוא הביא אותנו לאוטובוס שלקח אותנו לנסיעה של יותר מחצי שעה. ואז...... עלינו לאוניה.
היה שייט כיפי לגמרי, הקור היה סביר וגם מי שעמד שם ודיבר והסביר מה אנחנו רואות סיפר לנו בסיום על דלי הטיפים שלו. לללללללללללללללללללללללה. וואלה לא ציפיתי.
משם נסענו לכיוון ספא שגם אותו סגרתי מבעוד מועד. אנחנו ממש לא בקטע של מסאז'ים, אבל אנחנו מאוד בקטע של בריכת אינפיניטי אל מול הנופים של ניו יורק. הגענו מוקדם מדי לשעת הצ'ק אין שסגרנו לנו. כשהמתנו שיבדקו אם נוכל להיכנס (התברר שלא), אי אפשר היה לפספס את הוידאו שהוצג בכניסה שהיה חמוד והומוריסטי, רק שהוא אמר למעשה שאסור לצלם בכל השטח, אסור לדבר בקול רם או לעשות רעש, לא להשפריץ, אסור לדבר בטלפון וכו' - קיצר שבו בבית. אסור לעשות רעש.... חחח אנחנו כבר שבוע וחצי בהתקפי צחוק פסיכים, בדוק מגרשים אותנו מפה.
אה וגם קשה היה שלא להבחין שיש שם עובדת שכל תפקידה, הוא לפתוח ולסגור את הדלת ליוצאים ולנכנסים. הייתי רוצה לדעת מה פורסם במודעה למשרה הזו.
הלכנו לאכול משהו וחזרנו. ואז התברר שזה יותר גרוע מכפי שקלטנו בגיחה הראשונית לשם. באנו לעשות צ'ק אין ונפלנו על מישהו שמדבר לא ברור ולא הבנו מה הוא רוצה, באנגלית מעבר למקרטעת, הצלחנו להרשם ודקה לפני שזה נגמר הוא שואל אותי בשיא הרצינות, את מכוחות הביטחון? דווקא את זה הבנתי מצויין, לקח לי מאית שניה, ואז הבנתי שאני עם סווצ'ר של NYPD ואוו אלוהים אדירים איך?? איך ממשטרת ניו יורק ששעה אנחנו שוברות איתך את השיניים על אנגלית!! איך??!!. (עלק אל תעשו רעש, כל פעם כשנזכרנו בזה חטפנו התקף צחוק מאוד רועש בבריכה) .ואז נשלחנו אחר כבוד לבחור חמור סבר שעשה לנו חיפוש בתיק אבל מהההההההההההההה זה חיפוש בתיק, יסורי יסודי (זו לא טעות- הפעמיים יסודי) אסור להכניס כלום (נשק ואוכל וכו) והם זורקים לך את הדברים, לא שומרים בצד, זורקים!! הוא לקח לי את סוכריות הקרמל שקניתי בקנדה וזרק לפח!!!!! באלוהים יש לו מזל שבאתי בלי נשק.
ואז ממשיכים בשרשרת החיול. את הנעליים שמים בלוקר שצמוד לקבלה. אתה מקבל לוקר נפרד לבגדים, אבל על הנעליים הם שומרים צמוד אליהם כדי שלא תלך איתם בשום אופן ולו לדקה על השטיח.
נכנסנו והמקום אכן מדהים, נהנינו בטירוף. הערצתי את מעט האנשים שנכנסו לבריכה עם טלפון למרות האיסור. אני אמיצה להתרסק עם מסוק, אבל לא אמיצה מספיק לקבל נזיפה במקום המופרך הזה.
כשיצאנו לשתות משהו, קלטנו שלידנו אנשים קבורים בחול. ממש קבורים לעומק. הבנו שמדובר על אמבטיה של חול וולקני. כן, כן. תמשיכו ככה ותצפו שאנחנו נהיה בשקט (שוב התקפי צחוק) בדקתי בגוגל, התברר שזה עושה מלא דברים טובים (במידה ולא הביאו להם את החול מאיזה תמ"א שעושים בסביבה) רק שהם נכנסים לזה לבושים באיזה חלוק משי, אז לא הבנתי איך זה פועל אם אין לחול שום נגיעה בגוף. הייתי נכנסת לזה רק אם היו מבטיחים לי שאני יוצאת פחות 20 קילו, ואת זה, גוגל לצערי לא רשם.
קיצר היה פאן למרות שכל שניה העירו לנו שנוריד את הכפכפים, לא מפה, לא משם... הזויים. והכי חשוב, ביציאה קלטתי שהיתה לי גם קופסאת סוכריות קטנה ממתכת בטעם קרמל, שאותה השומר הבן של זו@$^ה פיספס. דפקתי את המערכת!! ניצחתייייייייייי.
משם למלון ולארוחת ערב ו...... התחיל שוב גשם. ססססססעמק.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - מלבד זה שלא נותנים לי לבחור את מזג האוויר.
יום ו' 29.9.2023 - יום היסטורי והיסטרי בניו יורק.
ידענו שהיום הולך להיות גשום במיוחד, הכי גשום שהיה פה עד כה. רכשנו כרטיסים למאדאם טוסו. האמת ששנים לא הייתי בשיט הזה, וזה לא ממש היה בתוכניות שלי אבל התברר שיש שם, בין היתר, סרטים בתלת מימד. אז למה לא בעצם?
אחרי ארוחת בוקר נחמדה הגענו למקום. גם כאן יש מישהי ששלחה קורות חיים למשרה, שבה היא יושבת במעלית ודואגת לאנשים שיגיעו בבטחה מקומה לקומה. אני יודעת שכל עבודה מכבדת את בעליה, אני מציינת את זה למעשה רק מקנאה. הנה סוף סוף עבודה שכשאתה חולה או בחופש, אתה לא חוזר, פותח את המחשב ומחפש חבל תליה.
המקום נחמד וזה קריפי ברמות שלא זכרתי. זה כבר לא קשור לדימיון לדמות או לא. זה קשור לזה שהן נראות כמו משהו שיקדים את תחיית המתים. ועוד יש כאלה שממצמצות שזה בכלל גרם לי לסיוטים. אחותי בעלת סינדרום ניו יורק (המצאה שלי למי ששאל, בדקנו ואין משהו מוצהר כזה) התקשתה להבדיל בין הבובות המפוזרות לבין בני אנוש שהסתובבו סביבם. אין לי כוח יותר להצדיק את מצבה הנפשי.
תוך כדי שאנחנו מסתובבות, מגיעות לשעון היד של אחותי (לשעון בלבד) אזהרות מזג אויר חמורות (אני חושבת שהראשונה עוד הגיעה כשהיינו בארוחת בוקר) כאלה שאומרות ניו יורק תחת התקפה של גשם עם חשש להצפות ומי שצריך שלא ייצא מהבית. טוב, איזה הגזמה, היינו כרגע בחוץ, כולו קצת גשם. אפילו ברקים ורעמים אין. לא הבנו. המשכנו לשוטט בין בובות וסרטים (אחד מהם היה משחק וידאו בתלת מימד. הרובה היה כבד, ומהר מאוד פרשתי כי הבנתי שכולם הורגים את הרעים בשבילי, אז למה להתאמץ?). ואז הגיעה הודעה מאמא שלי. את ההתחלה קראתי מתוך השעון והיה רשום שם שהיא רוצה לדעת מה קורה. ישר אמרתי לאחותי, נראה לי שהיא עוקבת אחרי מזג האויר. כשפתחתי את ההודעה המלאה בטלפון התחלתי לצחוק כי היה רשום שם, אומרים בחדשות שניו יורק מוצפת ומתכוננים לאסון. ואז התחלנו לקבל עוד ועוד ווטסאפים מודאגים. יצאנו החוצה מהמוזיאון - וכלום. גשם, מדי פעם משב של רוח. כשהגענו לחדר, הבנו שזה יום שנכנס להיסטוריה כיום הגשום ביותר שהיה בספטמבר אי פעם. והתברר שהכל קרה כחצי שעה נסיעה מפה, במקומות שבהם היינו אתמול.
חזרנו לחדר והעברנו את הזמן על קפה ודונאטס. אבל מאחר וראינו שפה לא עושה רושם שמשהו עומד להשתנות, יצאנו לראות את ברבי בקולנוע (אחותי היתה מוכנה לעשות הכל, העיקר לא להתחיל לסדר את המזוודות). הפופקורן שלהם מגניב כמו שזכרתי. יש ברז של חמאה מזוקקת שאפשר לשים ממנו כמה שרוצים!!! ורציתייייייי!!! אה וגם הסרט היה מצויין. נהנינו ממש.
פגשנו היום מישהי במעלית, שזיהתה שדיברנו עברית, ושאלה אם אנחנו מישראל, ענינו שכן והיא התחילה להשתפך על כמה היא אוהבת את ישראל ושלפה לנו כמה מילים שהיא יודעת. אוייש זה היה מקסים.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חוץ מזה שאי אפשר לשים על מיוט את כל רכביי ההצלה פה. יש להם דציבלים שגם כלבים מתחרשים מהם.
יום שבת 30.9.2023 - בדוק שברנו שיא עולמי לעצלנות.
את היום התחלנו בצ'לסי מרקט שהוא שוק אוכל מקורה קטן ומקסים. היתה שם חנות סינית עם דברים מעלי אקספרס, שהיו במחיר של קניון מותגים. משם הלכנו ל- high line שהוא פארק שבנו על פסי רכבת ישנים והמשכנו לפארק little island. שבו, למעשה בנו משהו שנראה כמו כמה עציצים גדולים והם מעל המים. וואלה, לא הבנתי. ראינו את זה מרחוק כמה פעמים וזה חמוד, ואני יודעת שכולם הולכים לראות את זה, אבל אין שם פרחים, אלא רק עצים וצריך לטפס במעלה הדבר הזה כדי לראות ... עוד עצים, לא תודה. משם נסענו לבניין תצפית ה edge - בניין גבוה שגם את ראשו הבוקר תקף ענן. ולידו יש את בניין ה vessel שנחשב פלא אדריכלות. יש בו מרפסות פתוחות שהיו אמורות לשמש כתצפית (ככל שהבניין לא כזה גבוה), רק שמלא אנשים התאבדו ממנו, עד שהחליטו לסגור אותו לציבור ולתת לראות רק את הבניין מבפנים. עומדים מבחוץ שומרים וגם אחרי שאתה כבר בחוץ, אומרים לך לחזור פנימה כדי לצאת מהצד השני. אבל אני כבר בחוץ!! ואין עומס. אני כבר בחוץ!!! איזה עם של בוקים.
המשכנו להתהלך והחלטנו לקחת מונית ולנסוע לליטל איטלי. התברר שהיא גובלת עם צ'יינה טאון. זה מקום מקסים עם מלא מסעדות. התיישבנו לאכול צהריים וכמו באיטליה, השירות אדיב ו.....איטי. בגלל חוסר זמן, עשינו רק סיבוב קטן ברחוב של המסעדה. בדיעבד התברר שזה כל "המקום" הרחוב הזה, פעם ליטל איטלי היתה גדולה, ועכשיו זה מה שנשאר. אולי הם נכבשו על ידי החברה של צ'יינה טאון.
בצהריים הגשם נגמר ואפשר היה לעבור דרך המלון ולזרוק בחדרים, סוף סוף את הסוודרים והמטריות.
משם הלכנו לסנטרל פארק. ובכן, שמענו וקראנו מלא על המקום הזה. אנשים לא מפסיקים לברבר עליו. אבל תסמכו על שתי בנות שלא ראו את הרכבת התחתית עד כה, שגם את זה נעשה במינימום מאמץ. לקחנו כרכרה עם סוס, עשינו את הפארק בשעה ואם אתם חושבים שפה נרשם שיא העצלנות, אזזזזזז לא. שיא העצלנות נרשם שכשהוא עושה עצירות מתוכננות בדרך כדי שנראה מזרקות וכו.. ואנחנו מסרבות לרדת כי אין לנו כח. הרוכב/נהג, או איך שלא קוראים לזה, לא מוותר ומגרש אותנו מהעגלה. קיצר, מקום יפה מאוד. רק שאנחנו לא אנשים של פארקים ולאורך כל הזמן שישבנו בכרכרה, דיברנו רק על הבניינים המדהימים שאנחנו רואות מולנו.
השעה היתה עוד מוקדמת אז נסענו אל הרכבל שמוביל לאי רוזוולד, ושוב חווינו אושר גדול למראה הנוף. אי אפשר להפסיק להתפעל מהדבר הזה. מאחר ויצאנו מהנסיעה במקום שומם, והבנו שאין יותר מדי מה לראות באיזור הזה, חזרנו והתחלנו ללכת עד שהגענו לאפר ווסט סייד. הסתובבו שם כמויות של צעירים במסעדות ופאבים. אחרי הליכה ממש ממושכת, התיישבנו לאכול. הגענו למסעדה שיש בה אוכל ים תיכוני. חומוס, שקשוקת חצילים ובצקים ממולאים בגבינה. ניגשה אלינו מלצרית שאמרה לנו שהחלום של אמא שלה לבקר בישראל, רק שהיא פוחדת עליה. לך תשכנע אותה שהכל בסדר בישראל כשגם אנחנו מפחדים על עצמנו. .
אחותי גיזברית בטיול הזה. יש לנו כסף משותף לאוכל שתיה וכו'. זה נחמד מאוד שאני לא מוציאה ארנק במסעדות/בתי קפה, אבל יש מצב שכבר רצה שמועה בניו יורק שהיא השוגר מאמא שלי.
כולם פה נחמדים בצורה מוגזמת, אני נתקלת במישהו והוא זה שמתנצל.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - מלבד זה שאני לא יכולה לחזור במזוודה עם קצת נוף.
יום ראשון 1.10.2023 - שופינג זה החיים
היום יש סוף סוף יום יפה בלי גשם בכלל, אושר גדול. פתחנו אותו במוזיאון על ה 11.9 - יום נפילת התאומים.
האנדרטה שהקימו מחוץ למוזיאון יפה ומרגשת. במקום שבו עמדו המגדלים, יש 2 אנדרטאות עם שמות כל הנספים. מדובר על מזרקות עצומות והם שמים פרח לכל אחד ביום ההולדת שלו. המוזיאון עצמו מרשים הרבה פחות (לשמחת האדם הבכיין באופן קיצוני שנהיה ממני) הוא ענק, וביחס לגודל שלו, אין בו הרבה מייצגים. יש טלויזיות ומוקרנות בהן דברים שקשורים ליום הזה. אבל שום דבר ממה שקרה בחדשות למשל.... היה שם אגף שלא הצלחתי להביא את עצמי להיכנס אליו שבו היו תמונות ההרוגים כשברקע מדברות המשפחות שלהם - גדול עליי האירוע הזה. בסוף המוזיאון קיימת חנות מזכרות. מילא שאני לא מצליחה להבין למה צריך מגנט על המקרר, או תיק בד עם תמונות של כלבים שמתו בדבר הנוראי הזה, אבל פערתי עיניים ממש לנוכח זה שהם מוכרים בקופסא משולשת את הדגל המקופל שמביאים למשפחות של אנשי הצלה שנופלים בעת מילוי תפקידם. טימטום אנושי - קוים לדמותו.
משם הגענו לתחנה מרכזית של אוטובוסים, (מקום מאורגן ומסודר להפליא) ונסענו לאאוטלט בג'רסי (אל תבהלו שלקחנו אוטובוס, זה היה רגעי, חזרנו במונית). מדובר על קניון גדול בצורה קיצונית עם חנויות ענק. רכשנו את מטרת העל שלנו - עוד נעליים וחזרנו למלון.
אחרי שפרקנו את הסחורה בחדרים, יצאנו שוב לטייל ברחובות. כמות המסעדות שיש מסביב לטיים סקוור היא לא הגיונית. מדובר על רחובות שלמים שיש בהן רק מסעדות. ולאן שלא תפנה, אתה מתהלך בין אנשים. עשרות אנשים. מטורף פה.
ולסיום, עשינו שוב את סיור הלילה באוטובוס תיירים כדי להיפרד מהנוף. ואני כותבת שוב. הנוף מגשר מנהטן יפה יותר באופן קיצוני מגשר מנהטן.
כמה הערות:
* יש לנו פה קראש מוזר על מרקים. בחיים לא אכלתי כל כך הרבה מרק בשבוע.
* בכל המסעדות ובתי הקפה, יש קוד כדי להיכנס לשרותים. למדתי מהר מאוד שאני צריכה לרשום אותו בטלפון, כי אם לא, אני מגיעה אל הדלת ואין לי שמץ של זיכרון מה אמרו לי.
