טור לא מעניין אבל גם ממנו ניתן לגנוב זכויות לסטיקר

מצאתי את עצמי לאחרונה חושבת על: "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה".

ראשית אציין שאני מסרבת להאמין שקיימים אנשים שאין ברשותם חברים. אולי לא כל אחד מחזיק אנשים במספר דו ספרתי, אבל לכל אדם יש מישהו. אני יודעת שאתם מושפעים מתוכניות ריאליטי שבהן בקליפ שלפני האודישן אנשים מספרים שהם היו בודדים בעולם קשה ומנוכר והסתובבו חסרי חברים כשכולם הכריזו עליהם חרם. מה שגרם להם לנסות ליצור קשר עם חפצים דוממים ובעקבות כך הם למדו לעשות חמין יוצא דופן. דקה אחרי שהלב שלי נחמץ כמו שמנת מתוקה שנשכחה בחוץ ביום חמסין, אני מתאפסת ונזכרת שמדובר "בתבלין" שהכינו הבמאי והמפיק. מה שכן סביר שאחרי שזה משודר, איזה חבר מהעבר ששרד עד היום והתעלמו מקיומו יפגע וינתק קשר ואז הסיפור יקבל אמינות בדיעבד.

אני מצהירה על עצמי (בלי הומור) כבלתי נסבלת ועובדתית אני עדיין לא נטולת חברים. היה דילול טיבעי שבחרתי בו. (בחרתי אומרת לכם!!!) האם אני אמורה לחשוש שהבלתי נסבלות שלי מקרינה על איכות אופיים ותפקודם של חבריי הטובים? טוב אולי אני לא מקרה משקף. כל החברים שלי בלתי נסבלים כמעט באותה מידה ואף יותר.

לאחרונה אני מוקפת באנשים ששום קשר ביני, בינם, לבין המציאות שבה אני מנסה לחיות היה אמור להתרחש. ואיכשהו הגורל וזה שאני הדאחקה הפרטית של אלוהים חיבר ביננו. 

אני משקיפה מהצד על בני האדם שמקיפים אותם. שמוצאים בהם חן, שמסוגלים להכיל את ההתנהגות המוטרפת, את העדר ההומור, הטפשת והוולגריות שמופנית לעיתים גם לכיוונם ותוהה מה זה אומר לגביהם בעצם. אני מתלבטת בין קדושים שרואים בזה תמיכה באדם עם נכויות אופי קשות או שהם בעצמם סוג של ג'יקל והייד. נראים סבירים ובינוניים ביום וצדים ואוכלים חתולי רחוב בלילה.

זה לא שבמאמץ עילאי, כזה שתופס לי את כל השרירים אני לא מסוגלת לראות בהם עמוק עמוק... רגע... יותר עמוק... עוד קצת. זהו! לראות איזה כמה נקודות אור באישיות הכל כך מאתגרת שלהם ולחיות איתם בהרמוניה (מזוייפת כמו נעל נייקי בסין, אבל הרמוניה) מעטים האנשים (אם בכלל) שאני לא אצליח לתפעל איתם מערכת יחסים כשאדרש לה מכורח המציאות. אבל מה הם רואים בהם שאני מפספסת?! ואני בעלת משקפיים עם זגוגית שהמספרים בה מעל 7!! יותר מזה זו תחתית של כוס בירה. %&$&# (סליחה, קיללתי).

אסכם זאת במועמד חדש לסטיקר: (c) כל הזכויות שמורות.

משפחה לא בוחרים וחברים בוחרים לא נכון.

אתם ועובדי גוגל. זה הרבה יותר דומה ממה שחשבתם

אני עובדת כחודשיים באוויס וכמו "בת מזל" אמיתית, אירגנו לי מיד אחרי סוכות גיבושון באילת.

אחרי שסיימתי עם התקף החרדה, כי ברור לכם שהאישיות שלי שם עוד לא מגובשת לכדי התמודדות עם הדבר הזה, הבנתי שלפחות זה אחלה רעיון לטור.

אז אם מישהו מאוויס עבר כאן בסביבה, שימו לב לתאריך. כמו שנהוג לשים כתובית לפני כל סידרה בנטפליקס: "הסיפור אמיתי, אולם הדמויות שונו לצורך העצמת הדרמה" או "כל קשר בין הסידרה לבין המציאות הוא מקרי בלבד". תכלס ברור שהכל גם עליכם. בסופו של דבר אתם עשויים מאותו חומר אנושי בלתי נסבל כמו כולם.

אני בטוחה שגם עובדי גוגל מתלוננים בשיחות מסדרון על היחס שהם מקבלים מההנהלה שהחליפה להם את קפסולות הקפה של נספרסו באלה של ארומה במטרה לחסוך קצת כסף שיממן להם את המסאג' בטיול שמתוכנן לאיים הקריביים.

ישנו סעיף בכל חוזה בין עובד למעביד ששומר ומגן על זכות העובד להתלונן. 

נהוג לחשוב שהכל מתנקז לסעיף השכר, אבל לא ממש. אם יציגו לך שלושים אופציות למתנת חג, אתה תאמר שחסר לך ברשימה קוצץ שיערות באף ושתלושים באלף ש"ח זה נחמד, אבל הם לא כוללים מבצעים. אז שווי הערך האמיתי שלהם הוא פח. אם יש לך חדר אוכל מסובסד במחיר ממוצע של במבה וקולה, זה מעולה. אבל זה משעמם וכבד לאכול כל יום אוכל מבושל וגם לא כזה טעים שם. כנראה שמאה וחמישים יום מתוך סל ימי העבודה השנתי שאכלת שם, היו הימים שהיית מצונן וגם ככה טעם וריח לא היו חשובים לך.

כנ"ל לגבי ימי גיבוש. העובד הממוצע יקטר שלא מארגנים לו כלום כשבכל מקום עבודה אחר המתקיים על פני כדור הארץ רווחת העובד היא מעל הכל. 

ואז מארגנים לו אחד כזה וזה מושלם. לא כי סוף סוף זה קורה, אלא כי זה פותח בפניו אופציות אין סופיות של תלונות שלא יוצא לו להתבוסס בתוכן ולהתמרמר עליהן על בסיס קבוע. ואז במשך ימים כל שיחה שמתקיימת בין אנשים בעבודה כוללת בתוכה רשימת תלונות אין סופיות. על המלון, המיקום שלו, על המורכבות לעזוב את המשפחה (אגב גם חתול זה נחשב!!).

אין ספק שהאירוע משיג את המטרה באופן מושלם. 

זה מאוד מגבש את האנשים להתלונן יחד בצורה אינטנסיבית ומרוכזת לאורך תקופה. 

קיצר, עד אוקטובר אני אמורה להיות מוכנה נפשית להיות עם חבורת זרים בנסיעה של 6 שעות, לערב קריוקי ומשחקי חברה. לא רואה שום דבר שיכול להשתבש בכל הארוע הזה. 

לא סיבה מוצדקת לשתות אקונומיקה, אבל תודה שדאגתם

לא ברור לי למה משייכים את עונת החגים לדכאונות אצל רווקים (או שזה רק בסדרות אמריקאיות?) אם אני הייתי אמורה להיות כלואה ימים שלמים עם בעל (סתמו נו, אני יודעת שזו מעולם לא היתה אופציה ריאלית עבורי) וילדים שהמילה "לא" או צמד המילים "לא עכשיו" עוד לא נכנסו להם ללקסיקון ובנוסף היה עלי להעסיק אותם על בסיס שעתי ואין בנמצא (בנמצא=בתקציב) אופר/פיליפינית (מבחינתי גם דוג ווקר זה אחלה), לגמרי הייתי בוחרת להיות בבאסה קלינית. אני אשיר לעצמי בלופ את "לבד על הגג שבתות וחגים" וסביר להניח שאשרוד, אל תתעכבו עלי. 

אבל אולי תשימו עין על אלה שאוירת החג נכנסת אליהם חודש לפני הזמן וכל כניסה ויציאה שלהם מהמרחב הציבורי מלווה בברכת חג שמח. אלה חשודים בעיניי יותר לגבי הצורך שלהם בעזרה נפשית. 

תקופת החגים מתקיימת בעיקר כדי לאתגר ולבדוק את היכולת שלנו להתלונן על מגוון רחב של תחומי עניין במספר ימים מוגבל.

על כמות האוכל המוגזם שדחסנו, על כל גורם משפחתי שהיה נוכח בסביבתנו במהלך הימים, על כמה קשה להעסיק את הילדים ועל כמה כסף נשפך. התמרמרות (קנאה) על הסתדרות המורים שיצאה לכמעט חודש חופש דקה אחרי החופש הגדול ועל העומס בקניון שמאלץ אותך להתנהל כמו שרלוק הולמס בנסיון לאתר חניה בעזרת מעקב צמוד אחר המשוטטים עם השקיות, שאולי מיצו את חווית מיכל הקטנה בהופעה בקומה ג' ליד דוכן השווארמה.

אם אתה אחד מבני המזל אז היית בנופשון בחו"ל או באילת. מה שיאפשר לך לשפוך אור על כמה יקר לנסוע בחגים וכמה זולים המצרכים בסופר באירופה לעומת הסניף של רמי לוי הקרוב למקום מגוריך.

מזל שנסעת ומוזר שאף אחד לא עלה על זה קודם.

ויש כמובן את עניין המתנות. כולם רוצים לדעת מה קיבלת מהעבודה ובודקים למי יש יותר גדול.
(לא לזה התכוונתי תתביישו!!!)

כשאתה מתארח אתה מקים ועדה שמורכבת מכל מי שאתה מכיר כדי להגיע להחלטה האם כל ביקור שווה ערך למתנה. ואז אתה מארח וברור לך שראוי שאף אחד לא יגיע בידיים ריקות.

אני יודעת שארוחת החג דורשת טור בנפרד או לפחות פסקה ראויה. אבל אני באה ממשפחה שכבר שנים בורחת ומתפזרת לכל עבר כדי לא להתמודד עם שאלות הרות גורל כגון: מי מכין את השניצלים לילדים, אם קינוח פרווה הוצא כבר מחוץ לחוק (כמו שראוי שיקרה לזוועה הזו) ואצל מי היינו בחג הקודם.

לקחתי על עצמי לעזור במקום העבודה הקודם שלי בערבי חג, אני ואחי (נטושי המשפחה) בארוחה טבעונית בראש השנה, את כיפור אני אעביר בחשיבה על זה שהחיים צריכים לעשות מולי חשבון נפש על מה שהם עוללו לי, כולם יודעים  שאין לי על מה לכפר. אה  ויש לי יום הולדת בסוכות שאותו אחגוג באיטליה.

אז אתם יכולים להביא אלי כבר את ספטמבר.

האתגר הסתיים עוד לפני שהתחיל. 

סמכו עלי שרק עם הרשימה הזו אני יכולה לחפור ולקטר לכם עד פסח. 

התנתקות - זה הרבה יותר חמור מעניין פוליטי

הבלוג הזה כמו כל דבר אחר שמתרחש בחיים שלי, כבר מזמן יצא מפרופורציות. 

הוא התחיל משיעמום ורצון לאתגר, התקדם לסוג של טיפול פסיכולוגי עצמאי זול וזמין, המשיך ביכולת שהוא יצר אצל אנשים מסויימים לשנות את דעתם עלי (בטח על כל שינוי דעה לטובה נרשמו חמישה שהתחרטו ששמעו אי פעם את השם שלי) וכעת הוא משמש לא מעט כדי להתנתק מההמולה, הנוכחות והנשימות שבני אדם מייצרים סביבי.

כשידעתי שאני עוברת לעבוד בלוד (אל תשאלו מי חולה הנפש שמוכן לנסוע באוטובוסים כל יום בת ים - לוד ואני לא אענה לכם שאני. סבבה? יופי) את מיטב הכסף שאין לי בחרתי באופן מידי אחרי מחשבה מאוד מעמיקה של חמש שש דקות ברוטו, שמחשב לפטופ קטן ואיכותי לנסיעות זה בול הדבר שאני צריכה כדי להמשיך להתקיים (למי קראתם דרמטית?!). אני אשב לי באוטובוסים בנחת ואכתוב את הבלוג, אני אענה לווטסאפים, אבדוק מה התחדש בעולם ובגדול אנהל את החיים שלי מתוך קופסת המתכת הנעה. לא מצאתי שום חוסר הגיון בלהתרוצץ על בסיס יומי עם קילו וכמה גרמים על הגב בתוך תיק בגודל של ילדה שעולה לכיתה א'. כפי שאתם מבינים, התוכנית שלי ירדה עד לפרטים הקטנים. משמע בחמש שש דקות הרצתי יתרונות/חסרונות ואחרי יומיים המחשב היה ברשותי. 

אני לא אשמה שאף אחד לא זכר לתת לי מהחומר של דחיית סיפוקים כשנולדתי.

הטלפון החכם הומצא כדי לאפשר לאנשים להיות שקועים בעצמם במקום באנשים אחרים (אלא אם כן אתם אני ואז הטלפון משמש לכם אופציה להראות נורמלים כשאתם בהתקף ציחקוקים/התקף צחוק פסיכוטי בציבור ואתם נאלצים לעשות את עצמכם מנהלים שיחה). אז בזמן שכולם באוטובוס בוהים בפייס או בנטע אלחמיסטר עושה פרסומת "סמוייה" למשחה נגד שפשפות באינסטגרם אני והמחשב שעלה כמו חופשה משפחתית ביולי באילת מושכים תשומת לב בהגזמה. אני נראית כמו מנהלת בכירה שנקלעה לסיטואציה בטעות כי הרכב שלה נגרר מאדום לבן אחרי שהיא סעדה צהריים עם שועי עולם. מקלידה ברצינות תהומית, מקמטת מצח ממאמץ חשיבה וממלמלת בקול רם מילים שמתארות התלהבות כשאני מפצחת עוד פיסקה לטעמי (טעמכם פחות רלוונטי).

כל הרעש מסביב לא מתקיים. שיחות שאנשים מנהלים, המוזרים שמשמיעים מוסיקה ברמקול והנהג שבודק מדי פעם את העירנות של הנוסעים עם משחק שהוא המציא כדי לשעשע את עצמו בשם: "באולינג ברקסים" שמתבצע בנסיון לבדוק מי מהנוסעים נשאר עומד בעודו נתלה בעוז וקור רוח של לוחם גבעתי על העמוד הקרוב אליו.

נכון שאפשר לבצע את פעולת ההתנתקות הזו עם אוזניות, מוסיקה וטלפון רבע חכם. 

אז מה? זה גם נכון שאנשים נורמלים לא מוכנים לעזוב עבודה אחרי 21 שנה בתל אביב בשביל לוד.