סביר להניח שבמעל שישים טורים שכתבתי פה עד היום עלה פה ושם עניין המחסור שלי בגן שאחראי על יכולתו של אדם לדחיית סיפוקים.
אני די בטוחה שזה שאני מעבירה את זה לנושא הגנים מסיר ממני אחריות לדבר. ככה נולדתי ולא כל דבר ניתן לתקן.
זה לא שלא ניסיתי (ברור שלא ניסיתי) וזה לא שאני לא רוצה (ברור שאין לי עניין) אני פשוט יודעת להסתכל על זה בצורה חיובית.
לא מוצאת שיש בעיה אמיתית בזה שאני רואה מולי מטרה ודואגת להוציא אותה לפועל בזמן קצר. טוב, אולי טיפה בעייתי שלא משנה מה מחיר הביצוע. אולי גם טיפה בעייתי שאני מוצאת שהגוף שלי נכנס למצב של סטרס עד שזה מתבצע. נו, אולי גם טיפה בעייתי שכל המחשבות שלי מנוקזות 24/7 להשלמת הפרוייקט שעליו הוחלט. סליחה כן?! אבל גם פה ניתן לציין בנימה חיובית שבפועל אם המחשבות שלי מכוונות כולן למטרה הנוכחית זה אומר שזה מעכב אותי מלהחליט על המטרה הבאה.(אני יכולה להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה ברעל).
בחודשים האחרונים היכולת הזו שלי (סליחה, העדר היכולת הזו שלי) נבחנה בצורה קיצונית שקיצרה לי שליש מהחיים (מתברר שמקבלים את זה גם על התנהגות לא טובה). עתידה של העבודה הנוכחית שלי באוויס היתה מוטלת בספק זמן קצר אחרי שהתחלתי להרגיש פה נוח (כלומר אחרי 3 חודשים שבהן הייתי חיוורת וחסרת נשימה). היה ברור שלמרות החסרונות של המקום, היתרונות גוברים בסוג של נוקאוט, אבל כדי להישאר פה אצטרך להגיע למשכורת הגיונית.
וכך החל ללא ספק אחד הפרוייקטים הארוכים והמתישים נפשית ופיזית בחיי. פעלתי נמרצות להוכיח שאני שווה להם כל מחיר תוך כדי שאני מעבירה את עצמי בכל יום קשת שלמה של תחושות – כל מה שנע בין סיפוק עצמי ואושר עד יאוש וחוסר יכולת להאמין באפשרות לקבל את מה שישאיר אותי פה. עיקר הסבל היה של אנשים שנאלצו לשמוע את כל התחושות האלה מפי בלופ אינסופי ועל כן אני סמוכה ובטוחה שהיום בו כל זה היה מאחורי היה עבורם יום מאושר. לההההההה לא בשל הזדהות, בגלל הקלה. סוף סוף אני אסתום קצת.
בתשעת החודשים האחרונים בהן הייתי עסוקה בהמתנה ארוכה ומורטת עצבים לדעת האם אוויס משאירה אותי בשורותיה "ילדתי" (סליחה נו, לא הצלחתי להתאפק עם המטפורה הזו, זה ממש נדרש) מספר פרוייקטים. אם נושא אוויס דרש סבלנות, זמן וברובו לא היה בשליטתי, דאגתי להעסיק את עצמי בהחלטות זריזות וביצוע זריז עוד יותר. יכולתי להסביר כל החלטה בצורה יסודית ומנומקת. משהו בנוסח - "אני עובדת קשה ומגיע לי". אם מישהו חשב שעבודה ב 2 משרות תספק לי ביטחון כלכלי (לי ולא רק למס הכנסה) הוא לא מכיר אותי בכלל. קונספט החיסכון זר לי. לעומת זאת קונספט הקניות קיים בדי אן איי שלי מעצם היותי אישה.
אז רכשתי, שידרגתי, טסתי ורכשתי שוב.
ושוב
ושוב
ושוב.
לא הספקתי לספר לאנשים קרובים שאני רוצה לרכוש משהו והופ הוא כבר היה ברשותי.
אם עשיתי תחקיר עומק מקדים הוא ערך כ- 5 דקות וסביר שמישהו אחר עשה לי אותו, כי אני לא הייתי טורחת לבזבז את מעט הזמן החופשי שברשותי על משהו כה חסר טעם.
למה לטרוח להבין איזו טלוויזיה מומלץ לקנות אם גם ככה הטענה היא שכולן מיוצרות באותו הכפר בסין? ולמה למדוד רחובות בחום כדי לרכוש מיטה במחיר סביר, אם אפשר להיכנס לקניון ממוזג ונוח ולרכוש מותג? איכות היא לא מילה גסה וסביר שהשכירות במקום הנאה והמטופח עולה לבעלי החנות לא מעט, אז זה לגיטימי לדרוש ממני להשתתף בה.
זו ההתנהלות "האחראית" שלי כשמדובר על רכישות גדולות. אין לי שום כוונה להתחיל לנסות להסביר איך הראש שלי מתנהל בדברים שאני רוצה והם בסכום שמתחת לראדר של חוק המזומנים החדש (אל תופתעו מהידע על החוק. זה לא שאני צופה בחדשות. אני רואה פרסומות על זה באמצע תוכניות ריאליטי).
חוסר ידיעה וחוסר ודאות הן האחיות החורגות המעצבנות של תופעת דחיית הסיפוקים וגם הן גורמות לי לתגובה אלרגית הגובלת בסכנת חיים ממשית.
יולי 2019 - לקחתי על עצמי לפחות שתי מטרות שיקח זמן ליישם. הכל בסדר, לא לדאוג. יש לי קצת סחרחורת, פריחה וקוצר נשימה.
אני אסדיר את הכל בכמה גיחות לקניון.
