בין יתר הדברים שאני חושבת על עצמי (ובטח אחרים חושבים עליי בול אותו דבר, רק להפך) הוא שלחץ חברתי לא עושה עליי רושם. לא הלכתי בתלם רוב החלקים בחיי (סליחה, אבל רווקה עם חתול זה לא תלם, זו סטיגמה. וזה שהיא במקרה יצאה נכונה לא קשור כרגע).
אופנות חולפות לא מרגשות אותי, ביטויים טרנדיים שאנשים משתמשים בהם כגון: יפה רצח, כואב רצח, כל מילה שקיימת+רצח לא נכנסים אליי ללקסיקון. אני צופה בסידרה שכולם דיברו עליה, אחרי שהם שכחו ממנה ועושה החלטות אישיות בלי לתת חשיבות מוגזמת לדעתם של אנשים אחרים.
בקורות חיים אני אכתוב שזו מי שהייתי מ 1973 ועד בערך אוגוסט 2018. יש לי הרגשה שאני פסיעה קטנה מלהפוך את כל הפיסקה הראשונה לפיסת היסטוריה. אתם יודעים מה? אולי זה בכלל לא קשור ללחץ חברתי. אולי זה בכלל עניין של כלב שהופך דומה לבעליו או משהו. אני לא נגררת! אני מושפעת מהתנהלות הרוב.
במקום העבודה הקודם אותו פקדתי כ 21 שנה תיקשרתי עם בני אדם על בסיס חובה בלבד. ישבתי בחדר לבד, לא היו לי לקוחות שהייתי צריכה להרוג. כלומר לשרת, נו התכוונתי לשרת. הסמול טוק שלי היה מוגבל ביותר ביחס לחברים ולכמות העבודה שתחזקתי ובגדול הייתי צריכה שם רק חתול כדי להרגיש כמו בבית.
הייתי עצמאית ולבד.
ידעתי שהאושר הזה נלקח ממני כשהחלטתי שאני עוברת למקום חדש. (זה נלקח ממני, תחבורה הגיונית נלקחה והגיון בריא נלקח גם). הלכתי למקום שאני אחת מצוות של עשרה אנשים כשברור לי שאני אמורה להתחיל לתקשר עם העולם ישירות ולא רק לכתוב לו.
הגעתי לאוויס מבוהלת בצורה מעוררת גיחוך. בשבוע הראשון הרצתי לעצמי בראש משפטים של פליטת ריאליטי כגון: אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, אני לא מזהה את מה שנהיה ממני וכו.
אז הבהלה עברה (כלומר תלוי באיזה יום תופסים אותי) אבל מה שהחמיר בלי פרופורציות זה ה"לא מזהה את עצמי".
בתחילת הדרך לא נכנעתי למה שקרה סביבי. ידעתי שאני משדרת מוזרות מוגזמת וחוסר יכולת להשתלב, אבל זה ממש לא עניין אותי. זו אני והם יתרגלו. ואיכשהו בהדרגה, בלי ששמתי לב פתאום אני קולטת שהם ניצחו.
אם שנים לא ידעתי מהי הפסקה בעבודה, מצליחים להוציא אותי לכזו מחוץ למשרד, אם כדי לשמור לא לחזור להיות גור היפופוטם כבר שנים אני חיה על ארוחת ערב בלבד, אני מוצאת את עצמי עם צלחת צ'יפס לצהריים. צי'פס!!!! כן כן, קראתם טוב צ'יפס!!! ואם חירפן אותי שכולם צועקים כל הזמן אחד לשני במקום להתקשר בטלפון הפנימי, אני מוצאת את עצמי צועקת גם.
ויש עוד דברים, שאני לא אכתוב פה מחשש להפללה עצמית.
מדהים שיש כל כך הרבה כדורי מרשם וטרם המציאו אחד שמונע הידבקות בהתנהגות של
אדם אחר.
עברו חמישה חודשים ברוטו שלושה וחצי נטו (אל תשאלו כדי לא לקבל תשובה של טור שלם בנפרד) מאז שאני פה ויש לי הרגשה שאני במדרון חלקלק. ואולי זה לא לחץ חברתי או כלב ההופך דומה לבעליו. אולי זה בכלל ברומא התנהג כרומאי. לא משנה. כל עוד יש לי תירוצים, אני מסודרת.
*מוקדש באהבה למרלן שאחראית לחלק "המשחרר מעבדות למוות" שאימצתי לעצמי *טיפונת* ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה