על הקשר בין ציפרלקס לנוסטלגיה

נראה לי שאני לא טיפוס נוסטלגי.

אולי זה קשור לזה שכל מה שהתקיים שעה אחורה מנקודת הזמן שאני נמצאת בה, לא מצלצל לי מוכר. כלומר אני יודעת בגדול שהתקיימתי בזמן החיים הזה, אבל לא זוכרת מה התרחש בו.

בשל כך יש לי יכולת להכיל נוסטלגיה רק כשהיא מגובה בכתב, בתמונות ואם זה מישהו אחר שמדבר על העבר, רצוי גם יד ימין על ספר תנך - שיישבע קודם.

שהרי סיפורים במהלך השנים מקבלים תפניות בעלילה, עלילות משנה, דמויות שיש ספק בקיומם ובגדול זה בול הסיפור הנכון שקרה, אבל למישהו אחר.

אני נשבעת (כן נו, עם תנך) שיש תקופות שכל כך מחוקות אצלי, שסמים הם ההסבר ההגיוני היחיד. 

אבל ברור לי שכמו שיש קוד לבוש לכניסה לארועים מסויימים, בטוח יש לחברה שמעשנים קוד הצטרפות ובחיים לא הייתי עוברת את הסלקציה. 

אם זה לא בגלל סמים, אני נוטה לחשוב שהסיבה היא שלא היה לי מאוד טוב או ממש רע בחלקים גדולים מחיי. כי אתה זוכר בעיקר טראומות או אושר מוגזם.

זה גם מסתדר עם האדם הממוצע שיצא ממני.

בגדול הנוסחה של רגע נוסטלגי שאתה חולק עם מישהו אחר היא: הדברים שאתה זוכר+מה שאתה מוסיף כמחווה של רצון טוב לסיפור המקורי+מצב הרוח הנתון שלך באותו רגע+התחשבות בנטיות האובדניות של האדם שמולך לפני שאתה מחליט על אורך הסיפור.

יש לי ארון מלא במזכרות ופתקים ששמרתי. עושה רושם שכל נייר שלא היה לי חשק כנערה לקום ולשים בפח 

מתוקף היותי פרזיטית, נשמר.

בטח אז חשבתי שזו תהיה ירושה מקסימה לילדיי העתידיים. עכשיו כשהעתיד שלי הוא כותרת בעיתון של: גופתה התגלתה שלושה ימים אחרי שנאכלה ע"י החתול, זה נראה לי פחות פרקטי כל מלכודת האש הזו שאני מחזיקה בבית כבר שנים.

אולי אתם מכירים סביבכם טיפוסים נוסטלגים. כאלה שאוהבים להפליג (כלומר לחפור) בנפלאות העבר. 

אבל אף אחד מהם לא מתקרב לאמריקאים, שהחזירו לטלויזיה שלהם כל סידרה משנות השמונים והתשעים. 

אם מישהו היה באמת ממציא מכונת זמן, היא היתה צריכה לקחת ציפרלקס כדי לצאת מחוסר הוודאות שהיא 

נמצאת בו. 

רגע, אני עשיתי את זה?! אבל כתבתי 2021?!?

מה צער גידול בנות ומקגייוור מה?!?!?!?.

תכלס כל הבלוג הזה מיועד לפעם. 

שאוכל עוד שנים (אם חייזרים לא ישתלטו עלינו ועל האינטרנט) להסתכל על הדברים, על הדעות שהבעתי פה ולומר לעצמי במבט מצועף אפוף נוסטלגיה: יווווווו תמיד הייתי בלתי נסבלת!?!?!

איזה קטע. זכרתי שסתם הייתי מעצבנת לייט.

על הקשר בין ידע בדיעבד וניילון ניצמד

בני אדם נדיבים ושמחים לחלוק איתך את הידע והמידע שברשותם. הנה משפט מוזר להתחיל איתו את הטור.

אבל אין מצב שנפלתם בפח נו, אתם כבר מכירים אותי.

אז אתחיל שוב: בני האדם הם חארות ועל כן הם שמחים לחלוק איתך ידע ומידע, דקה אחרי שהוא הופך ללא רלוונטי ולא בר ביצוע עבורך. 

ידע בדיעבד הוא פרקטי כמו ניילון נצמד. אתה בחיים לא תצליח לעשות בו שימוש, גם אם יש לך אותו. 

אנחנו חשים צורך להגיב על כל פעולה שאדם מעדכן שהוא ביצע, בדיבור על פעולה מקבילה שהתבצעה בצד שלנו באותו הנושא. לא הכרחי שזה יהיה אמין, מדויק, נבדק אצל טובי המומחים בתחום או קרה במציאות.

ואיכשהו זה בכל זאת שיא היעילות. אנחנו עסוקים רוב הזמן בזה שאין לנו זמן וזה מאפשר לנו לקצר תהליכים. 

להצליח להתנשא, להקטין את יכולת קבלת ההחלטות של אדם אחר ולבקר את ההתנהלות שלו בו זמנית.

כל מה שתספר שרכשת הם מיד יגידו לך שהם מכירים מישהו שקנה/מוכר בזול יותר, כל בעל מקצוע שהזמנת הם יאמרו לך שחבל שלא דיברת איתם קודם כי יש להם בן דוד מצד הסבא רבא שעושה עבודה בחצי מחיר (למה לא דיברת, כאילו אנשים עונים לשיחות היום), כל הופעה שהיית בה הם היו כבר שנה שעברה והיה אדיר וגולת הכותרת: הזמנתי מחו"ל, המחירים פה בארץ זה שוד.

חבל שאני לא יכולה לחיות יום בדיליי אחרי כולם. קודם שהם יעשו את היום ואז אדע איך לחיות אותו. 

המקרר שלי ניסה לשים לאחרונה  קץ לחייו. (כן, גם אני יכולה להבין את התסכול שלו). התיקון עלה 1200 ש"ח (בלי מע"מ. אבל אני לא אומרת לכם כי אתם בטח תלשינו). הוא דרש מדחס חדש. מתברר שיש לו בעיה עם מה שברא אותו "הטבע" והוא שואף להיות שואב אבק, אז הוא אגר לעצמו את כל השיער של החתול.

זרקתי את כל התוכן שהיה בו לפח ומיהרתי לעשות מה שהסיטואציה דרשה: לבכות לאנשים על מר גורלי.

זה היה כאילו ישבו כולם יחד כדי לתאם תגובה. אולי כדי לא לבלבל אותי עם אופציות. אני באמת מתבלבלת כשיש 

מולי המון טימטום כדי לבחור ממנו.

כמעט כולם שאלו אותי מיד אם לא עדיף כבר לקנות חדש.

בגדול הם צודקים, עדיף. 

אבל אולי עדיף וזול יותר להפסיק לאכול או לפחות לעשות קרחת לחתול כדי שזה לא יקרה שוב.

ברור שהיה יותר קל לקחת את העדיף שלהם (ככה גם יש את מי להאשים במידת הצורך), אבל החלטתי להיות אמיצה ולנסות לקחת סיכון עם שיקול דעת מבית היוצר שלי. בחישוב שערכתי מבעוד מועד עלה שבהתחשב שהמקרר שלי חדש וגדול+ללכת לרכוש+להמתין ולשלם להובלה = שהעדיף שלהם שגוי.

