אני אדם לא משוחרר. לא תמצאו אותי שרה בקולי קולות ועושה שמח עם האחרון של עומר אדם באירועים או רוקדת בסוף הופעה כאילו אף אחד לא רואה אותי. חשתי את זה לאחרונה כשהייתי במלון באילת עם קולגות מהעבודה. בעודם שותים, משתוללים, שרים ורוקדים עם ידיים מונפות באוויר, אני בהיתי בבריכה ותהיתי אם טביעה היא לא אופציה דרמתית מדי כדי לרמוז להם שהנוכחות שלי רוצה להתקיים במקום אחר.
ואז קבעו לי בעבודה יום קבוצה. שזה אומר אירוע ארוך שמכיל דינמיקה קבוצתית, משחקי חברה ומנטרות שמתאימות גם למצע למפלגה לפני בחירות: ביחד נצליח, ביחד אנחנו חזקים יותר וכו'. הם חכמים באוויס. הם הקדימו לי בספונטניות את האירוע הזה מהתאריך המקורי. שהרי הצהרתי כבר מזמן שאני מתפטרת דקה לפני שאני נגררת צועקת ובועטת לגהינום הזה. זו גם היתה הזדמנות לגלות שכפי הנראה אני משדרת בעבודה משהו שגוי בתכלית, אם כולם סביבי חשבו שהדבר הזה תפור בול למידותיי ושאני אתחבר לזה מצויין, בעודי מעדיפה להתחבר לשקע.
בערב, דקה לפני שחשבתי לבדוק בד"ר גוגל אם יש וירוס שאני יכולה להנדס בעזרת חימום חיידקים על איזה פינג'ן ישן שיש לי בבית ולהצליח להימנע מלהתייצב מחר, הבנתי שזה נופל בול על הטור שאני שואפת לכתוב על היותי בן אדם לא משוחרר. מפה הדברים נראו אחרת. עכשיו זה הפך לתחקיר עיתונאי. אני אהיה האילנה דיין של היום הזה.
האמת שאין צורך במאמץ מחשבתי כדי להבין שחוסר יכולת להשתחרר ברמה של להתפרק בריקודים סוערים ובלעשות שמח נובע משתי סיבות עיקריות: אחת היא שאני אשכנזיה, והשניה היא מודעות עצמית מוגזמת. אבל יש הבדל בין לעשות שמח לבין יום מהסוג הזה, שהרי אני אדם פתוח שאוהב לקשקש על עצמו ואת עצמו לדעת. אם יש משהו שאני יודעת זה להתבטא. אז מה כל כך הפחיד אותי? אין לי תשובה חד משמעית. סביר שמשהו בין חוסר ביטחון עצמי לבין זה שאולי איתרתי עוד חלקיק גברי באישיות הכל כך נשית שלי. לא מוכנה שיכפו עלי לדבר. זה עושה לי חשק לשתוק.
התמזל מזלי ולאורך היום הייתי לחוצה מדי כדי להסתכל על הדברים בציניות המוגזמת שלי. כך נמנע מצב שבו הייתי עונה: "ככה בשלוקים גדולים" על השאלה איך אני שותה את הקפה הראשון של הבוקר. (לדעתי ציטוט מקרובים קרובים תנצב"ה). ואם אני לבד וזה לא מתקיים אצלי בחדר המיטות, אני לא רואה סיבה לבצע משחק תפקידים ואימפרוביזציה מול קהל שבוי. איכשהו הצלחתי למצוא תפקיד שמשתווה לעציץ מספר ארבע בתפאורה כשעסקנו בהמחזת שלל מוצרי החברה (אמיתי נו, לא מספיק מוכשרת להמציא דברים כאלה) ועברתי גם את המכשול הזה. נשמתי לרווחה.
אני בעד טיפול פסיכולוגי בחינם ע"ח המעביד, וחלקים גדולים מהיום הזה הרגישו ככה. בחרתי חמישה דברים שמגדירים ומייצגים את דרך החיים שלי (עשו כבר 23 ימים כאלה, בטוחה שאני היחידה שבחרתי בהומור במקום הראשון). התבקשנו לדרג את הבחירות ביחס לכמות השימוש שנעשה בהן החודש. באופן לא מפתיע את ההומור נעצתי שוב במקום הראשון. טוב, ככה זה כשהחיים שלך הם בדיחה פרטית של אלוהים. זה הרגיש כאילו נקלעתי לסט של התוכנית רפי רשף מארח אינטימי. וכל אחד קצת מאדיר את עצמו (ברור שגם אני, כפו עלי במה אני לא אשמה בזה) כולם חרוצים, שאפתנים וטובת החברה והאנושות מובילה את דרך חייהם. רצו שם משפטי עומק שיכולתי לטבוע בהם יותר בקלות מבבריכה ההיא באילת.
דיברו איתנו על ערכים כמו מחוייבות, כבוד הדדי, מקצוענות, הקשבה וחדשנות (אנחנו ב 2018, היו חסרים לי מושגים כמו: התעלמות, אגואיסטיות ואם אין אני לי מי לי). סיימנו את כל הטוב הזה עם הרצאה קצרה על נתוני החברה ועם צילום קבוצתי מלא חיוכים מאולצים שאף ניתן לנו למזכרת.
אסכם את האירוע כאכזבה נוראית. באתי עם ציפיות לאירוע משמים, מביך ומיותר ויצאתי עם תחושה שיש סיבה הגיונית לקיים את היום הזה ושמדובר בסה"כ על אירוע חביב. אני כבר תקופה עסוקה בידיעה כמה נוראי היום הזה יהיה, מה אכפת לכם ליישר איתי קו? לא נורא, אני בטוחה שגם אילנה דיין גנזה תחקיר אחד או שניים שלא התיישבו עם המציאות שהתרוצצה רק אצלה בראש.
אין ספק שחוסר היכולת שלי להשתחרר מעכבות באופן מוחלט ולתת לעצמי קצת לצאת משליטה הוא משהו שאני צריכה לעבוד עליו. אבל אני עובדת כרגע בשתי משרות ועבודה נוספת תשים עלי ספוט מוגזם במס הכנסה.
