הקיום האנושי ומכסת הקללות שאני זקוקה לה כדי לחיות

יש מעט מאוד נושאים שאני מתקשה למצוא את ההומור הציני והבלתי ניתן לריסון שלי כשאני מדברת עליהם. אחד היותר בולטים הוא: התנהלות בין בני אדם. 

מאחר ובכל זאת כחמישה אנשים קוראים את הבלוג (הם מחוייבים לעשות את זה תחת חוזה דרקוני סטייל פליט ריאליטי - כזה שרק מוות משחרר ממנו) סביר שאני אאלץ לאבד תוך כדי כתיבה טונות של תאי מוח במאמץ שלא יצא טור שמורכב כולו מקללות שביציע באצטדיון כדורגל היו מסמיקים ממנו.

וזה לא קשור בכלל לזה שאני מפחדת מגוגל שקורא הכל ויעלה לי פתאום כל הזמן פרסומות של מי פה או מי סבון או משהו כדי לשטוף את הזוהמה שיוצאת ממני.

שטויות, אני ממש לא מפחדת. אבל בכל זאת בואו נסגור שכל פעם כשאני ארגיש צורך לקלל אני אכתוב: %&*$% סבבה? יופי. 

אני באמת לא מסוגלת להסביר את האמוציות שהנושא הזה מוציא ממני כי אני מוכרחה להודות שדי הפסדתי בקרב הזה. נכנעתי מזמן, הפסקתי לנסות להבין בני אדם ורוב האנשים ששרדו סביבי ככל הנראה עומדים בסטנדרטים שהצבתי להם. חוץ מאחד שלו אני מאפשרת לעשות מה שבא לו. אבל הוא איש כזה מעצבן שברור לי שאשתו תחנוק אותו בקרוב, אז הסבל ממנו זמני.

אנשים היום שקועים בעצמם, יש להם זיכרון של דג חולה אלצהיימר והם עסוקים. תמיד הם עסוקים. בשילוב עם זה שרובם לא מבינים שלמילים ולמעשים שלהם יש משמעות, תקשורת בין אישית הפכה לדבר שאני מסוגלת להתמודד איתו בכייף - כמו עם טחורים.

אם תיקחו את כמות האני אעדכן ותוסיפו את: אני אתקשר ותכפילו ב: נפגש בקרוב שקיבלתם השנה ותבדקו כמה מזה התקיים במציאות, תגיעו למסקנה שאם היה לכם שקל על כל אחד כזה שלא התרחש הייתם יכולים לרכוש לעצמכם משהו ממש מגניב כגון: חברים ומשפחה עם רמת אמינות טובה יותר.

#%*&^!!!! אה לא טעות כתיב. הייתי חייבת רגע לקלל כדי להירגע.

ממשיכים.

הייתי עורכת בסוף הטור סקר כדי לדעת איך למספר לטעמכם את רשימת הזוועות שאכתוב פה (לדוגמא: 1 זה רע עד 10 - שזה רצון לרצח עם) אבל גם ככה דעתכם לא באמת חשובה לי וסביר שרובכם הם בול האנשים שאכתוב עליהם. אז מצ"ב רשימה חלקית בלבד. אומנם אין משמעות לסדר,  אבל ללא ספק יש משמעות לעצבים ולשנים שכל קטגוריה כזו מקצרת לי מהחיים.

1. אלה שמבטיחים לעדכן על משהו שעמד להתרחש אצלם ונעלמים - גורמים לי לקוות שהילד פיזר להם פאזל 1000 חתיכות על הרצפה והם עסוקים בלאסוף את מה שנפל מתחת למזנון.

2. אלה שנעלמים אחרי שהבטיחו להיפגש או לדבר מחר - גורמים לי לקוות שהם לא יצרו קשר כי הם נחטפו ע"י חייזר עובד ממשל שאוכל גופות אחרי שהוא עורך בהם ניסויים (לשאלתכם כן, אני רואה יותר מידי סדרות אמריקאיות).

3. אלה שאומרים שהם רוצים ממך משהו או לספר לך משהו ומתאדים - גורמים לי לקוות שהם דפקו את האצבע הקטנה של הרגל בפינה של השולחן ולכן זה לא רלוונטי שהם רצו לספר לי שאראלה ממפעל הפיס התקשרה אליהם והם זכו במלא כסף. המקרה המצער הזכיר להם ש"העיקר הבריאות".

4. חברים שמתקשרים פעם בכמה חודשים ושואלים מה חדש - גורמים לי לחשק אדיר לענות: שום דבר. הכל סטנדרטי חוץ מזה שילדתי חתול, ניהלתי רומן עם השכן וגילו שאני סוכנת של המוסד ופוטרתי אז אני מחפשת כרגע עבודה. יש לך משהו להציע?

5. אנשים שמתקשרים ופותחים את השיחה עם איפה נעלמת? למה את לא מתקשרת? - גורמים לי לשקול לענות: נגמרו לי השיחות היוצאות במנגו. (אם לא הבנתם את עניין המנגו אתם מתחת לגיל המותר לקרוא את הבלוג, צאו מפה ותביאו אישור מההורים).

6. אנשים שאין לך קשר שוטף איתם אבל אתה פונה אליהם והם מתעלמים ממך (בעלי מקצוע, אנשים שאתה צריך מהם משהו וכו')  - גורמים לי לבדוק אם יש חוג בית שאפשר ללמוד לתפעל בו בובות וודו.

לא נכנסו לרשימה כי יש לכם חיים והשקעתם בי כבר שלוש דקות: אנשי הלא ראיתי את ההודעה, אנשי הראיתי ושכחתי, אנשי אם היה לי מה לעדכן הייתי עונה, אנשי האני מסתורי ומלא עניין אז הורדתי את הוי הכחול בווטסאפ ואנשי הכושלא$%!! קיצר.

הצלחתיייייייייייייייי. הצלחתי לכתוב את זה עם מינימום קללות, הזעתי טונות והורדתי קילו מהמאמץ. יוווווו אם הייתי יודעת שלכתוב חפירות זה מרזה, הייתי פותחת את הבלוג הזה כבר בשנת 2012.