רווקה בת 44, זה באמת בודד להיות מאושר

אני הראשונה להודות שכל הבלוג הזה נוצר כי אין לי כוח (ובכוח אני מתכוונת כסף) לטיפול פסיכולוגי.

בנוסף אני חושבת שזה חסר הגיון שרק אני אסבול מעצמי, מישהו נוסף אמור לקחת חלק בנטל.

אחת המטרות היתה לשחרר את כל הנרגנות והמיזנטרופיות שפיתחתי במהלך השנים. 

אבל הייתי מאוד סקפטית לגבי היכולת שלי לכתוב על חלק מהנושאים שלא ברצינות תהומית.

עד כה אני די מרוצה מהיכולת שלי להציף את הדברים בהומור, אבל הכי מרוצה מהיכולת שלכם להקשיב, לסתום ולא לגבות ממני כסף על השירות הזה.

ועל כן אני חושבת שאתם בשלים לשלב הבא.

בואו נדבר על היותי רווקה בת 44.

אני הרבה דברים, מיינסטרים הוא לא אחד מהם. 

לא עשיתי כמעט דבר לפי התבנית החברתית המתחייבת עפ"י החוק. 

אם הייתי רק טורחת ללכת בתלם או לפחות מקשיבה לרחשי הציבור (ובציבור אני מתכוונת לאמא) הייתי היום גרושה עם 2.5 ילדים.

סליחה!! התכוונתי נשואה נו, נשואה עם ילדים.

אבל אני לבד. 

יותר קל לשכנע אנשים בקיומם של חוצנים ודובוני אכפת לי מאשר בזה שטוב לי בלבד הזה.

שמעולם לא ראיתי בילדים צורך קיומי ושהחזרה הביתה אל השקט והחופש המוחלט שלי מופלאה בעיניי. 

שלא מטריד אותי מי יטפל בי כשאהיה זקנה בעיקר כי אני לא בונה על תוחלת חיים מרחיקת לכת.

אני אסון פיזי מהלך ואני רואה את המבטים שהחתול מגניב אליי. קיומי לטווח ארוך לגמרי מוטל בספק.

חמור לא פחות זה שאין לי אופציה לסיפור קורע לב. 

כזה שיכול היה לסדר לי אם לא יכולת שכנוע, לפחות מקום של כבוד במאסטר שף או בכוכב הבא. 

נאמר על מישהו ששבר לי את הלב לרסיסים ומאז אין לי יכולת לבטוח באהבה שוב, על חיפושים אין סופיים אחר הנסיך תוך כדי זה שנישקתי טונות של צפרדעים בדרך, מה שגרם לי למחלת עור קשה ומי ירצה נסיכה עם מחלת עור?

או נאמר שמאחר ולא בורכתי באינטליגנציה רגשית מגיל אפס עד גיל ארבעים וארבע, לא השכלתי להבין שהחיים הם פשרה ואין אדם מושלם. הייתי צריכה לקחת את הלימונים שהחיים נתנו לי, לעשות מהם עוגת גזר ולא לחכות עד שארקב. 

תגובות של אנשים בנוסח: "את מדהימה, אני לא מבין איך אף אחד עוד לא חטף אותך"  פחות מחמיאות לי ויותר מכניסות אותי להתקף חרדה.

ברור לי שבמידה ומישהו שם אותי אצלו במרתף, אף אחד מכם לא ייצא מהבית להפגנות מחאה כדי לוודא שמחזירים אותי.

לעומת זאת תגובות כגון: את לא יודעת מה את מפסידה משעשעות אותי ממש. 

אני מוכנה להתחתן עם הראשון שיצליח לומר לי את זה בלי המבט המיוסר שהמשפחה המורחבת מייצרת אצלו רוב הזמן.

עזבי זוגיות את בת 44, תעשי ילד – או, זו תגובה מעולה בעיניי! כבר לא נכנסים לכלא על דברים מהסוג הזה?

אבל הכי קל לי עם: איך לא מצאת?

כי לא חיפשתי יא אמות !!! (סליחה ברחה לי הערסית).

מה שכן, אני יכולה להבין לגמרי את הכינוי: רווקה מתוסכלת.

אנשים צריכים סלוגן קצר וקולע.

רווקה ששמה זין על העולם ועל מה שאתם חושבים שהיא אמורה לעשות ומבסוטית מהשקט שיש לה, זה ארוך מידי. בחיים לא היה תופס.

אני לא עם פיוז קצר, אתם עם ארוך מדי

הטענה היא שאדישות, אפתיות, שליטה עצמית וקור רוח באופן כללי, הם סגולה לאריכות ימים.

זה גורם לי לשמוח על כך שאם לוקחים בחשבון את כל המחלות שלי ומוסיפים את רמת ההיסטריה הכללית שבה אני חיה, פג התוקף שלי הוא של קוטג' במקרר של רווק תל אביבי.

מה שאומר שאצטרך לסבול מהאנשים האלה לעוד פרק זמן מוגבל בלבד.

כנ"ל לגבי אנשים איטיים.

בלי לעשות מחקר מקיף באוניברסיטה תרשו לי (או שלא, אבל שנינו יודעים שאני אעשה את זה בכל מקרה) לדבר קצת בהכללות ולקבוע שאדישות ואיטיות כשהן באות יחד הן תוצר של השטן.

משהו שהוא החליט עליו ביום שהוא היה יעיל במיוחד (בטח ביום שהוא יצר את מרפי והחוק הדבילי שלו).

תרשו לי גם לקבוע שחלק משמעותי מקבוצת האנשים האלה הם נותני שרות לציבור כגון עובדי מדינה, מוכרים בחנויות וכו'.

ולא שאני טוענת שהציבור הוא תענוג, אולי תענוג מפוקפק במקרה הטוב. אבל עושה רושם שהתחביב של האנשים האלה הוא להביא אנשים כמוני לקצה.

הדיבור השליו כאילו הם באשרם, היד הזזה באיטיות, קור הרוח מול התור האינסופי, תזוזת הגוף בסלואו מושן כאילו הם בסצינת חוף בסידרה משמר המפרץ.

ומולם אני - אחוזת תזזית, מדברת לעצמי, מסננת קללות לכאורה בשקט (לכאורה, כי אני חושבת שזה רק אצלי בראש ואז מגלה שזה בקול רם) ובגדול נראית כמו מישהי שנמלטה מגהה.

יוצאים מהכלל מבחינתי הם אנשים בעלי שליטה עצמית.

אלה שיודעים לספור עד עשר לפני שהם מגיבים, אלה שבשניות מצליחים להעביר לעצמם בראש את היתרונות והחסרונות של הסיטואציה שהם נמצאים בה, יודעים לנשום עמוק ויש להם יכולת לברור מילים.

האל היה טוב אליי ובירך אותי בלא מעט חסרונות ותכונות אופי בעייתיות, אבל קנאה באחרים יש בי פחות מקמצוץ.

באנשים האלה אני מקנאה ממש.

הייתי נותנת לא מעט כדי להיות בקליקה של בעלי היכולת המופלאה הזו.

ונכון שאתם אולי מצקצקים וטוענים שלמעשה מדובר בתת קטגוריה לאדישות ואפטיות. אבל עזבו קטנוניות עכשיו ולכו תמצאו לי אם יש באי ביי (או ברשת האפלה) לרכוש קצת מהחומר הזה.

שיט, פתאום אני מבינה שזה הכי הביצה והתרנגולת אה?!

אני צריכה קור רוח, אדישות ושליטה עצמית כדי להתמודד עם אנשים שהם בעליי התכונות האלה.

וואלה יופי.

יהיה לי יותר קל להסתובב עם פתק שמי שמוצא אותי נוהמת מילים חסרות משמעות ומוציאה קצף מהפה בגלל איש כזה, שלא יילחץ.

אין לי כלבת.

פיוז קצר זו מחלה חשוכת מרפא שאינה מוכרת בביטוח לאומי ואין לה תרופות בסל הבריאות.

בגרות נפשית-ב 700 צעדים פשוטים

נולדתי זקנה. 

אני שרה את כל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה (טובה לי, סתמו) בקולי קולות כאילו הייתי מירי רגב בתימניאדה, רוב חיי הסתגרתי בביתי מול הטלויזיה בצניעות כאילו הייתי בגין, אחד הבילויים האהובים עליי זה לרבוץ בארומה שזה הקפולסקי של שנות ה 90. (לא כולל הסושי שלהם, שצילק אותי לשנים עד שלמדתי סושי אמיתי מהו - דמיינו פה אימוג'י של סושי בתוך לב אדום מנצנץ) ואני מתחזקת מחלות של בת 70 כבר מגיל 25 (יאללה, יאללה. כשאתם תהיו זקנים וחולים ותנסו להתרגל לחיים המבאסים שלכם אני לגמרי אהיה אחרי הבעיות הנפשיות שזה יוצר). 

אבל בין זה לבין להיות בוגרת, יש הבדל. 

לא שהיו לי כוונות לבדוק את הסוגיה או חלילה להשתפר. בסופו של דבר בחרתי לחיות עם חתול בדיוק כדי להימנע מתקשורת בין אישית צמודה מידי לבן אנוש אחר. אבל לפני כמה שנים הגיעו חברים חדשים (אנשי הטפלון מורטי העצבים מהטור הקודם) ואילצו אותי ללמוד דבר או שניים (או מאה אלף, אני חלשה במתמטיקה) על התנהלות והתנהגות בוגרת. 

הם למעשה עזרו להגדיר אותי מחדש. 

הפכתי מאישה מעצבנת ממש לאישה מעצבנת חלקית.

זה ממש קל אגב. 

כל מה שצריך זה לוותר על אגו, לוותר על ניסיון לשנות אנשים, לוותר על ניסיון להבין התנהלות של אנשים, לוותר על ניסיון לשנות דעה של מישהו אחר, להפסיק לחשוב שאנשים (חוץ מאורי גלר) מתקשרים באופן טלפתי ולהגיד להם במידה וכועסים עליהם או צריכים מהם משהו.

בשלב זה רמת היכולת שלי לספוג ולהכיל אנשים מוגזמת. כלומר יש יטענו (אני למשל) שהם יצרו סוג של עולב. 

אבל יש נחמה.

הבגרות הנפשית הזו כוללת גם הבנה שמעניין לי את התחת מה חושבים עלי, שלא כולם יכולים לאהוב אותי (אני רואה אתכם זועקים עכשיו מההההההההההה מי לא אוהב אותך???? חמודים אתם) ושבסופו של דבר מעטים מאוד האנשים שהתפוגגות מערכת היחסים איתם תשנה לי את החיים באופן משמעותי. 

יש לי רמת אנרגיה של בת 90 במסדרון של בית חולים. אין לי שום רצון לבזבז אותה על אנשים שלא מספיק חשוב להם לשמור על קשר יציב כי הם שקועים בעניינם. אז למדתי להפסיק לנתח למה זה קורה או להחזיק בהם בכוח. מערכות יחסים שהפכו במהלך הזמן מדשדשות סופן להיעלם.

אם לא הייתי עסוקה עד מעל הראש בזמני הפנוי בלא לעשות כלום, הייתי יוצאת לעשות סידרת הרצאות בתחום. 

משהו שהכותרת שלו בנוסח: איך הצלחתי להתבגר בלי להשמיד בני אנוש או לקבל התקף לב תוך כדי התהליך. (לקבל כן? כי לגבי לעשות למישהו אחר לא התחייבתי).

אבל אין לי זמן לזה, להיות פרזיטית גוזל ממני המון כוחות.

אנשי הטפלון-התעלומה

אני רוצה לדון רגע באנשי הטפלון. האנשים האלה שלא דובק בהם דבר מבחינתכם.

האנשים האלה שגם אם יבשלו את דג הזהב האהוב שלכם, אתם תלבשו לכבודם את החיוך הכי חמוד ותגידו בקול רגוע: לא נורא כפרה, הכל אחלה. הוא גם ככה הגשים לי כבר 2 משאלות ומי צריך בכלל טונות של כסף? אני אחכה בסבלנות לירושה.

האנשים האלה שיש להם כוח על הנפש שלכם שאין בו שום הגיון או הסבר מניח את הדעת. אנשים שהיה יותר בריא להתמכר להרואין מאשר לנוכחות שלהם בחיים שלכם. 

אם אין לכם כאלה, זכיתם. או שזה אומר שאתם חיים על אי בודד ולא סובלים מנוכחות בני אדם ואז ממש זכיתם.

לי אישית יש שניים כאלה. שני אנשים שהפכו לי את החיים מיד עם הכניסה המרשימה והמוזרה שלהם למסלול החיים שלי. הם לא היו דומים לאף אחד שהכרתי או לשום דבר שחוויתי קודם. מי שמכיר אותי יודע שאני מוכנה להיות גם עבד נרצע כדי להצליח להחזיק בקשרים האלה. (או יטען שאני לגמרי כזו. תלוי את מי שואלים). 

הם מקבלים גירסה שלי שלא קיימת במציאות. 

אם הכל אצלי בדרך כלל שחור או לבן, אם הסבלנות שלי היא כמו של ילד בן ארבע בקניון, אם אני דורשת מאנשים בסביבתי לעמוד בסטנדרטים מסויימים. בשבילם יש לי גם אפור בהיר, מותר להם הכל ואני סבלנית, סלחנית ומכילה כאילו הייתי מאמא תרזה בפעוטון לילדים יתומים.

בנוסף אני שופכת עליהם אהבה בלתי נגמרת במעשים ובמילים, המון מילים.

כאילו אנשים לא טרחו ועמלו שנים על סטיגמה שאשכנזים הם קרים וחסרי רגש.

רצוי שכל אחד יהיה טוב במשהו. אני בחרתי להיות מעולה בהלקאה עצמית.

אני מתעבת את ההשפעה שלהם עלי. אני יכולה להסתובב בפרצוף שמשדר שנאת אדם ובחילה מהחיים עצמם ואצלם אני אשמע עולצת וצוהלת כמו כוכבת ילדים על ספידים. 

שש שנים אני מחזקת בזכותם את היותי סטיגמה של אישה. 

