יום חמישי 1.8.2019:
בשבועות האחרונים, אם אני מקבלת מנוחה מעבודה בשבת (לא שישי-שבת אל תתקנו אותי איפה שאני לא טועה. שבת אומרת לכם!) אני מרגישה ברת מזל כמו יונית לוי אם בעלה היה מחליט על טיול לווגאס בול על התאריך של הבחירות. אחרי שבוע מורט עצבים שבו האנשים היחידים שהצלחתי לא לריב איתם בעבודה הם אלה שלא יודעים שאני עובדת שם, הגעתי לתאריך שיכול או לסגור אותי בגהה אחת ולתמיד או שזה בול מה שאני צריכה - חמישי עד שבת עם רוב המשפחה במלון מזרע שבצפון (כן, אלה שעושים סטייקים לבנים ופחות עושים את בד"ץ). מדובר על אירוע משפחתי די חריג אצלנו שנועד ביסודו לחגוג המון ימי הולדת של ילדי החופש הגדול. לנתק אותי מהעבודה ומהמיילים שרצים לכיוונה בזה הרגע זה כבר 1-0 לאישפוז בגהה. אבל אני שומרת על אופטימיות. אולי אחרי כל הטירוף שסבב אותי השבוע חום משפחתי אשכנזי, שהוא כידוע במידה סבירה עד לא בולטת הוא בול מה שאני צריכה כדי לנשום.
אז ארזתי תיק קטן, נפרדתי לשלום מהחתול שגם ככה חי כמו רווק עם חתולה, כי הרבה הוא לא נתקל בי ויצאתי לדרך.
שעתיים אל תוך החופש אני כבר אחרי פיתה דרוזית, גלידה ומתנות לילדה של חברה באיזה 300 ש"ח. מסקנה מתבקשת: אני זריזה בעוד תחומים חוץ מעבודה. תגלית נוספת היא הקיץ. לא ידעתי שככה זה מרגיש. אם אני יוצאת מהבית בחמש בבוקר כשעוד חושך וכלואה בבניין ממוזג עד אחר הצהריים, איך זה שאתם מוציאים אותי החוצה בלי להכין אותי נפשית לחום הזה? אז אומנם יש מצב שעשיתי כמה (הרבה) דברים שבגינם חיי יסתיימו בגהינום, אבל לא ידעתי שאתם מתכננים לי מסע הכנה. כמו כן עשיתי גוגל ובדקתי, אין דבר כזה הרעלת ויטמין D אז אני אהיה בסדר.
עוד שעתיים לשלב בגדי הים. אני נרגשת לקראת האירוע כמו מועמדת לנערת השנה של מעריב לנוער. אגב גם זה אירוע נדיר. אם נשתמש במטפורה כדי להסביר לכם עד כמה: זה בערך קורה כשיש 29 ימים בחודש פברואר בשילוב עם ירח מלא וזכיה במפעל הפיס.
עד זמן הבריכה, ניגשנו לסניף טיב טעם הקרוב. רכשתי חטיפים וממתקים בכמות שלא היתה מביישת טיול תרמילאים לאי בודד. הרשתי לעצמי כי אני בחדר לבד (ותודה לפקידת הקבלה ששמה על זה דגש ובקול רם וברור כשהגענו. זה תרם מלא לביטחון העצמי שלי) ככה שאני לא צריכה לחלוק כלום עם אף אחד.
על שלב בגדי הים אני לא מוכנה לדבר אלא אם כן אתם מצמידים לי פסיכולוג.
רק אומר: נשבעת שקרה.
זמן איכות משפחתי הוא כידוע קרקע פוריה להעלאת זכרונות ונוסטלגיה. עד כה נחשפתי לפחות לחמישה אירועים בהם כתינוקת נפלתי, טבעתי והתגלגלתי במדרגות. מסתמן שהאפיפיור מסרב להכריז עלי כנס כבר מהיותי זאטוטה ושההורים שלי לא הבינו שהייתי הראשונה לזהות שאולי אין טעם לטרוח על החיים האלה שהביאו אותי עד הלום.
ארוחת הערב נערכה בסניף של קפה קפה הסמוך לבית המלון. אם יש רגעים שאני מצטערת שלא נולדתי למשפחה בעלת אמצעים זה כשמגיע הזמן לחלק את החשבון. ברגע הזה אני בוהה בנקודה בחלל ומדמיינת איך מישהו קם ומכריז: הכל עלי. תוך כדי החישוב המתמטי המורכב(שלא נעשה באמצעותי לא תופתעו לגלות) מיהרתי לכתוב על בית הקפה המלצה בגוגל שזכתה להתלהבות רבה אצל המלצרים. הם ביקשו צילום מסך ועכשיו יש לי באנשי הקשר מלצר ערבי שאולי בעזרתו אעשה בעתיד שלום במזרח התיכון.
השעה מאוחרת, טקס חלוקת המתנות הסתיים, הסוללה של כל הילדים מתחילה להגיע ל 5% וניתן לומר בזהירות שאנחנו בתיקו 1 בקרב של גהה מול - חופשה שהגיעה בול בזמן.
יום שישי 2.8.2019:
שמו לי מטר מהמלון סניף של קפה קפה שפתוח 24 שעות. אז בשעה חמש וחצי בבוקר התייצבתי עוד לפני השמש מול עובד מנומנם שהביט בי בתדהמה כאילו זה לא נורמלי להיות ערה בשעה הזו כשאני בחופש.
אני לא טיפוס של ארוחת בוקר. כלומר עד שהיא כלולה במחיר ומוגשת לי בלי שאצטרך להתאמץ עבורה ואז אני תוקעת כל מה שאפשר כבר לפני שמונה בבוקר.
בשעה 10:00 וקצת כבר מצאתי את עצמי מטיילת ברחובות עפולה (לשאלתכם כן, בשביל הפיצוחים) לדעתי ניתן לומר בוודאות שזה היה רגע מספיק אקזוטי עבורי ביחס לאיך שהחיים שלי נראים בתקופה האחרונה, ככה שלא תחשבו שהתלוננתי.
עד הצהריים עברתי 2 מרכזי קניות ורכשתי כהרגלי לאנשים שהם לא אני. עברו יום וחצי בהם אני שובתת מכל מלאכה אולם הויזה תעיד שאני ממשיכה לתפקד במהירות משביעת רצון.
יש לי אחיינים מדהימים שמגיעה להם ללא ספק דודה נוכחת יותר. כל האנרגיות והזמן שלי מופנים לעבודה. היומיים האלה לצערי חידדו את האימרה המעצבנת והטרחנית שטוענת "שאין לא יכול, יש לא רוצה". זה שלא רציתי ילדים לא אומר שאני לא יודעת איך לתפעל אותם.
את הערב שוב סיכמנו בקפה קפה הנמצא בסמוך למלון. אני נשבעת שהטיול לא היה בחסות המותג ואין מדובר "בפרסומת סמויה". אנחנו פשוט חבורה של פרזיטים שמוכנה ללכת גג 50 מטר בשביל אוכל.
סיימנו את הלילה בדיון על מחלות והעברת גנים שלילית לדור הבא. אין על אשכנזים, תמיד יודעים לעשות שמח.
אם כך ניתן לסכם ולומר: שרדתי עוד יום. משפחה 2 אשפוז בגהה 1.
יום שבת 3.8.2019:
אחרי יומיים שהילדים בבריכה והמבוגרים מנסים לעמוד בקצב, עושה רושם שאין מישהו שמוכן לקחת החלטה לגבי המשך היום הזה. מישהו מכריז: "יאללה בואו נקום" לוקח יוזמה - ו..... נשאר לשבת.
מהרגע הזה לקח עוד שעתיים עד ששארית הכוחות של האנשים לקחה אותם לבריכה.
אני טיפוס מאוד ביתי (אתם עלולים לחשוב שזה מעט אירוני, אבל הרי נהוג לומר במקומות עבודה: "כולנו פה כמו משפחה") ואני מתקשה להירדם מחוץ לבית (אולי הייתי צריכה לספור מיילים במקום כבשים) אני על מעט מאוד שעות שינה וככל שבאמת הכל אחלה אני מתגעגעת הביתה כמו חייל גבעתי אחרי סבב בעזה.
אה, לא ציינתי את הקפה ששתיתי כבר בחמש בבוקר. אבל ידעתי שאתם יודעים.
אני גמורה מעייפות והציעו לי גיחה לקניון ברמת ישי. חחחחח קניון עלק - אהההה קניון!!! ברור שהלכתי. אגב לא ידעתי שיש לי שרירים ברגליים עד שהם לא נתפסו לי והתחלתי ללכת כמו ברווז שיכור. מסורת זה דבר חשוב ועל כן אני שמחה לדווח שגם היום לא הצלחתי לרכוש אישית לעצמי כלום.
ארזתי לאט ובזהירות (מהר, מבולגן ובטוח חלק נשאר במלון) והמתנתי בסבלנות (תוך כדי שינה או איבודי הכרה זמניים) לנסיעה חזרה הביתה. כעת ניתן לסכם סופית: משפחה 3 גהה 1. זה היה בול מה שהייתי צריכה. אבל תנו לי חמש דקות ביום ראשון במשרד לפני שאתם גורסים את ההפניה שלי למרפאה לבריאות הנפש. רוב הסיכויים שהיא תהיה רלוונטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה