אם העיקר הבריאות. למה אנחנו טורחים על היתר?

האם אנשים מתנהלים כספר קלישאות מדבר מתוך הרגל? או מתוך חוסר רצון לפשפש בתאי המוח הפעילים שלהם בנסיון לאתר משפט מורכב עם משמעות?

מיד ננסה להסביר, הישארו עימנו.

***חייבת להתחיל לשים פרסומות בבלוג הזה. אולי זה יכניס לי איזה 5 ש"ח אם תלחצו על קישור לאתר של אביזרי מין או שקר קפיטליסטי אחר***

המעבר לעבודה אחרת אחרי 21 שנה והתקפי ההיסטריה שחוויתי לאורך התהליך (משמע בין הרעיון שצץ משום מקום כמעט, לבין ההחלטה והיישום בפועל), חשפו אותי לכמות בלתי נגמרת של משפטים קלישאתיים שנזרקה לכיווני מאנשים שחלקם אמור לכאורה להכיר היטב במגבלות הרבות שלי. 

אם לא הייתי יודעת אחרת או לא הייתי מרוכזת מספיק, אולי עוד הייתי טועה להאמין להם שאני מוצלחת הרבה יותר מכפי שאני בפועל. 

אני מוצאת שיש בהתנהגות שלהם מידה בלתי נתפסת של חוסר אחריות. 

שמעתי כל כך הרבה פעמים: "יהיה בסדר הכל קטן עלייך", שזה גרם לי להתגעגע ממש ל - "עזבי הכל, העיקר הבריאות" או ל - "כסף זה לא הכל בחיים".

יהיה בסדר זו הבטחה אמינה בעיניי כמו ההורוסקופ היומי בישראל היום. ויותר קל לי לוותר על לנשום מאשר על אחת הפעולות שאני הכי מצטיינת בה - לדאוג. 

כשאמרתי שמדאיג אותי שאני צריכה בין היתר ללמוד פאוורפוינט קפצו אמהות שעושות מצגות של לבבות מנצנצים בתלת מימד לילדי כיתה ג ואמרו לי שזה ממש קל. אז הבנתי שאני לא צריכה להיות מוטרדת מזה שאני טכנופובית ולוקח לי חמש דקות להחליף סוללות לעכבר האלחוטי. עדיף להתרכז בבעיה שלא עשיתי ילדים שיאלצו אותי לעשות להם שיעורי בית.

אנשים ביטלו בקלות את הפחד שאני לא אוכל להכיל כמויות של מידע חדש מאחר וסביר שהמוח שלי מלא עד אפס מקום, ביטלו כלאחר יד את החשש מכמות

חדשה של בני אנוש שצריכים ללמוד לחבב אותי (רצוי לפחות חלקית) ובגדול הדפו כל טענה וחשש בקטן עלייך יהיה בסדר.

נו, אין ספק שאתם מוציאים אותי לדרכי אחרי 21 שנה של עקביות מקצועית עם מידע מדוייק על איך להתמודד עם העולם. מקווה שכשתיפרדו מהילדים שלכם כשהם יהיו גדולים תעשו יותר מלשיר להם את עוף גוזל.

מסתמן שאירוע טראומתי שלך - יכול להיות קליל, בלתי מייסר ומלא שמחת חיים אצל כל אחד אחר שמכיר אותך.

בכל מקרה שמרתי לעצמי מלא אמירות כגון: את אחלה, את מדהימה, זה תפור עלייך ואין מצב שאת נכשלת בזה. 

בטוחה שהבוסית החדשה תשמח לדעת במקרה הצורך שלא רק היא טעתה כשחשבה שאני אהיה מעולה. 

אצליח, אכשל, מה זה משנה - העיקר הבריאות. 

ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא שאל המשורר ואני אומרת לכם הוא קיים. פשוט צריך קצת סבלנות, אורך רוח ופינצטה טובה ואיכותית שתעזור לכם למצוא את המחט בערימת השחת.
זה לא בלתי אפשרי בעליל.
כלומר אם אתם לא לוקים בהפרעת קשב ויכולים להתרכז. זה יכול לדרוש המון זמן.

נראה לי שיותר ממה שמצליחים לערער אותי אנשים שמתנהלים מולי עם יכולת התקשורת של סטיבן הוקינג (תנצב"ה) אני מתערערת ונסערת מקיומם של אנשים שכאילו קראו את הבלוג שלי, שיננו אותו בעל פה, עשו מבחן וניגשו לחיים שלי גם אם לדקה כעוברי אורח כשהם מומחים לרונית החפרנית העצבנית. 

כל פעם כשחוזרים אלי כשהבטיחו לי תשובה, כשאומרים לי שיחזירו לי טלפון ומתקשרים, כששליח ששולמו לו 45 ש"ח כדי שלא אצטרך לעזוב את שולחן העבודה לא התקשר אלי להגיד לי שאין לו חניה ושארד לקחת, כשמישהו משירות לקוחות עושה מאמץ אמיתי לסייע, כשאני לא נדרשת לתזכר יותר מפעם בודדת אדם לעשות פעולה שביקשתי ועוד כל מיני דברים שאם תקראו אולי תפקפקו באופציה שיש לי מזל כזה אדיר לחוות אותם. 

התוצאה של ארועים חריגים מהסוג הזה בשגרת חיי המקטרת, היא שאני הופכת נסערת ואחוזת התרגשות כאילו וקיבלתי משלוח זר פרחים ממחזר נמרץ (אם המטאפורה הזו לא תשים לכם דגש על גודל ההפתעה, אז כלום כבר לא יצליח).

אני לא מפסיקה לספר לכל מי שרק אפשר על החוויה המוזרה שניתקלתי בה, אני מוצאת את עצמי מוטרדת מזה שאלת המזל בטח ביזבזה את כל הטוב שהיה מיועד אלי לתקופה הקרובה על הארוע הספציפי הזה ואני מתמודדת עם הידיעה שאני לא זן נכחד וטוב שכך בהתחשב שאין לי רצון או יכולת להתרבות. משמע העולם ימשיך לייצר יצורים סבירים ובינוניים גם בהיעדרי.

אני מוכנה להשקיע במכתבי תודה, עונה לסקר שביעות רצון ששלחו לי ב sms (גם אם הקישור עלול להכיל וירוס עם תולעת שתאכל לי את הטלפון או תפעיל איפשהו פצצת אטום) משתמשת בכוח החדש שגוגל העניק לי כממליצה מקומית (העניק לי ולכל מי שמוכן לשרת אותם בחינם) וממש ישמח אותי אם אמא של האיש תתקשר אלי כדי שאוכל להודות לה באופן אישי על זה שייצרה את האדם הנדיר הזה שמתפקד ככה אל מול מיליארד טועים.

נו, מסתמן שעוד קיימים אנשים טובים באמצע הדרך גם אם היא מלאה בפאנצ'רים ובאמפרים בצורת בני אדם.

וכל פעם כשאני נתקלת באחד טוב שכזה, בא לי להניח אותו בשמורת טבע עם שלט: זהירות זן נכחד.

תודה על כל מה שנתת - ובתמורה חפירה קיבלת

בובת הפופ בדמותי שקיבלתי לאחרונה במתנה, היתה ארוע מכונן שבו בפעם הראשונה שתקתי לרגע ארוך שהרגיש נצח, במקום לפצוח כהרגלי במונולוג חופר שהמילה תודה היתה נשזרת בו כ 400 פעם בחוסר אלגנטיות וקלאסה כאילו אני ליהיא גרינר בראיון בגיא פינס.

האמת שההפתעה היתה כל כך גדולה שגם במהלך המשך הערב לא הצלחתי להביע את הערכתי במלואה למי שעמדה מאחורי האירוע הזה. ואם יש משהו שאני טובה בו, זה להגיד המון מילים.

משמע היו לי רגשות מעורבים. משהו בין תימהון ליכולת החדשה שהתגלתה - אני יודעת לשתוק!! לבין אכזבה שלא גיליתי קודם שאני מסוגלת לבצע את הפעולה המעניינת הזו. מה שהיה עוזר לי בנקודות רבות במהלך החיים.

אני מקווה שאתם לא מנהלים רישום מסודר של כל החסרונות שלי (אם כן שלחו לי עותק, אין לי משהו מסודר). אבל אני ממש גרועה בלקבל. בין אם מדובר על מתנות או על דברים שביקשתי וקיבלתי בהם עזרה. אני מגמגמת, מסמיקה, מאבדת עשתונות לכמה שעות ונופלת כל פעם לאותם משפטים מלאי קלישאות ומקפידה לציין ולשים דגש יותר מפעם אחת כמה אני מתכוונת לזה באמת. 

מה שכנראה גורם לאנשים לפקפק בכל מה שאמרתי עד היום ולא התחייבתי לגביו באותו האופן.

לעומת זאת אני טובה בלתת. 

מאחר וכרגיל שום דבר אצלי לא בפרופורציה, אני מגזימה גם בזה. אני מודה שברגעים שאני נכנסת להתקף חרדת התודות שלי, אני קולטת מה אני מעבירה את האנשים שמתרוצצים הכי קרוב לחיים שלי. לא משנה, אמרתי ואומר: הם רובם יותר מקולקלים ממני, מגיע להם שיסבלו קצת.

חוץ מזה שיש לי נאום מלא קלישאות ומילים מיותרות גם לסיטואציה הזו: ממש רציתי. נו, זה לא שמישהו הכריח אותי נכון? זה הכסף שלי וזה מה שאני רוצה לעשות איתו!! די כבר!!! (אני הופכת אלימה ככל שהסצינה נמשכת ואז אני צריכה עוד מתנת התנצלות כדי לפצות).

מידי פעם אני נתקלת באנשים שכשהם מקבלים משהו, על פניו הם נראים אדישים. רובם יאמרו תודה בודדת ולא בסט של עשרה, אם בכלל.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות כמותם.

אה, וכמו גל גדות.

אבל בעיקר כמותם. 

על חכם, תם ושאינה יודעת לריב

לריב היה מאז ומתמיד בין עשרת אלפים הדברים שאני ממש גרועה בהם.
בשנים האחרונות כל פעם כשנגררתי לסיטואציה הזו, לרוב זה היה עם חבר ממין זכר. 

מה שגורם לי להגדיר את זה פחות כריב אלא יותר כחילוקי דעות עם אדם שאינו טועה מעולם או בסיכסוך פנימי ביני לבין עצמי.
כי גברים לא רבים. הם פשוט נעלמים וחוזרים לתקשר כשאת נרגעת כאילו לא התרחש דבר. 
שהרי אין שום טעם לדבר על הדברים שברובם בכל מקרה התקיימו מבחינתם רק אצלך בראש.
במקרה שממש גרמת להם להשתגע, הם יגידו לך שאת מגזימה בדרישות ובציפיות שלך מהם.
זה אגב תופס גם אם בעבר תרמת להם כיליה וחתמת להם ערבות למשכנתא. 
חברות זו לא זוגיות וכל עוד אין לך מסמך מרב או עו"ד אין בקשר הזה שום דבר מחייב. 

אני בחורה עיקבית. מה שאומר שגם במקרים כאלה אני סובלת קשות ממחסור בסבלנות. 
(זה בטח כמו ויטמין די. צריך חשיפה לשמש בשביל זה ולא ממש יוצא לי).
מבחינתי אם מדובר על אדם שאמור להישאר בחיים שלי, קח דקה ורבע/וחצי, תבין שגם לעשר אגורות יש שני צדדים ונתקדם. 
ב 99% מהמקרים אין אמת מוחלטת. כל אחד ראה ויראה את הדברים אחרת והסיכוי שהאגו של מישהו יאפשר לו לשנות את דעתו, קלושה.

יש אנשים שצריכים לקחת לעצמם "תקופת צינון" (אף פעם לא הבנתי את המושג הזה. למה להיות חולים דווקא כשממתינים למשהו? אהההההההה הבנתי. עזבו לא משנה!!). 
ובזמן הזה כל תא במוח שלי עסוק במחשבות על הארוע, בניתוח המצב ואני למעשה מקיימת שיחות שלמות שהאיש לא נוכח בהם. 
וטוב שכך, בגדול הוא יכול רק להרוס.
אני מסתדרת איתו מעולה לבד.

אחרי שסיימתי את שבעת שלבי האבל, סליחה הריב!! שזה אומר: להזדעזע, לכעוס, לקטר, לדבר לעצמי, לפתח הבנה, לסלוח ולהתקדם. 
כחלק מסינדרום האישה המוכה שלי, אני מוצאת את עצמי נפעמת מאנשים שהופכים במצבים האלה לסוג של חיית טרף. הם אסרטיבים, קשוחים ולא מוכנים לנהל מו"מ על דרך ההתנהלות שלהם. בעוד אנוכי מוכנה לסלוח לאנשים אם רק יפלט להם בטעות חיוך ידידותי לכיווני וכל זאת על מנת שאוכל להפסיק לדבר לעצמי ולהצליח לחזור לנשום באופן סדיר.

להתעלם מחיכוכים שנוצרו ולא לדבר עליהם בכלל זה הכי לשמור חסכון ליום סגריר. תמיד תוכל כעבור חמש שנים, כשאין שום קשר בין הארועים ושסביר שאף אחד מכם לא זוכר מה בדיוק קרה, לשלוף את כל התסכול שאגרת ולהתפוצץ בחוסר פרופורציה מוחלט ביחס לארוע הנוכחי.

יחסית לזה שיש לי פיוז רומני קצר, לזה שאני אימפולסיבית ובגדול חסרת תקנה. זה שהחיים שלי לא מלאים "בפסטיבלים" של עוגמות נפש ותסכולים מהסוג הזה, זה לא מובן מאליו.

ואם זה קורה איתכם, שתדעו שהכל אחלה. אני מדברת איתכם הכי טוב וצלול כשאתם לא באיזור.

חתולים/ילדים/גברים - איך נפלו גיבורות

קשה לי להודות בתבוסה. אבל יש מצב שצדקתם כשהגבתם לחוסר הכוחות והעניין שלי בילדים, 

בהבטחה שכשהם יהיו שלי זה יהיה אחרת. 

כי אני אקבל איתם מלאי גדול של סבלנות, כוח ואהבה (יש לכם ללא ספק פרצוף של פוסטר לסבלנות). 

כי בדקתי את התאוריה הזו על חתולים והיא ממש עובדת. 

אף פעם לא חיבבתי חתולים, לקחתי אחד כי בכל זאת אני מייצגת מגדר שלם שעבדתם על הסטיגמה שלו ומי אני שאמרוד במוסכמות. (המשפט היותר מדוייק הוא מרדתי כל כך הרבה, שכבר לא היה לי נעים מכם). ואני ממש אוהבת אותו.

אוהבי בעלי החיים מתחלקים לשניים: 

טיפוס של כלבים או חתולים.

כשחתול מייצג את כל מה שרע - סנוביות, קצת רוע ואנטיפתיות.

כלב מייצג - ענני מרשמלו, קשת בענן ודובוני אכפת לי צבעוניים.

מה שמסביר מעולה איך מזה שתמיד אהבתי כלבים (והיה ברשותי אחד מושלם תנצב"ה) מצאתי את עצמי עוברת לצד האפל - חתול.

אבל היה לי מזל של מתחילים. יצא לי חתול שבטוח שהוא כלב. עולה עם רגליים קדמיות ומקשקש בזנב כשזרים באים אלי (אמרתי כלב, לא אמרתי כלב שמירה!!)

הוא חתול יפייפה, נדיר, אוהב אדם ובגדול זכיתי.

אז אני אם חד הורית לחתול. וזה מייצר הוכחה גמורה שטוב שלא ייצרתי ילדים. כי במידה והיה מדובר בילד, לשכת הרווחה היתה מתייצבת מזמן להעביר אותו למשפחת אומנה. מצד אחד אני הרי חסרת סבלנות, עובדת מלא ונטולת אנרגיות - סליחה בגלל זה לקחתי חתול, שאמור לישון 12 שעות ביום ולאהוב בעיקר את עצמו. ומצד שני אני אמא חרדתית והיסטרית. אם הוא לא נושם בקצב אחיד אני בהתקף חרדה, אם הוא מתעטש (הוא אלרגי לעונות מעבר, נשבעת) אני בוהה בו בהיסטריה וכשהוא צריך וטרינר, אני צריכה מבצע של אחד פלוס אחד. משמע רופא לו ופסיכולוג לי.

אני מספרת לכולם שאני טסה בספטמבר לאיטליה, מה שאומר שאני עוזבת אותו ברשות אדם אחר. אז עד שאתם לא רואים אותי על המטוס קחו את זה בעירבון מוגבל. 

אני עושה לכבוד הנסיעה דרכון ביומטרי ונותנת טביעות אצבע בתקווה שיגלו שרצחתי את ארלוזורוב וישאירו אותי פה.

כמו שפותחים לילד פק"מ לטיול לאחרי צבא? אני פתחתי פק"מ אסונות למקרה שהוא יצטרך טיפול שיניים, ניתוח חירום או בדיקות דם כלליות.

להחזיק חיה זה זול יותר מלהחזיק ילד. 

אין להם דרישות של אמא תיקני לי, הם לא רוצים משחקים לפלייסטיישן והם לא מבלים. ואז הם נהיים חולים ואתה נאלץ לקחת הלוואה בשוק אפור.

אני מדברת אליו והוא לא עונה, אני מלטפת אותו והוא ממצה והולך, אני מתחננת שיבוא והוא מתעלם. 

עזבו ילד.

רציתי שקט מגברים ובסוף אני מתמודדת עם אותן בעיות בזכות חתול מסורס.