יש לי הפרעת קשב לאנשים שטוענים שיש לי הפרעת רצון

הפער שבין הרצון ליכולת אצל בני האדם הוא נושא רחב היקף, החולש על מגוון גדול של תחומים. מאחר ואני שיטחית וחסרים בי רבדים ועומקים, אני אכתוב על נושא אחד מתוך כל המורכבות הזו: בילוי בשעות הפנאי. 

מאחר ומעט האנרגיה והכוח שעדיין מצויים ברשותי מושקעים בעבודה ובמספר מצומצם של אנשים שלא השכילו לברוח מהבלתי נסבלות שאני מייצרת כבר שנים, שעות הפנאי שלי עמוסות בעיקר באי עשיית כלום, רביצה מול הטלויזיה ושינה. 

אני לא מתנצלת על זה שיהיה ברור. זו לא אשמתי שהפנאי הזה בא בערב מאוחר כשאני גמורה מעייפות. שיבוא באחת עשרה בבוקר ככה ואז שיציע לי לעשות משהו. אבל לא בשישי כן?! כי אני עובדת גם בשישי. אה וגם לא בשבת, כי אז אני נחה מזה שעבדתי קשה כל השבוע. קיצר, תעזבו אותי בשקט, הכי טוב.

הבעיה היא כרגיל בי. כי הסביבה נטשה אותי מזמן. כל המסרים הוטמעו, כל הבכיינות השתלמה, שוחררתי לחופשי. עבודה ובית זה כל מה שאני צריכה בחיים, אל תרצו בשבילי יותר מזה. הכי מתאים לי זה לשבת לבד בחושך.

רק שמידי פעם הרצון שלי מנצל שניה של חוסר ריכוז ומרים ראש בלי ששמתי לב. פתאום הוא מתעורר, נלהב מאיזו מטרה שאיכשהו עברה לנגד עיניי, כזו שנראית לו אטרקטיבית ומסתמנת כתענוג ששווה כל מאמץ. לכמה רגעים שבהם המוח שלי מחוסר הכרה ומנותק מהמציאות, אני בכלל לא מבינה מה היתה הבעיה שלי עד כה? אלוהים כמה אני דרמטית. קצת קושי אז מוותרים?! זו אחלה תוכנית לקום לפני חמש בבוקר ואז ישר מהעבודה ארוחת ערב>הופעה>4 שעות שינה>ושוב 12 שעות מול המחשב.
אני רוצה!! אני רוצה!!!
רוצה>וקובעת.

מהירות האור נמדדת מהדקה שסגרתי את פרטיי התוכנית עד שאני הופכת חיוורת מחרטה. עד שחיי המעייפים עוברים לנגד עיניי. עד שאני מתפלשת במחשבה להודיע בתאריך המיועד שאני מפתחת אבולה או אבעבועות שחורות ועל כן נבצר ממני להגיע. הבעיה היא שכמו שאני גרועה בהמון דברים, גם בלשקר אני לא משהו. עם המזל שלי, מי שקבעתי איתו יאמר לי שהיו לו אבעבועות שחורות כתינוק, אז זה בסדר כי הוא מחוסן. 

למודי סבל, אנשים החלו לפקפק בהחלטות שלי הקשורות לקטגוריית בילוי ופנאי. אז כשהרצון שלי זוקף גב ומחליט שהוא רוצה לחוות משהו נוסף, הם נוהגים לבקש ממני לשקול בשנית את ההצעה המפתיעה שהונחה ביוזמתי אחר כבוד בפתחם. אולי זה קשור לזה שביטלתי אותי בעבר. או לזה שחשים שתוך כדי זה שאני מציעה משהו, נהיה לי דופק מהיר ואני מגמגמת. 

אני לא אשמה שלכל אירוע כזה מוצמד תג מחיר. נאמר בשביל מופע של שעתיים,  דרושים יומיים של יציאה מהשיגרה, ארגון הלו"ז מחדש ומצטברת בטווח הזמן הזה עייפות של חודש.

למה אי אפשר לנהל מו"מ על התנאים?
לקבל הנחת מועדון בנקודות לעובד המתמיד?
אמרתי שיש לי רצון, לא כוח רצון!

אני מגמדת לכם את התופעה להופעה, או סרט. אבל כבר צחקו עלי שאני מדברת על טיסה לחו"ל לצורך חופשה כאילו נכפה עלי אסון בקנה מידה של 11/9. סוגרת תאריך ומיד מחשבת קלוריות, משברי הליכה, עייפות, עומס עבודה כשאני חוזרת. וכל התענוג הנפשי הזה במחיר של אלפי שקלים, כאילו לא היה יותר הגיוני לבזבז אותם על פסיכולוג. 

רבים יטענו שאני אדם "כבד", חסר ספונטניות שמפספס את החיים.
הייתי עונה להם, אבל הם בטח לא יהיו מרוכזים, כי הם היו אתמול בהופעה והם ישנים בעמידה כבר משעה שתיים.