עצה חינם זה כמו אהבת חינם, לא כולם צריכים לתת אותה.

(עוד סטיקר!! אני בסוף אהיה עשירה רק בזכות זה!! כל הזכויות שמורות!!!!)

אגב, אין ספק שהלכתי רחוק עם הדימוי של הניילון הנצמד. לא נורא, אתם בטח מכירים מישהו שכותב מטאפורות בחצי מחיר נפשי ממה שאתם קוראים אצלי.

כעבור מספר טורים ו- 44.5 שנים, הבנתי מה היעוד שלי בחיים - זה שם טוב לרב מכר?

אנשים נעלמים לך מהחיים כשטוב להם ממש והם עסוקים בכל האושר שנפל בחלקם, בלי לזכור את האוכלוסיה שהיא נגיד אני, שלא היתה מזהה טוב גם אם הוא היה דופק לה בדלת עם זר פרחים.

והם מתאדים גם כשממש רע להם או כשהם חווים משבר.

מה שלמעשה משאיר אותם אצלך רק כשממש משעמם להם ואין להם משהו יותר טוב לעשות בזמן הפנוי שלהם.

וגם זה בתנאי שאין להם מישהו יותר טוב ואטרקטיבי ממך להעביר אצלו את הזמן.

כן, כן, נו יודעת! זה שוב אני נגד העולם.

אתם תצקצקו ותסבירו לי שככה מתנהלת האנושות ואני כרגיל אגיד לכם שאתם לגמרי צודקים ובגלל זה צריך למצוא לאנשים כמוני אופציה ליקום מקביל. 

אם יש תחליף לקולה, לביצי קינדר ואם המצאתם גבינה ללא גבינה לטבעונים, לא יכול להיות שזה לא פתיר.

(ואוו עוד לא כתבתי טור על המעצבנים שאומרים: אין לא יכול - יש לא רוצה אה?!)

זה לא שאני לא מבינה שיש תקופה שאדם ימצא את עצמו בסוג של סחרור מטורף שידרוש ממנו את כל 

האנרגיה שברשותו לעצמו בלבד.

אני רק תוהה אם יש אופציה לסנכרן מראש את לוח הזמנים שלו עם זה של מרפי. או יותר מדוייק: להסיר אותי מרשימת התפוצה של מרפי לאותו פרק זמן בו אני עלולה למצוא את עצמי עם המון מילים שאני רוצה להעביר, כי אני מייצרת כמויות גדולות מהחומר הזה כפי שאתם יודעים. 

ואם אין לי למי להעביר את אוצר המילים הנרחב שיש ברשותי, אני עלולה להתפקע מעומס יתר.

מה שיאלץ אותי לפנות לעוברי אורח ברחוב בנסיון לאתר אוזן קשבת.

ואין לי בעיה לעשות את זה, אבל זה מסוכן ממש, כי סביר שגם הם ננטשו והם ירצו אוזן קשבת חזרה.

ואז האיש שהלך לאיבוד, מוצא את דרכו אלי חזרה אחרי תקופה. עושה עצמו מתעניין בשלומי כנדרש על פי חוק יחסי אנוש מספר 455/6 פרק כג' סעיף 3 ואני מוצאת את עצמי עונה: הכל רגיל. 

כשכרגיל לא היה מזהה אותי אם אני באה לו בדלת כמו שאני לא הייתי מזהה טוב!! מה רגיל מה?!? 

איפה בדיוק תופס אותי רגיל בחיים שלי? 

זו תשובה שמהווה עבירה פלילית כלפי האמת שאני מצויה בה רוב הזמן והיא עלבון שלי כלפי עצמי.

אבל איכשהו (לפי חוק יחסי אנוש 576/8 פרק ד' סעיף 6) זו תשובה יותר הגיונית מלצרוח: תזחל לחור תחת שבאת ממנו יא אפס!!!!

בזמן שלא היית פה ובחרת לא לזכור שיש קיום אנושי שלם שהוא לא אתה, עברתי 4 משברים, 3 דברים מגניבים, 2 דברים בלתי נתפסים ואחד אלוהינו.

ככל שאני כותבת את הבלוגים האלה אני מבינה שאני הופכת לרפי גינת של הקוליפורם האנושי.

עזבו נו. תעשו מה שבראש שלכם.

לכו תחזרו, מה זה משנה.

אצלי הכל רגיל.

הצל שלי ואני - גרסת הגנים

רובנו מעבירים את החיים במלחמה מתישה כנגד מה שהועבר אלינו כדבר מובנה. 

בלי שטרחו להתייעץ איתנו מה תהיה המשמעות עבורנו, בלי שנתנו לנו להביע דעה, למחות בזמן או יכולת 

אמיתית לשינוי.

מלחמה נגד הגנים.

כבר החליטו עבורי שאני באה לעולם, לא יכלו לפחות לתת לי לבחור את התנאים? מי לעזאזל מארגן את החוזים האלה? יש עו"ד בקהל?

אם היו שואלים אותי, הייתי מכוונת אותם לעיניים כחולות, רואת חשבון ובעלת רוגע פנימי. 

במקום זה קיבלתי את כל המחלות של שני הצדדים, את העצבים, הרגישות המוגזמת ואת ההיסטריה.

קיצר, לקחו כל מה שרע ואמרו לעצמם היא יופי של אתגר לעצמה, בהצלחה!!! 

הדבר החיובי היחיד שיצאתי איתו הוא שאין לי שיער לבן גם בגילי המתקדם.

וואלה יופי.

מאוד פרקטי. תודה שהשקעתם מחשבה עמוקה במה יעזור לי לעבור את החיים האלה (אימוג'י של אצבע משולשת).

רובנו המוחלט שואף להיות שונה מההורים שלנו. הבעיה היא שכולנו הדחקה אחת גדולה של העתק הדבק.

להתנתק ממה שהם - שהפך לאנחנו, זה מורכב כמו להתנתק מהוט.

אני לגמרי לא מכחישה שאני סוג של גרסה מתקדמת של אמא שלי. נגיד שכרגע אני אמא S6+. 

המזל של בני האנוש שמונחים סביבי הוא שהיו כמה אנשים שחישלו אותי בשנים האחרונות. 

כלומר חינכו אותי. או יותר מדוייק עיצבו אותי מחדש! הכי מדוייק: עשו לי גרסה מושקעת של אילוף הסוררת.

אז לטובתם וטובת ההמונים ערכתי מספר שינויים. זו היתה עיסקה כדאית. כי עכשיו אני יכולה לומר לאמא שלי בטון מתנשא: אני לגמרי מבינה אותך, כי אני כמוך. אבל אני למדתי (הכנס פה מונולוג של שעה, שעה וחצי) והגיע הזמן שגם את תביני.

בחרתי מטעמי מצפון (מטעמי מצפון = הייתי בלתי נסבלת וזה היה עושה לי ייסורי מצפון) לא להיות אמא. 

אבל אני מכירה הורים ואין אחד מהם שלא מודה במבוכה נוראית, בעודו בוחן את שרוכי נעליו בניסיון לא להישיר מבט, שהוא אומר לילדים שלו כל משפט שהוא שמע כילד.

שמע, שנא ונשבע שלא יאמר ליוצאי חלציו לעולם.

תסגור את הדוד, תכבה את האור אם יצאת מהחדר, אני לא עובד בחברת חשמל. אני לא נהג מונית, כסף לא גדל על העצים, כשיהיו לך ילדים תבין ומשפט יום הדין: יום אחד אנחנו לא נהיה פה. 

אם תחשבו על זה זה בסה"כ מקסים.

הזוועה הזו עוברת מדור לדור ושורדת יותר טוב מעבודת השורשים שאנחנו ממציאים בה ידע על קרובים מדרגה רביעית.

בחישוב פשוט:

אנחנו והגנים+הדחקה+חוסר מודעות+נסיונות נואשים לשדר שאנחנו מזן אחר = בול ההורים שלנו.  

בכל מקרה, אם אתם שומעים שהפרסומות הופכת ל: חלית? נפצעת? חרא גנים? - התקשרו ללבנת פורן.

אל תשכחו ליידע אותי.

דילמת הכסף - אם אי אפשר בלעדיו, למה כופים עלי לתת אותו?

במסגרת הקלישאות שאנשים נוהגים לפזר לכל עבר, מצויה גם זו שטוענת שכסף הוא לא מתכון לאושר בחיים.

אולי כסף הוא באמת לא מתכון לאושר. לעומת זאת הדברים שאני רוכשת איתו הם כן.

אז אני מוצאת שזו עוד קלישאה שמוטל מעליה צל אדיר של ספק.

אני מניחה שאני מוגדרת כמעמד הביניים המדשדש. כלומר במידה והכוונה בהגדרה הזו היא למדשדש ביסורי 

מוות בכל מה שקשור לכסף.

מאחר ואני אדם שחייב יציבות, אני לגמרי מוצאת נחמה בעובדה שחייתי כל חיי בלי כסף ואסיים את חיי בוודאות באותו האופן.

יכול להיות שאחת הסיבות לזה היא שהלוגיקה שלי גורסת שאם הייתי צריכה לרכוש משהו וזה בוטל/נדחה מאיזו שהיא סיבה, זה אומר שחסכתי כסף. אז אפשר מיד לקנות משהו אחר במקום.

אולי גם מצבי קשור לזה שאין לי מודעות (ובמודעות אני מתכוונת רצון) לביצוע השוואת מחירים, שאני מושפעת בקלות מפרסומות, שאני חושבת שיקר זה קנה מידה לאיכות ושאין לי יכולת להחלטות חכמות כגון ביטול מנוי למפעל הפיס, שגוזל ממני 60 ש"ח לחודש ומגיש לי מידי פעם בתמורה כ 11 ש"ח.

ככל שאני חלשה במתמטיקה, גם אני יכולה לאבחן שאין בזה כדאיות. 

ולא, אני לא שומרת את המנוי כי אין לי ספק שדקה אחרי שאבטל אותו הוא יזכה, כי אפילו זה דורש סוג של מזל, 

ואין לי.

תוסיפו לכל אלו שאין לי שום שליטה עצמית (בכל תחום, אבל זה לא קשור כרגע) ותבינו שאני לגמרי מוגדרת כצרכנית נבונה.

רק בלי הנבונה ועם מלא צרכנית.

מהירות האור היא טווח הזמן בין זה שיצאתי מהבית ביום שישי בבוקר כשאני לא זקוקה בוודאות של 100% לשום דבר משמעותי מהקניון - עד שאני זקוקה לכולו.

סליחה אבל אני ממש לא אשמה. מה שקורה שם זה סדום ועמורה. זה כמו לנפנף סמרטוט אדום מול שור - רק בשלטי מבצע.

ונכון שאין לי מספיק כסף, אבל בשביל זה אלוהים ברא את הויזה. וגם יש לי תמיד תקווה שמפעל הפיס מחכה בול לחודש הבא כדי לתת לי את חצי המיליון, שעל פי פרסומים זרים ובלתי מחייבים הם מפזרים על המנויים שלהם בכל חודש.

חייבת לבדוק אם ניתוח לייזר בעיניים פוטר גם בעיה של "עיניים גדולות".

או לפחות לוודא שלא פיספסתי איזו תרופת מרשם למחלה הזו.

בכל מקרה עזבו שטויות נו, הכל זניח.

(בטח חשבתם שההמשך יהיה העיקר הבריאות. אתם ממש לא מכירים אותי אה?!).

כל אדם חייב לתת קצת חזרה, לתרום את חלקו למען עשיית טוב לאחרים, לחשוב על טובת הכלל.

אני בחרתי להיות פילנטרופית כלפי בעלי עסקים.

 

אלו לא שקרים, אלו אמיתות בעיניי המתבונן שהמציא אותן

מישהו עשה פעם מחקר מה אנחנו עושים יותר, משקרים לעצמנו או לאחרים?

כי לפי מה שאני רואה בעיתונים כבר בדקו הכל. אני מוצאת כל יום כותרות כגון: מחקר יפני חדש קבע שצ'יפס מצמיח שיער לקרחים, מחקר חדש קובע שאם צועקים עליך בעבודה אתה בסיכון לתאונת דרכים ומחקר שקבע שמי שמחייך נראה מבוגר יותר מזה ששומר על ארשת פנים חסרת הבעה או מופתעת.

שום בעיה. רבע שעה של הבעה מופתעת הייתה לי כשקראתי את הטימטום הזה.

(הכותבת מרימה את יד ימין ויד שמאל שלה מונחת במקום בולט לעין, כדי להישבע ולהראות שהיא אינה משלבת אצבעות ל - ש.ק.ר. מאחורי הגב. כל זה היה באמת בעיתון. ולשאלתכם כן, הכותבת הינה אינפנטילית).

עושה רושם שהם בנויים לכל אתגר. אז מחקר על שקרים ממש יעזור לי.

יש אנשים שטוענים שכנות היא נר לרגליהם.

לי אישית זה נשמע כואב מהכוויות. 

אנחנו כל הזמן משקרים. עושים את עצמנו שלא ראינו את האיש שהגיע למעלית בדיוק כשהדלת עמדה להיסגר, אומרים ששכחנו משהו שזכרנו היטב, טוענים שלא ראינו את השיחה, למרות שראינו וגילגלנו עיניים בזילזול מהאופציה שהאדם חשב שנענה לו בזמן הנתון הזה ובעיקר תמיד אומרים שהיינו עסוקים. 

אבל העיסוק האובססיבי היחיד שלנו הוא הטלפון והרוב כיום נעשה דרכו, ככה שברור לכולם שלא באמת החמצנו דבר שמתרחש בתוכו.

יוווווו נזכרתי! היה כתוב בעיתון שיש עליה פסיכית בישראל בניתוחי אף. הם כתבו שזה בגלל תמונות הסלפי, אבל אני טוענת שזה אפקט פינוקיו. 

זה האף הארוך מהשקרים.

אבל אנחנו גם משקרים לעצמנו המון.

בהדחקות, במחשבה שבסוף הכל יהיה בסדר, בהחלטה מה עובר בראש של אנשים בסביבתנו בצורה שמשרתת את האינטרס שלנו, בלי חלילה לטרוח לסנכרן איתם מחשבות או תחושות.

