אחרי כמה אנשים מיוחדים ("מיוחדים" = בעייתיים כמו אביבית בר זוהר שלא מצאה את המייק אפ שלה בבוקר) שאספתי לחיי בשנים האחרונות, אחרי שחונכתי על ידם מחדש והשתדרגתי מאישה בלתי נסבלת לאישה מעצבנת לייט (טוב טוב לייט פלוס, סתמו). אחרי שחשבתי שיש לי יכולת מופלאה להכיל בני אדם ולהבין אותם גם אם זה דקה אחרי שהם גרמו לי לאבד את עצמי לדעת. אחרי שכתבתי קרוב ל 50 טורים על התנהלות והתנהגות בין בני אנוש, באו החיים עצמם ואמרו לי: יופי מותק. הלך לך מעולה עם הפרומו!!! עכשיו נראה אותך מתמודדת עם הדבר האמיתי.
בואי ניתן לך בני אדם שיאפילו על כל התלונות והרפש שריכזת לנו עד כה וכחטא על פשע נוכיח לך שהקלישאה שתמיד יכול להיות יותר גרוע מדוייקת להפליא.
האמת שמגיע לי. עשיתי לעצמי עין הרע. אני מסתובבת כבר חודשים ומשוויצה ביכולת שלי להתמודד עם בני אדם. שניים שלושה יתרונות יש לי. אני לא אמורה להסתובב איתם בחוץ בכזו חופשיות, זה חסר אחריות. הם אמורים להיות בבית נעולים באיזו מגירה.
בתחושה שלי, דרגת הטירוף שמאפיינת את האנשים שסובבים אותי בימים האלה לא מאפשרת לי לדבר עליהם בבהירות. הסיטואציות שאני עדה להן מוציאות ממני בליל של מילים חסרות משמעות, שלא בהכרח ניתן למצוא את הקשר ביניהן. אבל אם החיים זימנו לי ליין חדש של טירוף והעלו אותי לכיתת "מחוננים" בתחומם, אין בעיה.
הלימודים היחידים שטרחתי עליהם היו "באוניברסיטה של החיים", אני מוכנה להתמודד עם השלב הבא: בני אדם - גירסת הבמאי (בגלל שהם מאכילים אותי סרטים!! מה לא הבנתם? תתרכזו!!).
אודה ולא אבוש (לא אבוש עלק, כמעט שתיתי ציאניד) שדרך ההתמודדות שלי עם המעמד החדש שהחיים זימנו לי לוקה בחסר. שלא תטעו, לא פישלתי!! אני לא צועקת, לא מאבדת עשתונות, לא מקללת (בראש זה לא נחשב!!). אבל מבטי חוסר האונים שאני משדרת אל מול הטרפת שעומדת מולי וההשפעה הפיסית שאני חשה אל מול הארועים גורמים לי להתאכזב ממני ובגדול אני מעדיפה שהפעולה הזו תתבצע ע"י אחרים בלבד.
11 שנות לימוד, 6 שנים של האוניברסיטה של אלו שחינכו ועיצבו אותי מחדש, 46 טורים של ניתוח אופי של בני אדם, חבורה חדשה של פסיכים ואחד אלוהינו.
משמע אתם תסבלו ממני לא פחות ממה שאני אסבול בעצמי.
בהצלחה לכולם.
