אז אחרי ימים של מלחמה וזוועות, 2 ניתוחים, שיקום, חלומות קשים על בירוקרטיה, עם נכות, עייפות מהחיים, עצלנות אופן כללי וחוסר רצון לחכות ולראות מה עוד אדושם הכל יכול מתכנן לי - אני טסה.
יום שישי 2.5.2025 - נתב"ג לנעזרים עלק.
שדה התעופה, שראה מוגבלים/נכים בחייו ובטח יותר מאז המלחמה, לא התרשם מבואי. ככל שאני נושאת בגאווה הקלות של טיסת ביזנס וזכאות לשירות "נעזרים" עדיין מצאתי את עצמי נגררת ממקום למקום כשבכל נקודה מבטיחים לי שבנקודה הבאה אני אוכל לקבל הסעה לאיזור הדיוטי. סאמאאא של₪&ם!! אז סבבה. לא צריך, בלי טובות. אני אישה חזקה ועצמאית ואני אקלל אתכם רק בלב ולא אספק לכם התקף פסיכוטי שירוץ ברשת. הזדחלתי בראש מורם ורגל נגררת והגעתי לדיוטי שלאות מחאה התעלמתי מקיומו והלכתי לשרוץ במקום הולם יותר למצבי - טרקלין המלך דוד. העברנו את הזמן תוך כדי נישנוש של קייטרינג ובהצלת כבודו של נתב"ג אחרי שהפקידה של אלעל בצ'ק אין סייעה לארגן לי עזרה בנמל התעופה של בודפשט (תכלס אני בהתלהבות יתר עליה, קודם נראה שיקרה).
אחרי שהתיישבנו אחר כבוד בכיסאות, תוך כדי עמידה בזמנים, הטייס הודיע שאנחנו מתעכבים בגלל המצב בצפון. בדיקה העלתה שהעולם טרם נכחד סופית, אבל יש איזה טיל חותי שמשייט בשמי הארץ.
בכל מקרה לא חששתי. אם אני נתקעת 14 שעות בתוך מטוס, אז לפחות במחלקה ראשונה.
או קי. לא לקח הרבה זמו עד שסיימנו עם ה- צאתכם לשלום - ותכלס יש תמיד ספק סביר לשובכם בשלום.
הטיסה עברה בלי אירועים מיוחדים כגון: "תמכרי לה שוקולד מה היא ערבייה?!!" וחבל.
בצד השני רואים פחות פצועי מלחמה ועל כן שם נהגו בי "בכפפות של משי". גררו אותי בכיסא גלגלים מפתח המטוס, העבירו אותי בביקורת דרכונים וסחבו לי את המזוודות עד למקום המפגש עם נהג ההסעות.
מקווה שיש לנו איתם הסכם שלום.
אה וסליחה מעובדת אל על על שפיקפקתי בך.
אחרי צ'ק אין זריז במלון נסענו לקניון ואחרי שכבר לא יכולתי לזוז השארתי נטושה בפריימרק המקומי את בת הזוג למסע לבד עם 4 מליון איש בקופה מתוכם 3.9 מליון ישראלים.
אחרי גיחה למלון יצאנו למרחצאות. זה היה באמת רעיון "מבריק". ללכת על רצפה רטובה, מלאה במים - בכפכפים, במבוך שאף אחד לא מכוון בו את התנועה. נוסיף את הלחץ של להשאיר את כל הרכוש שלנו באיזה לוקר נטוש. זו היתה חוויה מלאת סיפוק. סיפוק ששרדנו. זה שיצאנו ממנה שלמות זה לא פחות מהשגחה אלוהית.
אחרי שסיימנו עם ה- "כייף" הזה חזרנו למלון וניסינו למצוא מקום לאכול. יש סביב המלון כמות בלתי הגיונית של מסעדות, כולן עם מפות לבנות וכוסות יין על השולחן, כולן מלאות באנשים. הן נראות יקרות מדי, עמוסות מדי ולרגע יום צום נראה לי סבבה. אבל רק לרגע. בשיא הספונטניות נכנסתי למסעדה, התיישבתי ולקחתי מנה של כבד אווז. תכלס מחיר כמעט כמו בארץ - רק עם הבדל אחד. קיבלתי בצלחת רבע קילו לפחות.
צום עלק.
יום שבת 3.5.2025 - ניו יורק זה לא כאן.
מהיום עד ליום לפני אחרון של הטיול אנחנו עם נהג מקומי לרוב היום. הוא חמוד וזורם וקצת מוזר לי שלא מוזר לו מה שעשינו איתו היום.
את הבוקר פתחנו עם קפה בלובי. יש פה מכונה של המלון שפעילה 24/7 ולדעתי ביזבזתי להם עד כה תקציב של שבוע. יש פה גם בקבוקי מים, שוקולד ופרינגלס קטנים בחינם. בנתיים לא נעים לי לקחת אוכל. יש לי הרגשה שזה ישתנה בהמשך. הנהג הגיע וניסה לקחת אותנו לשני מקומות שהיו ככל הנראה תצפיות רק שמשום מה הן היו סגורות לכניסת רכבים. לנוכח הקב איתו אני מדדה, הוא החליט בשבילי שאני לא אוכל ללכת. אני החלטתי בשבילי שבחוץ 30 מעלות וזה רק היום השני של הטיול ועל כן אין מקום לויכוח, החלטה נבונה. הסתובבנו כשעתיים עם הרכב וראינו את כל העיר. אני יודעת שרבים (כולם) לא יסכימו איתי אבל אני חושבת שפיצחתי את השיטה האידיאלית של איך לטייל.
העיר יפה בעיניי במקומות מסוימים אבל אני לא מבינה את ההתלהבות המטורפת שיש עליה. בשיחה עם אחותי קיבלתי נזיפה שאומרת: "צאי מניו יורק אחרת את לא תהני יותר מטיול בחיים, תחזרי למציאות".
שונאת שהיא צודקת.
וזו לא הפעם האחרונה שלה בבלוג הזה.
בצהריים הגענו למקום שיש בו משחקים וסרטים של VR. כמובן שכמו במרחצאות זה התחיל קצת מקרטע לא הצלחתי להבין את הסיטואציה, אני לא מבינה אם זה משחק, אם זה סרט מה אנחנו צריכות לעשות...מה שכן הבנתי זה שאני אמורה לעמוד כל הסרט. זה בטח היה עונש על זה שראיתי את העיר מהרכב. את המקום מנהלים רק בני נוער. זה הרגיש לי לרגע כאילו אני במקדונלדס בקניון בת ים. יאללה, צריך לעמוד נעמוד. זה בדיוק העניין אני שומרת את הרגליים שלי למה שחשוב באמת. קיצר היתה אחלה חוויה. זה לא ברמה של דברים שראיתי בעבר אבל זה עשה את העבודה וזו היתה חוויה מצויינת.
כשיצאנו מהסרט החלטנו שניסע לקניון. מהעמידה בשני סרטים הרגל כבר כאבה לי וחשבתי לעצמי שאוכל לתת לה מנוחה עד שנגיע. ושוב, כעונש על העדפתי לראות את העיר דרך זגוגית של רכב - הקניון מול מקום החניה שלנו. סססססעמק.
3 קומות ענקיות של כלום ושום דבר. כאילו קניון פתח תקווה עשה אהבה עם תחנה מרכזית תל אביב וזה הילד שלהם. כשנפרדנו בכניסה אמרתי לנהג שיכול להיות שנבקש ממנו להיכנס לקניון לקחת מאיתנו שקיות כדי שנוכל להסתובב יותר בקלות. חחחחח אופטימות קוים לדמותה.
אחרי ביזבוז הזמן הזה, ביקשתי ממנו שיקח אותנו לסופר. גם שם לא היה שום דבר שרציתי או חיפשתי אבל קניתי כמה דברים כי התביישתי לצאת החוצה בידיים ריקות.
כמו שאמרתי אני לא בטוחה שאנחנו לא מוזרות בעיניו אבל אני יכולה להבטיח שאנחנו הכי חמודות והכי קלילות וחסרות דרישות שהיו לו אי פעם.
