לאחרונה יצאתי בבוקר מהבית ושכחתי לקחת את הטלפון. קלטתי את זה אחרי שתי דקות והמשכתי ללכת לתחנת האוטובוס כאילו זה עניין זניח. אם זה היה קורה בעודי עובדת במקום הגיוני יותר מאשר לוד הייתי חוזרת הביתה, מחבקת אותו ומתנצלת בפניו על הזילזול שהפגנתי בהתחשב שהוא מכיל את תמצית חיי ואת כל המידע שאני זקוקה לו כדי להתקיים. אבל אלוהי האוטובוס פינק את לוד באחד כזה אחת לשעה, אז המשכתי בדרכי כאילו זה הגיוני לצאת מהבית עירומה מטכנולוגיה, כשאני למעשה מנותקת מהיקום ומהמציאות.
לא טרחתי לבשר לאף אחד שהמוח השני שלי אינו ברשותי מכמה סיבות. ראשית, אף אחד לא אמור לחפש אותי. אנשים יודעים שאני לא זמינה אליהם במהלך היום וניתן ליצור איתי קשר רק במידה ופרצה מלחמה כוללת או נאמר במידה וחייזרים השתלטו על כדור הארץ והביאו איתם לפה מיני חלליות שהועברו למשרד התחבורה. שזו ידיעה שיש לה נגיעה לחיי (עם המזל שלי גם החללית תגיע ללוד פעם בשעה).
מיותר לציין שאני לא זוכרת שום מספר טלפון של אף אחד (חוץ מ 100 של המשטרה מתוקף אחריות ציבורית ו 102 של מכבי האש למקרה שיצטרכו להוריד את החתול שלי מהעץ). ויאמר לזכותי שלרגע חשבתי לשלוח איזה מייל מיידע מהעבודה. אז חשבתי. גם חשבתי להתחיל לעשות חצי שעה הליכון ביום ואתם לא מדמיינים שזה מתבצע נכון?
לא קרה שום דבר משמעותי מהאירוע חסר האחריות שהפקתי. אה, אולי מלבד זה שהגיעו אליי בערב הביתה לבדוק שהחתול לא מנשנש את גופתי הנרקבת, אחרי שנערך סבב שיחות לנסות להבין אם עודני בחיים. אה, ושחבר אחד נתקף בהתקף חרדה אמיתי מזה שנראיתי בווטסאפ לאחרונה רק בליל אמש. אה, ואני גם מניחה שהיו גם כמה שיצאו מאוכזבים מזה שההספד שלהם חזר זמנית למגירה.
מודה שקצת חיככתי ידיים בהנאה לנוכח האירוע הזה. זה היה כמו לעשות תרגיל הכנה של פיקוד העורף למקרה האמיתי שכולם יודעים שיבוא. החתול כבר שנים בוהה בי במבט מעורר חשד.
מדהים לחשוב שעד לפני כמה שנים אנשים יצאו מהבית ולאנשים אחרים לא היה מושג איפה הם מתרוצצים. הסתובבנו ימים שלמים מבודדים. אף אחד לא ידע איך עובר עליך היום, לא יכולת להעביר תמונה דבילית שהועברה מתוך קבוצה של דבילים אחת, לקבוצה של דבילים אחרת (צריכה לבדוק בגוגל מתי משערים שהאדם למד לעשות העתק הדבק) ולא ידעת מה כל 40 ההורים בכיתה של הילד חושבים על המורה החדשה לידיעת הארץ.
כולם מדברים על זה שאיבדנו את הזכות לפרטיות, אף אחד לא מדבר על זה שאיבדנו את הזכות לקצת שקט. לא תענה למישהו בתוך זמן קצוב ותקבל מטר של תלונות: לאן נעלמת? למה אתה מסנן? ממתי אתה כל כך עסוק? (צריכה לבדוק בגוגל גם מתי נכנסה ללקסיקון האנושי המילה לסנן כשלא מדובר על פסטה).
נראה לי שיהיה נכון עבורי לעשות תרגיל שנתי כזה. לוודא שכולם שומרים על עירנות. בכל מקרה ליתר ביטחון אני ישנה תמיד עם עין פקוחה על החתול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה