אני רוצה לדון רגע באנשי הטפלון. האנשים האלה שלא דובק בהם דבר מבחינתכם.
האנשים האלה שגם אם יבשלו את דג הזהב האהוב שלכם, אתם תלבשו לכבודם את החיוך הכי חמוד ותגידו בקול רגוע: לא נורא כפרה, הכל אחלה. הוא גם ככה הגשים לי כבר 2 משאלות ומי צריך בכלל טונות של כסף? אני אחכה בסבלנות לירושה.
האנשים האלה שיש להם כוח על הנפש שלכם שאין בו שום הגיון או הסבר מניח את הדעת. אנשים שהיה יותר בריא להתמכר להרואין מאשר לנוכחות שלהם בחיים שלכם.
אם אין לכם כאלה, זכיתם. או שזה אומר שאתם חיים על אי בודד ולא סובלים מנוכחות בני אדם ואז ממש זכיתם.
לי אישית יש שניים כאלה. שני אנשים שהפכו לי את החיים מיד עם הכניסה המרשימה והמוזרה שלהם למסלול החיים שלי. הם לא היו דומים לאף אחד שהכרתי או לשום דבר שחוויתי קודם. מי שמכיר אותי יודע שאני מוכנה להיות גם עבד נרצע כדי להצליח להחזיק בקשרים האלה. (או יטען שאני לגמרי כזו. תלוי את מי שואלים).
הם מקבלים גירסה שלי שלא קיימת במציאות.
אם הכל אצלי בדרך כלל שחור או לבן, אם הסבלנות שלי היא כמו של ילד בן ארבע בקניון, אם אני דורשת מאנשים בסביבתי לעמוד בסטנדרטים מסויימים. בשבילם יש לי גם אפור בהיר, מותר להם הכל ואני סבלנית, סלחנית ומכילה כאילו הייתי מאמא תרזה בפעוטון לילדים יתומים.
בנוסף אני שופכת עליהם אהבה בלתי נגמרת במעשים ובמילים, המון מילים.
כאילו אנשים לא טרחו ועמלו שנים על סטיגמה שאשכנזים הם קרים וחסרי רגש.
רצוי שכל אחד יהיה טוב במשהו. אני בחרתי להיות מעולה בהלקאה עצמית.
אני מתעבת את ההשפעה שלהם עלי. אני יכולה להסתובב בפרצוף שמשדר שנאת אדם ובחילה מהחיים עצמם ואצלם אני אשמע עולצת וצוהלת כמו כוכבת ילדים על ספידים.
שש שנים אני מחזקת בזכותם את היותי סטיגמה של אישה.
חופרת מחשבתית, לא מפסיקה לנסות להבין, לנתח ובעיקר להתעצבן מזה.
בגדול עד כה המסקנה המתבקשת היא שהם עברו קורס לכישופים אסטרטגיים אצל אמא של דודו אהרון.
משוררים לאורך שנים וטונות של זמרים מזרחיים לאורך "לא משמיעים אותנו מספיק ברדיו" כתבו שיריי אהבה.
עוד לא מצאתי שיר שמתאר את הדבר הזה. אלא אם כן פיספסתי שיר שהפזמון שלו משהו בנוסח:
אובססיה יקירתי,
היה עדיף שתברחי.
להתמכר להרואין זה יופי של דבר,
לעומת להיות מכורה לבן אדם.
אם אין, תודיעו לעומר אדם שאני על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה