הנושא האחרון שכתבתי עליו היה על חופשה בחו"ל. היה לי מחשב, הרבה זמן ללא שינה ולא היה לי חיבור למחשב של העבודה. מה שגרם לכך שהטור היה יותר ארוך פי כמה מהטיול עצמו. בקרוב (בפסח) אני טסה שוב. אני לא רוצה שמי שייכנס בטעות לבלוג בעתיד, יחשוב שזה בלוג טיולים, אז החלטתי שהגיע הזמן לכתוב. הייתי משתמשת בתירוץ השחוק שלא כתבתי בגלל שהייתי מאוד עסוקה ולא היה לי זמן, רק שאני אחרי רביצה בבית של שלושה חודשים בעקבות תאונת עבודה אזזזזזזז לא. נעזוב תירוצים ואולי נשלב בין הנושא שהוציא אותי שוב בניסיון לכתוב משהו, לבין החופשה הכפויה הכי טובה אבר!!!! כדי שבכל זאת תהיה לה סוג של תיעוד לדורות הבאים (לא שלי, כן? כי אני משאירה חתול).
נפלתי בכניסה לעבודה ונפגעתי בברך. לא שברתי או קרעתי שום דבר משמעותי, אבל הכאב היה (ועודנו) בעייתי, ומאחר ואני מתניידת בתחבורה ציבורית לא יכולתי להופיע לעבודה עד לשיפור משמעותי במצבי. כוורקוהולית, עשיתי כל מה שיכולתי כדי לא לשחרר. ביקשתי, התחננתי לעבוד. גם בחינם מהבית בלי שידעו בהנהלה. היו בזה בעיקר אינטרסים אישיים כן? זה לא שאני מתיימרת להיות חסידת אומות עולם. רציתי לשמור על הסדר שלי, על רמת העבודה והשירות ורציתי תעסוקה. ידעתי שרוב הימים אני אהיה כלואה בבית וככל שמלא טלויזיה והתמכרות לניב רסקין (סיפור שהיה באמת) זה אחלה, אבל גם עבודה בשבילי זה אחלה. אבל כל הבכיינות שלי נפלה על אלוהי המוסר (זה נחשב גניבה ספרותית?) ומאחר ומישהו שלא הכיר אותי ואת האובססיה שלי לעבודה החליט שלא חוקי לעבוד בחופשת מחלה (למה התמכרות לעבודה זה חוקי??) הייתי צריכה לשחרר. לקח לי הרבה ימים יש לציין. אבל בסוף זה קרה – שיחררתי. ואז התחילה החופשה הארוכה והיעילה ביותר בחיי. שורה של בעלי מקצוע ומשלוחים, נקיונות, עשית סדר בכל פינה בבית (וואלה גיליתי שיש בו המון המונים של פינות) ומידי פעם גם יצאתי החוצה לבילוי באוויר הצח (קניון). הבונוס היה שבעודי בבית בחוץ השתולל עוד גל (4?, 5? 126?) של קורונה. ובגלים כאלה אומנם אין פקקים בכביש - אבל גם אין נהגים או אוטובוסים. מעבר לתרומתי הבלתי מוטלת בספק לנהגי מוניות בתקופה הזו, תרמתי לעצמי תקופה של שקט מסטרס (אחרי שסיימתי להתמודד עם הבירוקרטיה של ביטוח לאומי שהורידה לי שנה מהחיים) שהוא מנת חלקי בכל רגע בעבודה (באשמתי אגב, לא באשמת אף אחד אחר). זה היה עונג שקשה לי להסביר במילים (חחח, אתם יודעים שאני יכולה, רק שייקח לכם לקרוא את הטור הזה יומיים) וזהו. זה נגמר. חזרתי לשגרת עבודה ואחרי יום זה הרגיש כמו משהו שלא קרה מעולם (חוץ מהברך, היא מרגישה שזה קרה).
---------- תום חלק א'
ובחלק ב' אדון בנושא שהחזיר אותי לדבר לעצמי בכתב: על דיכאון, חרדות – והבולשיט שביניהם.
אני די מפחדת מהאופציה שאני ארגיז או אפילו אפגע באנשים, אבל מאחר ויש לי מעט מאוד קוראים וגם חלק מהם פרשו בטח עוד בסוף חלק א', אני אקח נשימה ואגע בנושא הנפיץ הזה. אקדים ואומר שאין לי צל של ספק שיש אנשים שסובלים מדיכאון וחרדות וסבלם גדול מכדי שאוכל להבין אותו עד הסוף. אנשים אצלם מדובר במצב מאובחן, מטופל לרוב בכדורים וטיפולים פסיכולוגים וזה מצב קליני של שיבוש הורמונלי במוח. יחד עם זאת, מרגיש לי ששימוש במחלות הלא פשוטות האלה הפך לעוד סוג של טרנד. בשבוע שעבר כתבה גל גברעם פוסט של 400 מילה על זה שהיא חצי שנה בדיכאון. יכול להיות, אני לא אומרת שזה לא נכון ומדוייק. אבל משהו הקפיץ את כל הציניות שבי. וזה לא היה דווקא טענתם של המגיבים שתהו (בטאקט ישראלי) מה חסר לה בחיים. שהרי יש לה יופי, אופי, חבר וכסף. שויין, אני לא מומחית, אולי זכות הדיכאון שמורה לאנשים מתחת לקו העוני. אלא התנצלות שהיא שיגרה על גבי הרשתות החברתיות לכל החברים שדאגו לה והיא התעלמה מקיומם. לא עברתי דיכאון ואני באמת מאמינה שזו הרגשה שאתה לא יכול לשאת כלום ואף אחד. אבל בני אדם כן עברתי בחיי, ועל כן אני מאמינה שיש אנשים שמשתמשים בדיכאון וחרדות כדי להתחמק מאנשים שאין להם רצון בקרבתם בתקופת חיים מסויימת. קובי מרימי היום התראיין אצל ניב רסקין (אימוג'י של לב) ואמר שהוא היה בדיכאון קשה בו העלה 30 קילו (אני עשיתי את זה בפחות זמן בלי דיכאון. גם כן עף על עצמו) וציין באותה נשימה שלא אובחן באופן רשמי אלא אבחן את עצמו. אגב זו לא פעם ראשונה שאני צופה בראיון עם סלב כזה או אחר שמספר שהוא אובחן עצמאית. אני רק שאלה, גם כדורים הם רושמים לעצמם עצמאית? או שהכתבה בעיתון/באינטרנט על מצבם מספיקה כדי לשפר את הבעיה? המפורסמים הם הדוגמא שאני מציינת מאחר והם מוציאים עדכונים אל מחוץ למעגל המקורבים שלהם. אבל אין ספק שגם בני אדם שאינם אצולה נסחפים עם סיפוח המחלות הארורות האלה ללא אבחנה (תרתי משמע).
על כדור הארץ, בעיקר בשלהיי 2022 או שיש לך חרדות, או שאתה שקרן, או שאתה מת כבר יותר משנתיים. שהרי גם אם חלק מבני האדם היו איכשהו חסינים לתחושת חרדה ולחץ כי הם הצליחו לחיות מעולה בהדחקה לגבי כמה החיים מורכבים, באה הקורונה ולא אפשרה את זה יותר. כולנו אחים לפחד (אווו סטיקר מעולה לגל ה- 6465). כמו כן, לכולם יש ימים (או תקופות) שלא בא לנו על אף אחד ובעיקר לא על עצמנו. לכל אחד יש ימים שהוא לא רוצה לצאת בהם מהמיטה (כל יום) או לתקשר (ובואו, היום יש יותר מידי דרכים לתקשר). אבל זה לא אומר דיכאון ולא אומר התקפי חרדה זה פשוט אומר "החיים עצמם". לאף אחד לא קל, לכולנו יש צרות ולפעמים אפילו המון צרות בבת אחת. ברגע שאתה מצהיר באופן רשמי לסביבה שאתה בדיכאון או בחרדות אתה (גם אם לא במודע) מצפה מאנשים להנחות (שלא יבקשו ממך כלום, שיניחו לך, שלא יצפו ממך להיות בקשר ועוד) כשלרוב, אותם בני האדם שמולך נמצאים במצב דומה להפליא לשלך, רק שהם בוחרים/מצליחים להתמודד איתו.
ברור
לי שיש אנשים שאצלם חרדות/דיכאון זו מחלה אמיתית וכל מה שעובר עליהם הוא בלתי
נשלט. מה שאומר שאותם אנשים שכן מסוגלים להשתלט על הקשיים האלה צריכים להתעלות על
עצמם, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהכנס לפרופורציות כדי לסייע לאלה שבאמת צריכים.
ואוווו סיימתי את הבלוג בשורות רציניות שממש לא אופייניות לי – בדוק נכנסתי לדיכאון.