מבזבזים כסף שאין לנו כי ברור לנו שהחיים שלנו ישודרגו לרמה אחרת בזכות הקולפן המיוחד לגזר גמדי שרכשנו וקונים עוגה במחיר מופקע לסופ"ש כי בחישוב של מחיר המוצרים להכנתה+העלייה המתמדת במחירי החשמל, זו עסקה משתלמת.

הייתי נכנסת לשקרים של התקשורת.

לפרומואים המופרכים לתכניות, שכל קשר בינם לבין התוכן שמשודר בפועל לא קיים.

או כותרות בעיתון שנועדו כדי למשוך תשומת לב, כשהתוכן לא בהכרח הגיוני להן.

אבל גדולים וחכמים ממני מטפלים בתקשורת. אז אני משאירה את זה לביבי, שרה ומירי רגב.

יש כמובן מה שמוגדר כ "שקרים לבנים" שמתבססים בעיקרם על זה שאנחנו משקרים לעצמנו שהם לא מזיקים לאיש או שהם מתבצעים לטובת מישהו/משהו.

שזה בעצם בובת בבושקה של שקרים.

אני אישית מעדיפה לא לבצע שקרים לבנים. כי זה ידוע שלבן זה משמין.

שום דבר לא שווה את זה.

על הנכות שאינה מוכרת בביטוח לאומי

אתם יודעים שיש לי בעיית אמון בבני אדם. אז לפני שנים התחלתי לבדוק אם באמת "העיקר הבריאות"  או שכולם למדו כמה קלישאות שאיתן הם מעבירים את החיים כשאין להם משהו יותר פרקטי להגיד. 

(דוגמאות נוספות: הזמן עושה את שלו, העיקר הכוונה וכו')

מי שמכיר אותי יודע. כשאני עושה משהו זה עד הסוף. אז עשיתי לעצמי נזקים פיזיים שאינם ניתנים לתיקון.

אני לא מתכוונת להלאות אתכם בתיק הרפואי שלי, אבל בואו נגיד שיש ימים שאני תוהה אם ייתכן ויש לי יותר נקודות כאב בגוף, מאשר איברים. (חלק גדול זה בזכות מחלה נוירולוגית. חוסכת לכם את הפריצה למחשב של הקופה כי אני ממש לא מעוניינת לשחרר אתכם בערבות).

ברור לי שהיה רצוי שאשדר אומללות תמידית, עוגמת נפש ותסכול מוחלט ממה שהחיים זימנו לי. 

התנהלות כזו היתה גורמת לכם לנהוג בי באמפתיה או גורמת לביטוח לאומי להבין שזה שאני מתעקשת לעבוד משרה מלאה לא אומר שאני אחלה.

אבל אני ממש גרועה בהאצלת סמכויות. אז אני מעדיפה לשקוע ברחמים עצמיים מאשר לצפות שתשימו לב.

אנחנו בזמנים שלאנשים אין זמן וכוח לדרמות שהם מייצרים לעצמם. אי אפשר לצפות מהם לבזבז אנרגיה על מישהו שהוא לא הם.

אני משלמת כבר שנים מחיר על הבחירה שלא לשדר מצוקה לסביבה. זה גורם לאנשים לשכוח את המגבלות 

שלי או לא להתחשב בהן.

אבל לא נורא. בימים שהדרמה קווין שבי מתעוררת, אני נוהגת לדבר על מר גורלי באמוציות כאלה שהמקורבים אליי סובלים בזכותי מכאב נפשי, שהוא הרבה יותר קשה להתמודדות לעיתים.

לא נורא, לרובם מגיע. 

אבל אני מתאפסת מהר כדי לפנות מקום להתמרמר על דברים אחרים כגון כסף וטפשת אנושית באופן כללי.

נראה לי שאם היה לי מקום למחלה נוספת הייתי בודקת אם אני אלרגית לטימטום.

הטפשת האנושית היא זו שתאמר משפטים כגון: זה לפעמים רק פסיכולוגי. אולי הכל בראש שלך - ברור, כדי שאני ארגיש את זה זה לא יכול להיות בראש שלכם.

הכי טוב זה להעסיק את עצמך כל הזמן - לגמרי. על כן אני מקפידה להעסיק את עצמי בלחשוב כמה אני מסכנה.

ניסית רפואה אלטרנטיבית? - כן. אומרים שאוכל זה דבר מנחם ונחמה היא אלטרנטיבה לתחושת ההחמצה שבמשך 13 שנה לא חשבתי על זה לבד.

אנשים מעולים בלתת עצות משומשות במצב טוב, יד ראשונה מרופא.

עזבו נו, אתם גרועים בזה ואני בכל מקרה מעדיפה שתשמרו את האמפתיה, ההבנה והרחמים שלכם לאנשים שצריכים את זה באמת.

אנשים חסרי הומור והומור עצמי.

זו נכות שלגמרי דורשת הכרה של המוסד לביטוח לאומי.

על טעם ועל ריח של קונספירציה

אנשים שכחו שהכל עניין של טעם. 

יש לי תאוריית קונספירציה שלמה שהבסיס שלה אומר שמי שאחראי לזה זו לשכת האבטלה.

שהרי לחיות על פי התובנה הזו מעלים כמות נכבדה של משרות כגון: מבקרי תרבות, מבקרי מסעדות ושופטי ריאליטי.

בנוסף, פייסבוק וגוגל יאבדו את רוב המשמעות שלהם. כי אף אחד כיום לא נוסע, רוכש, מבלה או נושם לפני שהוא בודק אם יש המלצות של אנשים שביצעו את הפעולה הייחודית ורבת הסיכונים הזו לפניו. 

ומי אמיץ (טיפש) ומעוניין להתעסק עם גופים בסדר גודל כזה שברור שמנהלים את העולם? (או רק את מערכת הבחירות האמריקאית, לא זוכרת כרגע).

מאחר ואני מרגישה חייבת לגוגל, שמאפשר לי לדבר פה לעצמי בלי שהוא מפריע (בנתיים), לבקשתם נרשמתי להיות "ממליצה מקומית" - שזה אומר לכתוב אצלם ביקורת על כל בית עסק שארצה. 

אף אחד לא נתן לי כזה כוח ליד מאז שמתוקף היותי בת 18 ניתנה לי זכות בחירה לכנסת.

שתיהן החלטות מוזרות, אקראיות וחסרות אחריות בהתחשב שאף אחד לא ווידא שאני יכולה לבצע אותן היטב.

מי מכיר אתכם בכלל? מה לטעמי הענוג, האירופאי, הקלאסי (אצלי בראש זה ככה!!! ששש!!!) ולכם?

ומה אני צריכה את תוספת הסטרס הזה לחיי הכאוס שלי?

יכול להיות שמשה מהמרכז היה שמח לשמוע ציוץ ציפורים בצימר בבוקר בעוד אני אלרגית לשמחת חיים שמתקיימת לפני הצהריים.

ואולי הייתי מעדיפה לשים על עצמי שקית ממותגת של רמי לוי מאשר ללבוש משהו עם הדפס מנומר שהוא הצעקה האחרונה באופנה - כבר 17 שנה אגב....

ואיך אני יכולה לקחת אחריות על אוכל במסעדות כשכול מה שיש בו ירוק או  בריאות, הגוף שלי לא יודע לקחת עליו אחריות ולעכל אותו?! (ואווו תזכירו לי לרשום המלצה לאוסם. כל הכסף שלי מושקע שם).

אני ממש לא בודקת המלצות, זה באמת נראה לי מעבר למגוחך מהמון סיבות (כגון: שבעל העסק ואמא שלו רשמו את כולן). אבל אני נוסעת לדרום איטליה בספטמבר הקרוב ומי שאני נוסעת איתה, בודקת המלצות לארוע הזה.

אני נשבעת לכם, שבמידה ורשמתם שזה מסלול לא רק למטיבי לכת, שזה היה שווה את הטירחה ושהמקום מושלם ואם אתם לא בטוחים בזה, תורידו את זה עכשיו מהאינטרנטים. כי אני מתכוונת לאתר אתכם אחד אחד, לדפוק לכם בדלת ולסגור חשבון.

 

קיצר:  

הכל באמת עניין של טעם, פשוט יש מצב ששלכם רע. 

על שקר החן והבל אמינות המשפט הזה

כשמנה לשעבר והפרעת אכילה מהלכת בהווה, נראה לי (ובנראה לי אני מתכוונת: ברור לי) שרכשתי את הזכות להציב לרובכם מראה לנוכח הצביעות הקיימת סביב חשיבות  היות האדם רזה ונאה למראה באופן כללי - כדי לא ללכלך בנוכחותו את המרחב הציבורי שאתם מתרוצצים בו.

אל תגלגלו עיניים, אני לא שטחית. ברור לי שיופי זה לא הכל בחיים. כסף חשוב לא פחות.
כי בעזרתו ניתן לרכוש מלא בגדים יפים,

נעליים, איפור והמון דברים שיעזרו לי להיטמע לכם בזוית הראייה בלי לגרום לכם לנוע 

בחוסר נוחות.

שמעתי את המשפט: את כל כך יפה, אם רק תרזי תהיי מהממת, יותר פעמים מאשר אכלתי בפועל.

ואני בחורה אחראית. על כן עשיתי מאמץ אדיר כדי להשתלב במעגל החברתי של הסבירים והבינוניים.
כיום בסיום התהליך אפשר להגיד עלי המון דברים. בעלת יופי טבעי הוא לא אחד מהם. נותחתי, צבעתי, מרטתי ובנוסף שפכתי כסף על בגדים כאילו אני ניקול ריידמן בסייל בכריסמס ברוסיה.

הכל כדי לרצות ולשמח אתכם.

חברות הפרסום משום מה פיספסו את תמונת הלפני ואחרי שלי (עדיין לא מאוחר. אני מוכנה גם להשמין חזרה בתמורה למחיר הנכון) אבל יש ברשותי כזו. מה שאומר שחוויתי את היחס שלכם בעודי גור היפופוטם חינני וכיום,
בעודי נלחמת בעוז מול כוחות הרשע - הפחמימות.

החיים שלי לא השתנו מהותית. גברים לא נפלו לרגליי (אלא אם כן קריפים בפייסבוק זה נחשב), אני לא בריאה יותר ובטח לא מאושרת יותר (אבל בהחלט ענייה יותר) ובגדול החיים שלי הם שעמום תחת. הם לא משהו שיסדר לי כתבת שער במוסף שבעה ימים של ידיעות (אלא אם כן אני יוצאת מהארון).

אבל אני מתענגת על רגעים קטנים.

בתמונה של אחרי כשאני נכנסת נאמר לחנות, אני מקבלת חיוך ויחס מתוך הפרסומת "זו זכות לתת שירות" +פלירטוט+הנחה.

בתמונה של לפני כשנכנסתי, לקח להם הרבה זמן להבחין שאני שם וזה אירוני בהתחשב שתפסתי לעיתים את רב החלל בחנות ואז אחרי שגיששו בעדינות ווידאו שאני לא נושאת איזו מחלה גנטית ויודעת לתקשר, קיבלתי יחס שכולל מבט מתנשא+גילגול עיניים שאומר: יאללה בטח בדיוק בגלל אנשים שנראים ככה המציאו את הקניות דרך האינטרנט.

הבנתי שהגעתי "לנחלה" רק כשקלטתי 

שאני מחזירה לציבור משהו מכל ההתנשאות שקיבלתי במהלך חיי כסופגנייה לא אטרקטיבית.
כיום, כשנהג לא עוצר לי במעבר חצייה הוא מקבל ממני מבט של: הלווווווווווווו?!!? בשביל זה טרחתי?!!! אתה ראית את החצאית הזו? אז למי אתה כן עוצר לעזאזל?!?

ברמת הנחמה, המהפך החיצוני הזה פטר אותי מלטרוח על אופי ואישיות.
אם יופי זה הכל בחיים, אתרכז בזה.

אסיים בטיפים לרזים:

"אם המכוערת הזו מצאה, אין סיבה שאת לא תמצאי, לא חסר לך כלום" - זו לא מחמאה.
אם הוא לקח מישהי מכוערת, זה אומר ששיקול הדעת שלו לא להיט. לא הייתי נוגעת 

בו עם מקל.

להגיד לנו שזה הכל גנים ולכוון את התועבה העצמית לכיוון ההורים - עוזר רק לפסיכולוגים.

לשמנים אין יותר שמחת חיים -  זה גזים.

ואם באמת לכל סיר יש מכסה, הייתם צריכים להביא לי מכסה מסיר צה"לי, ענק - כזה שמכינים בו אוכל לגדוד.
ולא לתת לי לצום שש שנים.

* מצב בתחתית הטור: תמונת הכי מעודכנת למעוניינים לפרסם דיאטת בזק של שקר כלשהו.

באמת התכוונתם. אבל התרחשו דברים שמנעו מכם לעשות את זה, זה ששיקרתם למשל

יש סוגיה שטרם הצלחתי לפענח בבני אדם.

טוב, ששש! לא לצעוק.

מתקנת.

יש 46865 סוגיות שלא הצלחתי לפענח בבני אדם. 

אני פשוט מנסה לא להבהיל אתכם, אז אני נמנעת מלהעמיס עליכם הכל בטור אחד. 

הפעם נדון (אדון) ביכולת של אנשים לבזבז אנרגיה ולדבר על דברים שאין להם שום כוונת ביצוע לגביהם.

הם ישאלו אותך על מתכון של אוכל שהבאת איתך לעבודה, אחרי שהסתכלו עליו כאילו מדובר ביצירה של כוכב מישלן, גם אם הדבר הכי הירואי שאתה יודע לבשל זה את העוף הזה. שקראת לו - "עוף ברוטב קנוי מלא במונוסודיום גלוטמט מבית אמא של מישהו אחר".

הם בעצמם אגב מעולים בלהכין שקשוקה מוכנה של יכין. כך שהסיכוי שהמלל שנשפך שכולל תמיד מילות עידוד ותמיכה כגון: זה ממש קל, זה כלום עבודה, זה לוקח ממש כמה דקות הן מאוד מדוייקות, מאחר ואין ספק שהשיחה על זה הרבה יותר מייגעת מהבישול עצמו.

כשאתה חוזר מחופשה אתה מוצא את עצמך נותן מפרט טכני של המלון, איפה הוא, נאלץ למלמל במבוכה כמה עלה ויורד לפרטים שלא ידעת שידעת ואנשים יאמרו לך שהכל נשמע מדהים ושהם לגמרי מתכוונים לנסוע לשם. 