* זה שלא קיבלנו בטיול הזה התקף לב זה נס. כל שניה אנחנו נבהלות: כל התיקים אצלי?! איפה השקית?! רגע, אני לא מוצאת את הטלפון!! סיוט.
* גוגל נתנו לי לשחק בבינה המלאכותית החדשה שלהם, לעשות עליה טסטים. הטרדתי אותה כל הזמן בשאלות שעלו לנו. זה כמו לנסוע עם מדריך תיירים צמוד, כפרה עליכם גוגל.
* יש פה מלא זרים עם מבטאים לא ברורים, שגורמים לנו להרגיש שאנחנו מדברות אנגלית מעולה.
* יש פה מקומיים שמדברים כל כך מהר, שאנחנו לא מבינות כלום אבל מהנהנות עם הראש, כאילו אנחנו כן
* יותר ויותר נותני שירותים מסתובבים פה עם מסיכה. ברור שזה בכפייה וזה מזעזע.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - מלבד זה שאי אפשר לבנות מקום להולכי הרגל על הגשר הנכון.
יום שני 2.10.2023 - הבאנו שלום עליכם.
את הבוקר פתחנו כרגיל בסטארבקס (לדעתי 500 דולר הוצאתי רק אצלם) והלכנו לקצה של הטיים סקוור לרייז, שזה סרט של מציאות מדומה שעשינו בתחילת הטיול ורצינו לעשות שוב (ושוב ושוב ושוב). אגב אין לי מושג אם ציינתי, אבל את הכרטיס הראשון קניתי מהארץ. מאחר והם הלחיצו עם האישורים הרפואיים, הם הצליחו למכור לי ביטוח רפואי וכניסת וי איי פי ללא תור. א. באמא שלכם ביטוח רפואי על לשבת קשורה לכסא?! ב. איזה קיצור תור? יש 15 כסאות ובאים בשעה שנקובה בכרטיס. גאונים או גנבים, לא החלטתי.
הסרט היה מדהים כמו בפעם הראשונה, אם לא יותר. אחרי סיבוב פרידה אחרון וסופי בהחלט מהאיזור, שבו בכינו שאנחנו עוזבות לכל מי שפנה והציע לנו משהו (אוטובוס תיירים ואטרקציות) נסענו לשדה התעופה. הגיעה לקחת אותנו נהגת אובר שהרימה את כל המזוודות הכבדות שלנו כאילו זה הגיוני. חווינו פקקים יותר קשים מבכל הטיול הזה אבל היה לנו מקדם זמן היסטרי ונחתנו בול לפתיחת הצ'ק אין של אל על. אחרי כניסה זריזה (של ביזנס) נכנסנו לטרקלין מפואר שבו האכילו והשקו אותנו.
בטיסה, אחותי ואני ישבנו בנפרד, אחת אחרי השניה, והיא אילצה אותי לכתוב מסרים בווטסאפ. שירשם שזה היה כנגד רצוני.
כל השנה קראנו ושמענו כמה ניו יורק הפכה מאתגרת ומאיימת. שהומלסים זרוקים בטיים סקוור ושכולם מנסים לרמות ולגנוב אותך. אולי יש רחוב ניו יורק בלוד? בבת ים? בעזה??? כי אין מצב שהם התכוונו לאיזור הזה.
תם ונשלם ומבלי שהיינו ולו פעם אחת ברכבת התחתית, בלי שאני אספיק לאכול פה מלא דברים (מקדונלדס, פנקייק, טאקו בל, נקניקיה מדוכן - ככל שאת זה לא עשינו כי רצינו לחיות), ובלי שארצה לחזור חזרה ארצה.
ואני רוצה להודות לאחותי והשוגר מאמא שלי בטיול הזה, שטרחה להסכים איתי על הכל (ב- אהממ בלבד, כי היא חוסכת במילים), שהבינה שמוניות זו הדרך, שפירגנה לי מאוד על האוריאנטציה והאנגלית שקפצו עליי פה פתאום משום מקום (אני מקווה ששיכנעתי אותה שכשאנחנו נוחתות בארץ, אני חוזרת להיות גולם).
אמרתי לאורך כל השנה, אין אדם בעולם שהייתי רוצה לצאת איתו למסע הזה.
תודה.