חופרת מחשבתית, לא מפסיקה לנסות להבין, לנתח ובעיקר להתעצבן מזה.

בגדול עד כה המסקנה המתבקשת היא שהם עברו קורס לכישופים אסטרטגיים אצל אמא של דודו אהרון.

משוררים לאורך שנים וטונות של זמרים מזרחיים לאורך "לא משמיעים אותנו מספיק ברדיו" כתבו שיריי אהבה. 

עוד לא מצאתי שיר שמתאר את הדבר הזה. אלא אם כן פיספסתי שיר שהפזמון שלו משהו בנוסח:

אובססיה יקירתי,

היה עדיף שתברחי. 

להתמכר להרואין זה יופי של דבר,

לעומת להיות מכורה לבן אדם.

אם אין, תודיעו לעומר אדם שאני על זה.

מחמאות וציניות - שילוב לא ראוי

לאחרונה הבחנתי שאין לי מושג איך להתמודד עם מחמאות.

מי שמכיר אותי יודע שיש פגמים יותר בעייתיים באישיות שלי, כאלה שנדרש בהם טיפול בדחיפות רבה יותר. אבל מי שמכיר אותי יודע גם שאני מקרה אבוד.

בגדול זה יוצא שאני 100% מודעות עצמית שלא עוזרת לא לי ולא לאחרים.

מה שכן, חלק מהאנשים סביבי כל כך פגומים ומעצבנים בעצמם שאני חושבת שאני סוג של עונש שהם לגמרי ראויים לו.

טוב, אבל זה לא הנושא כרגע!! אני חייבת להפסיק להפריע לי.

איפה הייתי?

אה, מחמאות.

התגובה שלי בדרך כלל תהיה: תודה(:  אבל אתה משוחד. (התגובה ניתנת לכל בן אנוש ללא הבדל דת, מין או גזע עליון - משמע נשים). אבל אני חייבת להפסיק עם זה. היום כשכל האפליקציות קוראות ומאזינות לנו, אני חוששת שזו תהיה עבירת השוחד הכי מוזרה בגינה אדם מצא את עצמו בכלא ולמרות חשדות של רבים אני נשבעת שאני סטרייטית מדי לכלא נשים.

אני מאמינה למחמאות לרגע קל בלבד, שבו ככל הנראה החושים שלי מתערפלים תחת ההתרגשות שאדם טרח לחטט עמוק בלקסיקון שלו ולמצוא בו מגוון מילים שמביעות הערכה.

אבל היי, אם קיטרתי בטור הקודם שלאנשים אין שום כוונה לרוב הדברים שיוצאים להם מהפה (אעדכן, אתקשר וכו') ואני הרי זקוקה ליציבות בחיים שלי, אז אל תצפו שאני אפול בפח הזה עכשיו.

בנוסף קיימת בעיה עם העובדה שלנוכח היותי אדם ציני עם הומור עצמי מוגזם, אני תמיד תוהה אם מדובר במחמאה או בנסיון סופר מתוחכם להעליב אותי.

נאמר:

את ממש כישרון מבוזבז. שרה מדהים, כותבת מצחיק ולא עושה עם זה כלום. - יש בזה משהו. אולי אני צריכה לטוס להודו, ללמוד לעשן, לעשות מדיטציות ולחשב את מסלול החיים שלי מחדש. 

בכל מקרה לתשומת לבכם אני כבר בת 44, זה יהיה מסלול ממש קצר.

צבע השיער הזה הרבה יותר יפה לך. - זה אומר שבמשך חמש השנים האחרונות חסכתם ממני את הידיעה שעדיף שהייתי יוצאת מהבית עם שקית חומה על הראש? 

 ובוא נדבר רגע על ואוווו את נראית מדהים, לא הייתי מזהה אותך. - חבוב, כל המטרה במהפך הזה היתה שאנשים כמוך לא יזהו אותי.

את נראית צעירה לגילך - משמע נפשית אני משדרת שאני בשלה לשבת עם הזקנים בפארק ולהאכיל יונים? 

לא נכנסת בכלל לעניין של: יווווו איך רזית כי למחשבות על זה אני צריכה ספר ולא בלוג.

קיצר, יכול להיות שהבעיה נובעת מזה שאצלי בראש הכל מתורגם במהירות האור "לשפת האם" שלי : צינית. 

למרות האמור לעיל ולמען הסר ספק, הכותבת מבקשת שלא תמנעו ממנה את שישים השניות בהן היא חשה שאינה משתייכת לקטגוריה של אנשים ממוצעים ובינוניים ויש בה משהו מעבר לנרגנות ומיזנטרופיות. 

אבל שיט חכו שניה. הולכת רגע לבדוק בגוגל אם זה סתם מטבע לשון או שבאמת אפשר להשמין מנחת.