כן, הם מתכוונים. רק שהם צריכים לסיים כמה דברים לפני. כמו חובות של טיול קודם, את המשכנתא ושהילדים ילכו לצבא.

אם על כל פעם שמישהו שאל אותי איפה רכשתי בגד, הייתי מקבלת עוד בגד, לא הייתי צריכה מכונת כביסה. 

מה שמטריד אותי זה שאולי לא הבנתי ובכלל המידע הזה נאסף על ידם כדי לדעת לאיזה חנויות *לא* להיכנס.

התעניינות מוגזמת של אדם בסידרה שאתה צופה בה שכוללת בקשה לביקורת בונה לבמאי, למפיק ולאיש הסאונד והבטחה+שבועה+נדר שבאיזה שהוא שלב הוא יתפנה ויצפה בה. 

טוב, הוא איש רציני ועסוק. בטח כולו מושקע כרגע בצפייה בחדשות על פרשות 2000, 3000, 4000.

היועמ"ש יגיש החלטה בשלהי 2022, זה יפנה לו זמן להשלים פערים.

חבל שמילים ריקות מתוכן זה לא כמו קלוריות ריקות. 

סביר שזה היה גורם לפחות לחלק מהאנשים לחשוב שניה לפני שהם פותחים את הפה.

זו לא רכילות! זו העברת אינפורמציה על אדם שלא בנוכחותו

אין לי ספק שקיימים המון אנשים שרכילות ולדבר על אחרים הוא לא דבר שמעסיק אותם. אבל אני חושדת שלא מדובר באנשים בעלי נשימה ודופק.
כולם מדברים על כולם.

כשאתה עם המשפחה כל נושא הוא לגיטימי. בעיקר כי צריך למלא את הזמן ולדאוג שלא תיווצר דקה של שתיקה, כי בדקה כזו מישהו עלול להפוך אותך לנושא השיחה, מה שעלול לאלץ אותך להתמודד עם שאלות כבדות משקל בנוסח לאן החיים שלך הולכים (לאבדון זו לא תשובה חכמה ואל תשאלו איך גיליתי). אז אתה מוצא את עצמך מבקר בחירות והתנהלויות של אנשים אחרים, מעביר נאומים שלמים בהם אתה מנמק את דעתך בהרחבה כאילו אתה אלון גל הקואצ'ר, שבלע את פרופסור רולידר, שנכנס בו שד של סופר נני.
אתה יודע לנתח לעומק ולפתור כל בעיה בכל תחומי החיים.
חבל שאתה לא משקיע ככה בבעיות שלך.
אבל לא נורא, יש סבירות גבוהה שמישהו באותו זמן פותר את הבעיות שלך, כשהוא מדבר עליך בבית שלו עם מישהו שהוא לא אתה.

אם תכעס על חבר, סביר שתיקח לך איזה קרבן אקראי - חבר אחר/בן משפחה או כל מי שנושם לידך ותכלה בו זעמך.
רובנו נסייג את עצמנו לאורך השיחה (המונולוג) עם משפטים כגון: זו רק דעתי, אולי הוא לא מתכוון אבל זה מה שאני מרגיש, אני יכול להבין אותו אבל, אולי אני טועה אבל...וכו'
הדבר היחיד שבני אדם מוכנים להתחייב אליו, זה לחוסר מחויבות. אז אנחנו מנסים להשאיר פתח מילוט מילולי.
או שאנחנו צודקים, או שלא.
אבל אמרנו את דעתנו.

לא לאדם הנכון, אבל אמרנו.
רובנו נעדיף לקחת פניה לא נכונה עם וייז שיביא אותנו לרמאללה, מאשר לפנות ישירות לאדם, לפתוח איתו בשיחה כנה ולטפל בבעיה.

והפחד שלנו שהחומר המילולי הזה יעבור מאחד לשני כמו סיגריה עם גראס בפסטיבל נוער באילת ויגיע לאוזניים הלא נכונות קיים, אך לא מונע מאיתנו את ביצוע הפעולה.

אני לא מאלה שחושבים שאם מדברים עליך זה סימן שאתה מעניין.
כי אנשים מדברים גם על מזג אוויר, על אופירה וברקו ועל ההצלחה של עומר אדם.

אבל אני כן מאלה שהצליחו להבין שזה צורך אנושי בסיסי כמו לנשום ולא תמיד זה מתקיים מתוך רוע או שנאה.
ובכל מקרה זה מונע מהמון אנשים מלהגיע לקריסה כלכלית.
רוצח שכיר הוא באופן תמוה עוד לא הוצאה פטורה ממס. אז עדיף שנדבר.

והסטיגמה הזו היא אני

אני יודעת שטכנית ההצהרה הזו תראה לכם מוטלת בספק. אבל יש מצב שקודם יצרו אותי ואז סביבי בנו את כל הסטיגמות והבדיחות על נשים.

כלומר אין לי רישיון, אז חסכתי את הבדיחות על נהיגה וחניה ברוורס ואין לי זוגיות, אז זו עוד קטגוריה מבוזבזת וממש חבל כי אין ספק שיכולתי לאמלל גבר בצורה מושלמת.

השם של הבלוג רונית החפרנית הייתה החלטה הרבה יותר קלה מלהחליט שאני בכלל מסוגלת לכתוב משהו.
ביחס לחיים השלווים שאני מנהלת, בין עבודה לצפייה בנטפליקס ולאיזה שבעה חברים שהשארתי לי למזכרת מהתקופה שחיי היו מלאים במפגשים חברתיים וסבלנות כלפי המין האנושי, אני מצליחה לייצר אין ספור סיפורים וחוויות שאם לא הייתי יודעת שהם קרו, הייתי בטוחה שאני משקרת לי.

וכל דבר שמתרחש הוא קרקע פורייה להמון המון מילים.
ובכלל נהלו איתי דיון ואני שם. אם אין לי דעה אני אאמץ לי אחת לאיזה חמש דקות ואם אין לי מושג על מה אני מדברת אני אבין אחר כך. לא כולם חייבים לדעת הכול. בשביל זה מישהו טרח והמציא את גוגל.

(בשביל זה ובגלל שהוא רצה להיות מיליונר).

אני יודעת שיש מצב שאתם קוראים את הבלוג ובטוחים שאני מכילה הומור וטימטום בלבד, אבל הרצינות התהומית שלי מול היכולת לצחוק מהכול ועל הכול, דורשת לא פחות מתחקיר בעובדה או ראיון עומק אצל אמנון לוי.

אני היסטרית וכל דבר מערער אותי. אם יש ג'וק בבית אני בוהה בו בפאניקה ומתבאסת מזה שצריך להתחיל לארוז חפצים ולעבור לגור במקום אחר, אם משהו שהתרחש לא עומד בציפיות שלי, חיי עוברים לנגד עיניי בהילוך איטי ואם מתקלקל לי מכשיר חשמלי אני הופכת חיוורת ממש.
ויותר לבן ממה שאני במקור מחזה לא פשוט לצפייה.

אני חושבת יותר מידיי. המוח שלי לא מפסיק לעבד דברים לשנייה.
אני מוצאת את עצמי מדקלמת שיחות שלמות בראש לפני שהן מתקיימות במציאות, כל אירוע נטחן עד שנשאר ממנו לא אבק, אלא קרדית אבק.

ומילא אם כל המחשבות שלי היו על דברים חשובים ומהותיים כגון משבר הפליטים או איך אוכל לעשות שלום עולמי גם בלי להיות מלכת יופי. אבל ההתנהלות שלי מול כל שטות שמתרחשת היא כאילו גורלי מוטל בספק.
מחשבות על כסף זה עניין מהותי, תודו. אבל זה מרגיש לי שכמו שאומרים שיש קיבה נפרדת לקינוחים? אז כזה –במוח נפרד שמיועד להחזיק אותי מעל קריסה כלכלית.

אני זקוקה לתשומת לב. היא מביכה אותי, ספק אדיר לגבי היכולת שלי לספוג אותה וכל זרזיף ממנה מסחרר אותי ממש כמו ילד שחיסל ארגז קרמבו (וואוו יצאה לי אחת המטאפורות שמוכיחות ששמן תמיד נשאר שמן בראש).

אני אומרת שאני תמיד צודקת. בעצם לא תמיד!! לפעמים אני אומרת שאני אף פעם לא טועה (אצלי בראש יש הבדל, סתמו כבר). ברור שהמילה תמיד היא הגזמה פראית ובכל מקרה רוב הזמן אני אומרת את זה בהומור.

רק הבעיה היא שאנשים מאמינים שבכל צחוק יש משהו שמתכוונים אליו.
מוכנה להמר שמי שחתום על האמירה הזו, לא היה חתום על הומור עצמי.

אני נודניקית וחסרת סבלנות. יש אנשים שמצהירים שהם רוצים דברים לאתמול.
השאיפה שלי היא להיות כמותם, מאחר ואני רוצה דברים/תשובות/מידע/רכישות לעוד לפני שידעתי שאני צריכה אותם.

אני גם רגשנית, נפגעת בקלות, אמוציונלית, אימפולסיבית ודרמטית.
אה ומכורה לשופינג.
אני פשוט סיכום (לא מתומצת כמובן) של כל מה שרע במין הנשי.

אסיים בציוץ שכתבתי מזמן בטוויטר:
כשהייתי צעירה אמא תמיד אמרה לי שיום אחד אני אמצא גבר ואעשה אותו מאושר.
הוא לא יודע שהוא מאושר בזכות זה שלא מצאתי אותו.

המזלזל במי שמזלזל בו פטור

אחד התחביבים שאני מצליחה להחזיק בעקביות כבר שנים (חוץ מלענות אנשים) הוא צפייה בטלויזיה.
אני כבר שנים מוגדרת כבטטת כורסא ונשארתי כזו גם אחרי שירדתי מעל 60 קילו.

(אם נגיד אדם ממוצע מורכב מ70% מים, אצלי זה 70% אירוניה).
אני לגמרי טיפוס של שחור ולבן ועל כן טלויזיה היא המקום היחיד שבו לחיים שלי יש מנעד רחב.

אני נעה בין טראש טלויזיוני ממדרגה ראשונה כגון: ריאליטי של שירה/ריקודים/אנשים שנושמים בצורה מיוחדת, לבין סדרות שנחשבות סוגה עילית (מה זה נחשבות אצל מי? אצל אנשים עילאיים ומתנשאים) כגון: שובר שורות והסופרנוס.

ככל שאני לא חשה כפספוס של מכון ויצמן, יש לי מספר השגות לגבי היחס שהרמה השכלית שלי מקבלת מקברניטי ערוצי קשת/רשת/ערוץ 10.

אם מתמודד בריאליטי מסתובב עם צלם צמוד מטעם ההפקה, בדרך לאודישן המיוחל לו חיכה כל חייו. שועט אל עבר 15 דקות התהילה שלו ושואל אנשים ברחוב איך מגיעים להיכל נוקיה.
לא הגיוני שיבדוק קודם באינטרנט איך מגיעים? או יותר טוב, שילך פשוט אחרי הצלם, הוא בטח בדרך לשם!!!

באקס פקטור האחרון הבנות ששיחקו אחת לשניה בחושניות בשיער, ליטפו אותו עם ספריי ואיפרו זו את רעותה באופן שגרם לי כל הזמן לבדוק אם זיפזפתי בהיסח הדעת לסרט פורנו (לא שאני יודעת איך נראה סרט פורנו אמא!!!)
הם גם האכילו אחד את השני בחטיפי אנרגיה דלי קלוריות בכמות כזו, שתהיתי אם חלי ממן עשתה הסבה מקצועית לבימוי.
אבל אז התעשתתי ונזכרתי שמדובר בפרסומות "סמויות".

הם גם פרסמו באופן סמוי קפה. הם ממש השתדלו שזה ישאר סמוי, אבל עליתי על זה אחרי שבמהלך כל פרק כולם הכינו קפה כל הזמן (שטויות, הם גם ככה בחוזה עבדות דרקוני והם לא אמורים לישון), כיבדו את כל מי שעמד לידם וכולם הסבירו שהם שותים אותו חזק ועוצמתי - כאילו שאין לחלק שם פרצוף של תה צמחים או נטול על סויה.
בכלל צמד המילים חזק ועוצמתי שימש את המתמודדים כדי לדמות כל דבר בערך.
חוץ מאת רמת הזילזול באינטליגנציה של הצופים.

אני גם מוצאת טעם לפגם בזה ששופט בריאליטי יעשה פרצוף מוגזם של שחקן בסרט אילם משנות העשרים כשהוא שואל מועמד שאלה כביכול תמימה כגון: אז אמא שלך באה איתך היום לאודישן? כשדקה לפני אמא שלו כבר נחשפה כ- תנצב"ה ברוך השם וברוך בורא פרי הרייטינג. זה קול הבמאי שמדבר אליהם באוזניה, לא קול האלוהים.

טוב אני יודעת שאני לא אמורה להודות שאני צופה בכלל בדברים האלה (עיין ערך טור קודם על אפקט העדר).
מי אמר שאני רואה? חברה סיפרה לי.
אני צופה בדרך כלל בערוץ המדע, שומעת בטהובן וקוראת רק את עיתון גלובס.

גם אין לי מושג מי אמר לכם שאני מנהלת טבלת יאוש עד הפתיח של האח הגדול.
שטויות. זה נכון שסימנתי את לוח השנה בעין כחולה, אבל זה בכלל נגד עין הרע.

הסטיקר בסוף מוגן בזכויות יוצרים

יש מצב שמישהי שחשבה במשך שנים שאני בעלת יכולות ממוצעות ביום סביר, שינתה דעתה לגביי תוך כדי שהיא מגלה שהטירוף שמתרוצץ לי בראש, תואם באופן מטריד את המחשבות שלה.
(יש מצב מלשון מסייגת, מלשון אולי, מלשון אף פעם אין לדעת, מלשון מה זה משנה, אם זה מה שאני חושבת זה חייב להיות נכון).

זו הייתה יכולה להיות שורה מעולה בקורות חיים שלי, כי ברור לכם שזה נדיר שזה קורה.
רק שאותה אחת היא זו שאחראית על זה שאני לא צופה בהם שימוש בזמן הקרוב, מאחר והיא זו שמשלמת לי את המשכורת.

ככה זה כשהחיים שלך הם בדיחה פרטית של אלוהים. גם כשאני יעילה, זה לא באמת עוזר לי.

לדעתי אנחנו מסתכלים בקנקן ולא במה שיש בתוכו, לא מהפחד שנגלה שהמים עכורים יותר מכפי שחשבנו. אלא מהאימה שנבין שטעינו והתוכן דווקא ממש אחלה. ואז לך תשנה דעה שגיבשת בהשקעה שנמשכה דקה ושש שניות, ביום שפגשת מישהו לראשונה. החיים קצרים, אין לנו זמן לזה.

דעות זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל. לא משנים עד המוות.

בשנים האחרונות האובססיה לרשתות חברתיות הפכה רבים מאיתנו לפילוסופים, הוגי דעות ובעלי ידע במספר רחב של תחומים.
מה שמוביל אותנו לחוש רצון עז לחלוק את עושר האינטליגנציה שלנו עם אחרים. לא כדי לפאר את עצמנו חלילה, אלא משום שטובת הכלל עומדת לנגד עינינו.
ומה הדרך הטובה ביותר אם לא לכתוב מניפסט בפייסבוק/טוויטר? (או את הבלוג הזה, הבנתי את הרמז, אני פשוט מתעלמת).

הבעיה היא שכשאנחנו כותבים אנחנו שוכחים שקהל היעד הוא לא תמונות הפרופיל הדוממות שרצות לנו בקצה של הפיד, אלא אנשים שגם בהם אלוהים נגע והעמיס עליהם אינטליגנציה, ידע ובעיקר המון דעות.

אז כמי שמפזרת את הדעות הנרגנות שלה כבר תקופה, אין לי ברירה אלא לכתוב שאני מצליחה להבין את הצורך האנושי המיותר והמטופש הזה. מה שאני מוצאת את עצמי נפעמת לגביו הוא כמות האנרגיה שאנשים ישקיעו בניסיון להוכיח אדם על טעותו הבלתי נסבלת אל מול מחשבתם העמוקה, המדוייקת ומעוררת ההשראה. הם מגיבים על גבי הפיד, לעיתים במילים בוטות או סתם מגוחכות כשכל "השכנים" צופים מהצד ומחככים ידיים בהנאה מהולה בזילזול אל מול ההצגה שנקלעו אליה.

תקראו לי פסימית (כבר מזמן רציתי להכניס את זה כשם נוסף בת.ז), אבל אני מאוד מפקפקת באופציה שאי שם יושב מישהו, קורא וחושב לעצמו יווווווווווווווווו נכון!!!! יעקב כל כך צודק. באמת לא כל הערבים אותו דבר. אולי ממש כדאי לתת להם את ירושלים.

אי אפשר לשנות דעות של אנשים.
אבל אפשר להתיש אותם בצורה כזו, שהם יאמרו כל מה שאתה רוצה כולל וידוי על רצח תאיר ראדה, רק כדי שתסתום כבר.
ניתן גם להכריז על ניצחונך במידה והצד השני התחיל למלמל תוך כדי בכי חרישי משפטים כגון: לכל מטבע יש שני צדדים, לא הכל זה שחור ולבן וכו'.

ואווו עולה לי עכשיו משהו שדורש לא פחות מסטיקר על כל פגוש של רכב.
 אז : (C) כל הזכויות שמורות!!!

המונוגמיה היחידה שהאדם יכול לתחזק, היא עם הדעות שלו.

שונא מתנות יחיה, אבל חרא חיים

תחום ההתמחות שלי הוא מתנות.

נכון שהייתי מעדיפה להיות טובה בדברים פרקטיים לחיי באופן אישי כגון התמחות בבורסה כלכלה ושוק ההון, אבל כך יצא.

דילול האנשים סביב חיי בשנים האחרונות (דילול טבעי, אני לא הרגתי אותם!! תנשמו) הייתה החלטה נבונה כלכלית. אבל אני לא בטוחה שהאנשים נבחרו בקפידה. הייתי צריכה לוותר על אנשים עם כסף. אלה שיכולים לרכוש לעצמם כל מה שהם רוצים. 

כלומר לוותר על כל אדם שהוא לא אני, שמפיקה רשימות חצי שנה לפני יום ההולדת שבטעות אם מישהו ישאל אותי מה שלומי אני אענה במהירות: אני ממש צריכה סירים חדשים.

אני גם עושה כבר שנים בימי הולדת מגביות של כסף כדי לקנות דברים. אני כבר כל כך טובה בזה, שיכולתם לתת לי לנהל עמותה של מעוטי יכולת.

הפכתי מעולה בהפיכת קיבוץ נדבות לרכוש. 

רובכם ככל הנראה הייתם מעדיפים לצום את ארוחת החג של פסח ולא רק משום שהאורגיה המשפחתית הזו שכוללת חקירות נוקבות, שיחות סרק ובחילה אחרי דחיסת אוכל מוגזמת היא חוויה כייפית כמו בדיקת קולונוסקופיה, אלא משום המירוץ אחר המתנה למארחת.

(אם אתה גבר הפסקת לקרוא את הטור הזה מחוסר עניין כבר לפני עשרה משפטים לפחות, אז אני לא טורחת לגרש אותך מפה). 

אז אחרי שניסית להיזכר במשך כמה ימים מה היה הערך הכספי של מה שאתה קיבלת כשאירחת והוספת על זה את: האם אני מעוניין לקנות משהו יותר יקר בשביל להראות שאני מתעלה מעל עשיית חשבונות מהסוג הזה וגיששת בעדינות של פרה במנוסה מה כל האחרים קונים, ניחמת את עצמך ב: לא נורא, יש פתק החלפה - בזמן שרכשת כד מים בצבע כתום זרחני שהכרחי לטעמך *דווקא ומשום* שהמארחת שותה אך ורק קפה.

אני יכולה לרשום פיסקה על מיחזור מתנות - כי אם זה היה לפני הפייסבוק גם ככה אף אחד לא תיעד את זה, אז זה לא באמת התקיים. או על העברת בעלות למתנות שקיבלת כי אתה מנצל את זה שאין עובד סוציאלי שבודק את איכות הבית אליו מועברים חפצים.

אבל ויתרתי.

אני יודעת שלסלקציה יש קונוטציה שלילית בראש של אנשים, אבל אני חושבת שחובה ליישם אותה במקומות העבודה.

רווקים ימינה - עם שי לחג של שוקולדים, יין וכו' אותו יוכלו להעביר הלאה כמתנה לאמא או לחילופין שק אוכל לחתול.

נשואים שמאלה - עם סט מצעים זוגי בצבעי פסטל.

גרושים - יקבלו מחבת להכנת פנקייק בצורת מיקי מאוס בכל סופ"ש שני.

הכי כייף זה לקבל תלושים. כלומר במידה ואתה לא רוצה מהחנות שום דבר שיש במבצע, לא מהמדף השמאלי ולא כאלה שבצבע אדום.

יש עליהם יותר מגבלות מלאוכלוסיה שמתגוררת בעזה.

יאללה, קחו מעכשיו חג מתנות ואוכל דחוס שמח לכולכם(: ואל תשכחו, שלומי סט סירים.