חזרנו למלון להתאוששות קלה ויצאנו שוב למצוא לנו מסעדה. באיזה שהוא שלב אני שומעת שיר של עופרה חזה שבוקע מאחת המסעדות (גבריאל) זאת בהחלט הייתה סיטואציה מוזרה. ניסיתי להסתכל על התפריט ואכן מדובר על מסעדה ישראלית לכל דבר עם טחינה, עמבה שווארמה וכו'. אולי כל העולם אנטישמי אבל היי אוכל ישראלי הם די אוהבים כי מקום פנוי לא היה במסעדה וצריך להזמין מראש. האירוע בסופו של דבר הסתיים בארוחה לתפארת בסניף של ברגר קינג.
בדרך חזרה למלון מישהי פשוט דרסה אותי בגופה. אין לי רישיון אבל אם אני הולכת ישר והיא מגיעה (בריצת אמוק) מצד ימין נראה לי שהסתומה אמורה לראות אותי ולא אני אותה. בגדול היא יכלה להפיל אותי אבל בקטן פשוט דרכתי עליה עם כל המשקל שלי והיא מילמלה משהו לעברי והמשיכה לרוץ.
סליחה אפשר שאלה? קריוטוש... למה? זה כאילו לקחו ספוג דק והדביקו עליו קצת קינמון.
אה ועוד אחת. מה הסיפור של בתי מלון וחדרים חשוכים? מישהו צריך להגיד להם שגם זוגות בירח דבש לא כאלה רומנטיים.
יום ראשון 4.5.2025 - טילים עד כאן.
את הבוקר הזה פתחנו בקפה וטיל על נתב"ג, כי מה החיים האלה שווים בלי אזעקה שמצפצפת בטלפון, בעוד ליבי אולי בישראל אבל גופי בהונגריה. לא הבנתי. זה לא אמור להיות לפי מיקום? מקומי לא איתכם כרגע!! אז שחררו יא אובססיבים.
בעודי יושבת בחדר האוכל מנהלת שיחה ערה על טילים, על הנזק ועל החותים תהיתי לרגע אם זו השיחה הכי הזויה שמתנהלת פה כרגע.
שאלה מאותו מקום אבל לא באותו עניין. איך זה שתמיד אני מוצאת את עצמי אוכלת בעיקר לחם וחמאה בחדר האוכל כאילו אני הומלסית חסרת ישע ויצירתיות?
אני ואחי כפרה עליו מנהלים הרבה שיחות על הבינה המלאכותית. אחד הסיפורים שהכי מצחיקים אותי זה שהוא כל הזמן רב איתה ומעמיד אותה במקום. אני לעומת זאת כמובן אומרת תודה ומנומסת. היום רבתי איתה בפעם הראשונה. שאלתי אותה שאלה והיא ענתה לי על משהו אחר לגמרי. התעצבנתי עליה ודיברתי באסרטיביות. שאלתי שוב והוספתי שאלת המשך טרם הספיקה לענות לי על הראשונה. ואז היא כותבת לי: זו שאלה פואטית או שזה בהמשך למה ששאלת קודם?
אה?!?!?? פואטית? פואטית? נראה לך שאני עד כדי כך משועממת יא פוסטמה. לא מספיק שאני רבה עם אנשים אני צריכה עכשיו לריב גם עם מכונות?
גילוי נאות: כמו ברוב המצבים בחיים שלי סביר להניח שאני אשמה. באיזה שהוא שלב כיוונתי אותה לדבר אליי בישראליות חצופה וצינית. אז תכלס הפכתי אותה - לעצמי.
התחנה הראשונה שלנו היתה השוק של יום ראשון. מזג האויר משנה את דעתו כמו ילדה בגיל ההתבגרות ואחרי 31 מעלות, היום גשם. כשאני בחו"ל הכל עובר מעלי ואני אפטית לכל בעיה שצצה. הכל פתיר מבחינתי חוץ מפצצת אטום שגם היא בתכלס פותרת לי מלא בעיות במקביל.
לקחתי על עצמי לקנות לאחי טבק במידה והוא זול פה באופן משמעותי. לא ממש נתקלתי במוצר ועל כן הוצאתי כתובות של חנויות יעודיות. התברר שמדובר על חנויות קטנות, מאחורי דלת אטומה כאילו מדובר על כניסה למועדון חשפנות מחתרתי. על גבי הטבק יש תמונות מזעזעות ומעוורות שיותר מלהוציא את החשק לעשן עלולות להוציא את החשק לחיות . וזול אגב, ממש זול.
משם הלכנו לקפה תמר המומלץ (והכשר). בעייתי מאוד שאי אפשר ללרלר בעברית בעיר הזו, יש פה ישראלים יותר מבהפגנות בקפלן.
ואז הגענו לקרקס המים. התברר יש לנו כרטיס v.i.p למקום הכי טוב באולם שכולל שולחן קטן עם שתיה ופופקורן. מה שהעלה את הסיכוי שאוכל לשרוד את אורכו של המופע - כשעתיים ועשרים. כנראה לא שמעו על הפרעת קשב בהונגריה.
המופע התחיל קצת מוזר, אבל וואלה לא חשבתי לברוח כל ה 8400 שניות שנגזלו לי מהחיים (חישוב מדוייק אגב מאת הצ'אט gpt).
משם המשכנו לשיט על הדנובה. איפה שקטינים עומדים עם כוס שמפניה ומסתכלים על נוף נחמד כאילו זה נורמלי (יסלח לי השם ואחותי, אבל זה לא השייט בניו יורק).
כשהתחלנו לתור אחר ארוחת ערב נתקלנו במסעדה לא מפוארת מדי, סוג של מזון מהיר משודרג ממש מול המלון שגם היא הגישה אוכל ישראלי. הפעם זו לא מסעדה כשרה אבל אין ספק שהבעלים הוא ישראלי. אכלנו שקשוקה, חומוס, צ'יפס ופלאפל שהיו פשוט מצוינים. זה לא גרם לי להגיש בבית אלא גרם לי לרצות שיעשו לבית קורס בישול. איך לעזאזל הם עושים את האוכל שלנו יותר טוב מאיתנו?
* כבר נעים לי. לוקחת חופשי טובלרון ופרינגלס בחינם מהלובי.
יום שני 5.5.2025 - שידור לייב לישראל.
תוך כדי הקפה של הבוקר הצלחתי לסגור לנו עוד שני סרטים של V.R בוינה.
היום יוצאים מחוץ לעיר. אנחנו מסתובבות עם הרכב כבר יומיים ומרגישות בו כמו בבית. יותר מידי בבית. זה וואן ענק של שישה מקומות. זורקות את הכל במושבים הפנויים, מפזרות דברים כאילו זה סלון. שמות רגליים כלומר סליחה, אני שמה רגליים על המושב. אושר גדול.
הגענו למוזיאון המרציפן. הסתובבנו קצת באזור עד שהוא נפתח. כשנכנסנו הגיעה איתנו קבוצה של ישראלים וחצי מאנשים שם (החצי הנשי) שידרו בלייב לילדים שלהם את המוזיאון. כשצחקתי על זה עם מישהי היא אמרה לי "אין בית ספר".
אחרי המוזיאון נסענו לאיזה שהוא מקום שכמובן אין לי שמץ איך שקוראים לו (וגם לא מעניין אותי) אני יכולה לספר שזה היה ביער. מלא מלא יער.
היום גשום יותר והנהג המליץ לנו על מסעדה שיש בה נוף. רק שהנוף לא קיים כרגע כי הוא מוסתר על ידי מלא עננים. אבל היה אחלה אוכל וחזרנו לכיוון בודפשט תוך כדי זה שאנחנו עוצרים בעוד מקום או שניים בדרך, שגם עליהם אני לא יכולה לספר שום דבר. אחרי ששמנו דברים במלון יצאנו לכיוון הגלגל הענק. והנה הנה נו... בלי ניו יורק. הכל טוב ויפה אבל זה גם לא הנוף של לונדון...
משם נסענו לקניון שהאיר לנו פנים שלא כמו הקניון הקודם. הסתובבנו עוד קצת באזור וחזרנו להתכונן נפשית לאתגר, סליחה... ליום הבא.
או מי יודע אולי לימים הבאים. בהתחשב בחדשות שכל הזמן זורמות מהארץ, עושה רושם שמצור אווירי זה עניין של דקות.
יום שלישי 6.5 - אצא לי אל היער.
לפני התאונה סבלתי מכאבים בכתף שהיו סיוט. התאונה היתה סיוט חליפי והיא העלימה את הבעיה באותה שניה. הרופא הסביר שזו לא אגדה אורבנית. הגוף לא יכול להתמודד עם שתי טראומות. אז הגוף הבין שאני בחו"ל, הכי חוזרת לשגרה שיש. הוא זיהה רוגע יוצא דופן ולא אופייני והופ, החזיר לי את הכאבים בכתף.
&_-)+(_(₪(₪(&-)@₪₪)&)&)&)
(שורה של קללות).
גם היום אנחנו יוצאות מהעיר לעוד מקום שאין לי מושג ולא ממש אכפת לי מה השם שלו. אני רק יודעת שיש שם רכבת שנוסעת בתוך יער. זה יהיה שינוי מרענן לעומת זה שאתמול נסענו בתוך יער, רק עם הנהג שלנו.
אחרי נסיעה של כשעתיים התחלנו לרדוף אחרי הרכבת כשאנחנו מפספסים אותה בכל תחנה. כל תחנה שאנחנו מגיעים אנחנו רואים אותה עוזבת. בסופו של דבר מצאנו אותה בתחנה האחרונה או הראשונה תלוי מאיזה זווית מסתכלים על זה והתחלנו בנסיעה של שעה בין ירוק לא נורמלי של עצים מטורפים עם נחל קטן באמצע. זה היה יכול לעשות עלינו רושם אלמלא ראינו אתמול מלא מלא מלא מלא יער. מדובר על המלצה של בחורה ישראלית עם פרצוף מיואש שפגשתי בקניון בעוד בת זוגתי למסע ואחדים מצאצאיה של האישה עסוקים בפריימרק. זהו אין לי מה להוסיף על זה. רק חשוב היה לי לציין שאני כמו ביבי לא לוקחת אחריות.
חזרנו למלון ויצאנו למדרחוב. בגדול הבנתי שהמדרחוב הוא ליד הגלגל הענק שנמצא ממש בסביבתנו. ניסיתי לחפש אותו אתמול אבל הרגשתי שאני אפילו לא בכיוון. אז היום לקחנו מונית. התחלנו ללכת, כמו לרוב אצלי ממש במקרה גם הגענו לחלק השני שלו והלכנו והלכנו והלכנו והלכנו והלכנו והלכנו והלכנו (באיטיות של צב שאינו חש בטוב). אני חייבת להודות שהוא מרשים ביחס לכל מדרחוב שהייתי בו, אם נשים בצד שזה מטורף שכל החנויות נסגרות ב-20:00 בהתחשב שזה מקום לתיירים. כשבאנו לצאת לרחוב כדי לתפוס מונית חזרה אני רואה מולי את הגלגל הענק!!!! איך אומרים יותר מזל משכל בהונגרית? קיצר, הגענו בטעות למיקום של דקה מהמלון. ניסיתי לסיים את הערב עם בלינצ'ס ממולא גבינה, שהיה טעים בדיוק הקריוטיוש.
יום רביעי 7.5.2025 - יום הולדת שמח לדודה זיוה.
היום אנחנו נוסעות לוינה. את הנהג החליפו זוג צעירים חביבים ונאים למראה. אחרי עצירה קלה ביותר הגענו למעבר הגבול שהיה ריק מכוניות ולא ברור מי היה מופתע יותר (ברור. הנהג) שלא ביקשו מאיתנו את הדרכונים ונתנו לנו לפלוש אליהם בלי שנשאלה שאלה אחת. הנהגים כמובן מאוד הופתעו לגלות שגולת הכותרת של הטיול שאנחנו מתוכננות ליום הזה היא: לראות רחובות. אני עצמי הופתעתי לא פחות מזה ששוינה יפה וזה אחרי ששנים אני מספרת שהייתי בה והיא סתם מכוערת, בעוד אחותי מתקנת אותי וטוענת שהיא יפה. אהמממ מכוערת היא לא. ממש לא.
התחלנו את היום שוב בסרט V.R על איזה נסיכה או מלכה או נסיכה שהפכה למלכה וככל נראה שלטה בוינה. היה מעולה. משם התחלנו להסתובב בכל מדרחוב אפשרי ויש פה מספיק כאלה.
הסרט V.R השני שתכננתי לא צלח מאחר ומדובר על סיור ארוך שמקיף את המקומות החשובים בעיר כשמדי פעם עוצרים ומסתכלים במשקפיים. מדובר בקבוצה של אנשים ועל כן היה קשה לרדוף אחריהם בעודי נגררת באיטיות. ויתרתי.
סיימנו את היום בטיול בכרכרה עם סוס, בשלוש שעות נסיעה חזרה למלון ובעייפות מוגזמת.
יום חמישי 8.5.2025 - אין כמו בבית.
את היום הזה פתחנו במסעדת ניו יורק המומלצת. וככל שאני לא חובבת המלצות, אני חובבת ניו יורק ידועה. כדי להגיע לארוחת בוקר אין יכולת לסגור מקום מראש, אלא כל הקודם זוכה. חריצות היא לא אחת הבעיות שלנו. התמקמנו על הדלת בשעה 7:15 בבוקר. להפתעתי התברר שחריצות היא לא בעיה אצל הרבה אנשים. המקום נראה כמו סוג של ארמון עם כמות צבע זהב שלא הייתה מביישת את ארמון וורסאי שתמיד חשבתי שכל מיכלי הספריי עם הצבע הזה נגמרו עליו. לקחתי מנה שלא אהבתי והחלטתי להחליף אותה בצלחת חומוס עם פיתה. אדושם הכל יכול!! דבר אלי!! זה אתה יצרת?!?! אפשר מתכון?!? זה היה מושלם בצורה שלא בא לי לפרט. כי אני אתחיל לבכות.
משם נסענו לקניון לקניות אחרונות. גם על הדלת של פריימרק התנחלנו עוד לפני הפתיחה. חריצות היא ה- דבר.
כל השבוע הזה אני מחפשת טבעת שתהיה מזכרת מהטיול. ראיתי עשרות חנויות ושום דבר לא צד את עיני. בקניון האחרון ביישורת האחרונה קלטתי בדוכן טבעת שהוציאה ממני קריאת התפעלות. מלמלתי לעצמי בקל רם: וואו מעניין כמה היא עולה. והמוכרת שהתערבה בשיחה שלי עם עצמי ענתה לי: זה יעזור לך אם אני אגיד לך כמה זה יוצא בשקלים? קיצר מפה לשם אני עכשיו הבעלים הגאים של טבעת שנקנתה בבודפשט אבל יוצרה בראש פינה. סה"כ זה הגיוני כמו כל החיים שלי.
את הקנייה האחרונה לטיול הזה ערכנו בסופרמרקט, משם הסלקתי לארץ מגוון רחב של רטבים, שאם לא יעצרו אותי בחשד לסחר זה יהיה נס.
הטיסה חזרה לארץ עברה בקלות באופן יחסי.
כל הדרך עקבתי אחרי דיילים שכבר זמן מה אני מבחינה שכל התפקיד שלהם זה לפתוח ולסגור את הארונות שנמצאים בקדמת המטוס באופן אובססבי. הם פותחים אותם סוגרים אותם מעבירים דבר ממקום למקום. יש אנשים שהחלום שלהם זה להיות בתא טייס. החלום שלי זה לעמוד עם הדיילים האלה פעם אחת ולהבין מה הם עושים שם. בכל מקרה בטיסה שלנו הם לא עשו את זה טוב מאחר ועם הנחיתה נפתחו להם כמה הארונות ונפלו משם מגשים עם אוכל ברעש גדול.
אני הייתי מפטרת מישהו.
שירות הנעזרים גם בצד של אל על בחזור היה מושלם. זה היה בסגנון מירוץ שליחים. מישהו אחד ליווה אותי לאורך השרוול של המטוס, מישהו אחר בא ולקח אותי משם עם רכב לביקורת דרכונים ואז העבירו אותי למישהו נוסף שלקח את המזוודות והעלה אותי למקום שבו חיכה הטרמפ שלנו הביתה.
למה ככה? כי הגענו לארץ הבירוקרטית המובטחת.
לסיכום: היה מאתגר, היה קשה, היה מתיש. הרגשתי את ההשלכות עוד ימים אחרי ו.... אני סופרת את הדקות ואת השניות עד לפעם הבאה. חו"ל זה החיים עצמם.
נ.ב שום אנטישמיות לא קפצה עלינו.
אלא אם כן לגנוב את כל המאכלים הלאומיים שלנו ולבצע אותם יותר טוב זה נחשב. לדעתי זה בכלל ברמת פשע מלחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה