אפקט העדר - מוכנה לקבל אותו רק בלאפה

אני רוצה לדון במה שנקרא אפקט העדר.

לדון זה קצת מוגזם, כי אני כרגיל אדבר לעצמי, אענה לעצמי ואסכים איתי.

ואגב אני מודעת לכך שקיימת אפשרות שניסוח משפט הפתיחה עלול להטעות אתכם ולגרום לכם לחשוב שביקשתי את אישורכם לקיטור השבועי שלי.

אבל להזכירכם אתם מתארחים פה לרגע, אז תגידו תודה שאישרתי לכם כניסה וזהו.

אז ככה:

אם יש משהו שגורם לי להרגיש שקיים באישיות הכול כך נשית שלי חלק גברי קטנטן זה אפקט העדר.

הוא גורם לי לתחושה שמנסים לגזול ממני את החופש שלי וכתוצאה מכך אני הופכת גבר שנכנס לפאניקה בגלל חוסר רצון למחויבות. 

אם לא הלכתי כל החיים אחרי הזרם, הזרם לא יטפטף עלי מה לחשוב ויגיד לי שזה גשם.

ראשית אדון בסדרות כגון: משחקי הכס, שובר שורות סיפורה של שפחה וכו'.

אם אתה רוצה להרגיש קיים אתה לא רק חייב לראות אותם, אלא מחויב לחשוב ולומר שמדובר ביצירות מופת ושהחיים שלך מתחלקים לאירועים שוליים וחסרי חשיבות שהתרחשו לפני עלייתן לשידור ולמשברים הנפשיים שאתה חווה בין עונה לעונה. 

כשהגדרה לבין עונות אגב זה זמן הריון ממוצע של פילה.

מה שאומר שלי אישית אין יכולת לזכור לא רק איך הסתיימה העונה הקודמת, אלא על מה הסדרה באופן כללי.

ואין הרבה אמיצים שיצעקו: אבל המלך עירום!!

 ה מ ל ך - ה ו א - ע י ר ו ם!!! 

טוב אולי כי גם ככה כל הסדרות האלה מלאות בסקס ויהיה קשה לקהל הצופים לאבחן שמדובר באמירה מטאפורית.

לא אטען שאני צדיקה בסדום הזה שלכם, אבל אין ספק שאפקט העדר כולל בתוכו מלאי מכובד של חוסר כנות. זמרים כמו קרן פלס, רמי קליינשטיין והצמד סטטיק ובן אל (באדושם שאם לא הייתי מתביישת מהחתול, הייתי תולה פוסטר שלהם מעל המיטה - דמיינו פה את האימוגי' עם הלבבות במקום עיניים), מוציאים מאנשים אמירות ציניות ומרושעות כאילו שכשהם תקועים בפקק, מעבר לחיטוט באף הם לא מזמזמים את מתנות קטנות, מזילים דמעה על מותו בטרם עת של שמעון השכן ומענטזים בטודו בום.

אני נוטה לחשוב שאנשים יוצאים מנקודת הנחה שאם הרבה בני אדם מזלזלים בפומבי במישהו/משהו, אז בטח התנהלה איזו ועידה סודית של אנשי רוח ואושיות תרבות ואין ברירה אלא להתיישר עם מסקנות מבקרי המדינה.

נהרות ההספדים שמזרימים אנשים ברשתות חברתיות על מוות של סלבס מצחיקים אותי ממש.

זה כאילו מתנהלת תחרות מי ימהר לרשום את הטקסט הכי קיטשי, דרמטי ובעיקר כזה שמנותק מהגיון בריא.

הלכה לי הילדות כתב מישהו כשנפטר ספי ריבלין - אולי זה פחות קשור אליו ויותר לזה שאתה תכף בן 54.

הלכה לי היום ארץ ישראל כתב מישהו אחרי המוות של אריק איינשטיין - בטוחה שיש כמה ממפוני גוש קטיף שיחלקו על התאריך.

אנשים מסוגלים לכתוב על מוות של סלב שלא הכירו אישית מעולם בכאלה אמוציות, שיש מצב שזה מעמיד את 

המשפחה הקרובה במבוכה. 

אולי הוא היה חרא של בן אדם וזה מייצר להם סטנדרטים של צער שאין להם יכולת לייצר.

אני לא מוכנה להיות אחת מכם. אך בכל זאת חשוב לי לא להיות מנודה חברתית. אז כמעט חמש שנים אחרי 

שהסדרה הסתיימה, אני צופה עכשיו בשובר שורות.

אבל נדרתי נדר שרק הרב הראשי האשכנזי יכול לבטל, שאם שואלים אותי איך היא אני עונה שהיא ממוצעת, יבשושית וחסרת מעוף.

אה ונזכרתי. זו הזדמנות לצאת מהבלוג הקטן וחסר המשמעות הזה בקריאה נרגשת:

אנחנו בשנת 2018 והגיע הזמן שחברת תמי 4 תיקח אחריות ותעדכן את המונח "שיחות ברזייה."