אני לא יודעת בדיוק את כל התסמינים של פוסט קורונה, אבל יש לי הרגשה שיש לי כזה. מאז הקורונה, אני רק רוצה לטוס. לא אכפת לי עם מי, לא אכפת לי לאן וממש לא אכפת לי מהיכן מקורות המימון. כרגע אני עומדת על 3 טיסות בארבעת החודשים הקרובים, וכולי תקווה שעד הגעת האולטרה אומיקרון או עד שעובד מעבדה סיני ממורמר ישחרר משהו קטלני לאוויר כי גנבו לו את היוגורט מהמקרר בעבודה (למרות שהייתה עליו מדבקה) - אני אספיק עוד.
הפעם לונדון. הייתי כבר בלא מעט מקומות בעולם ואיכשהו טרם הגעתי ללונדון. הטיול הזה תוכנן לספטמבר שנה הבאה, לכבוד שנת החמישים לחיי, אבל אז התברר שמירי מסיקה מופיעה שם במחזמר לכמה חודשים. וככל שבארץ להוציא אותי להופעה או באופן כללי מהבית זה לא קל, פתאום ממש רציתי לראות את זה. וכשאני רוצה משהו... אוי כשאני רוצה משהו....
א ו י כ ש א נ י ר ו צ ה מ ש ה ו.
ועד שאנחנו באות – המלכה הולכת. שרדה 236 שנה, לא היתה יכולה לחכות עוד רגע. אנחנו מגיעות בקושי שבוע אחרי ההלוויה הארוכה והמתוקשרת בהיסטוריה, ונוחתות ישר לזרועות המלך החדש ו......לעם שעסוק בדיכאון, בהחלפת שטרות, בראשת ממשלה חדשה, משבר כלכלי, משבר אנרגיה - ספק אם מישהו ישים לב שבאנו.
25.9.2022 יום ראשון – יום ששוני הוא יום אסוני
בהמשך לכל יומני המסע האחרונים, בטרמינל השתנה מעט מאוד. עדיין מחסור בעובדים, עדיין סוג של כאוס ועל כן שוב לקחתי לנו שירות וי איי פי שיוביל אותנו וידלג את רוב הדרך למטוס. ואכן דילג. בטיסה ישבנו כל אחת מהבנות בנפרד, מה שגרם לי להנות מזמן איכות עם בחורה ששמה לה למטרה להיות דוחה לכל דייל שעבר באיזור - והצליחה.
אתחיל ואומר שמדובר ללא ספק באחד הימים הארוכים בחיי. התחלתי אותו בחצות בישראל, ועד שנחתנו, אחרי 5 שעות, חזרנו בזמן וקיבלנו עוד שעתיים. במהלך כל היום הזה איכשהו כל פעם כשבהינו בשעון, עשה רושם שהוא מתנהל פה בעצלתיים ומסרב לזוז. הולכות הולכות הולכות ועוד המון המון הולכות - עברה רבע שעה. פשוט מוזר. ידעתי שלונדון יפה ואיכשהו היא מתעלה על הציפיות שהיו לי ממנה. אחרי סופיה ובוקרשט הדי משמימות, באה העיר הזו וסינוורה אותי בצורה מוחלטת. הבניינים מטורפים. לאיפה שלא פניתי באיזור כיכר פיקדילי, נמצא עוד רחוב מהמם מלא בחנויות ומסעדות.
הדבר היחיד שמקלקל את החגיגה (תרתי משמע) אלו כמויות ההומלסים שזרוקים פה ברחובות או עומדים בתור לאוכל. אחת כזו ניגשה אלינו בצהריים בבית קפה וכיוונה יד אל המאפינס שהיה על השולחן. הופתעתי לרגע ואז סימנתי לה שהיא יכולה לקחת אותו. מאית השניה לאחר שהיא עזבה, שעון היד החכם סימן לי שהטלפון שלי לא מחובר והבנתי שביד השניה היא העלימה לי את הטלפון מהשולחן. האמת? סחטיין עליה. זה היה ביצוע מושלם.
בטלפון יש גוגל פיי ועל כן צריך לבטל ויזות, להחליף סיסמא לגוגל, להקפיא את הקו טלפון ועוד. כל זה היה יכול להיות קל לביצוע אם רק היה לי טלפון לסדר איתו את כל הבלאגן!!!! אחרי שהתאפסתי, חזרתי אל החדר, תפסתי את המחשב, לקחתי טלפון של חברה והתחלתי לטפל בהכל. בארץ, יש לציין, שגם הכל עובד בעצלתיים, אף אחד לא עונה לשירות לקוחות בוואטסאפ (ערב חג היום, מעט מאוד עובדים, אני מניחה). אחרי שסיימתי את כל הסידורים הלכנו לתחנת משטרה להגיש תלונה. שוטר חביב הפנה אותנו לאתר אינטרנט. בינתיים בדקתי. הביטוח ישלם, אם הטלפון היה במקום מאובטח כמו כספת - חחחחחחחחחחח.
מעבר לזה שבלי טלפון אין היום לאדם זכות קיום, והתלות בו היא בלתי נסבלת. הדבר היותר מטורף הוא, שכל אתר שאתה פונה אליו רוצה ממך כתנאי התחברות, מספר סודי שאותו הוא שולח לטלפון שלך באס אם אס. אבל אין לי טלפון!!!!!!!! באמא שלכם!!! אין לתת מספר חילופי, אין לזהות את עצמך בשום דרך אחרת. בעודנו חושבים שרק הצעות לגראס ופוליטיקאים לפני בחירות פונים אלינו באס אם אס - הם למעשה מנהלים את העולם.
אחרי כל הסאגה הזאת ביום הארוך ביקום עוד הספקנו לסיור לילה על אוטובוס התיירים. במשך שעה וחצי ראיתי דברים שנראו לי לא הגיוניים. זו באמת אחת הערים המרשימות שהייתי בהן והייתי בלא מעט. ראיתי בניינים ישנים יפים בחיי, אבל הגודל שלהם פה מטורף והם בלתי נגמרים.
אם כבר בתלונות עסקינן, אז העיר מפוצצת באנשים. למצוא מקום במסעדה או בית קפה זה מבצע מורכב. בשעה עשר, מלא מסעדות נסגרו ובחלק לא היה מקום. אבל הצלחנו לסגור את היום המטורף הזה עם אוכל לא רע ועם שעון שמראה שהלכתי היום 22500 צעדים. לרגליים שלי זה הרגיש 586868686879898 אבל אולי לא הייתי מרוכזת בספירה.
26.9.2022 יום שני - נוט טו סלף: אם מוגשת לי ארוחה אחרונה - לבקש סקונס.
את היום פתחנו "סטנדרטי למדי". הוגשה תלונה בגין גניבת הטלפון באתר המשטרה המקומית. אני בטוחה שמאותו הרגע, מירב המאמצים וכוח האדם הופנו לנושא.
יצאנו לכיוון המצודה. השארנו שם חברה מיטיבת לכת שרצתה לבחון את המבנה הפסיכי הזה מבפנים בעוד אני וחברה נוספת התעייפנו רק מלראות אותו מבחוץ. בעודה רואה דברים מרשימים ונדירים, אנחנו ראינו בגדים בקטנה. (הגודל גדול, הקניה בקטנה).
בצהריים חברנו שוב שלושתינו והלכנו "לטקס" תה של אחר הצהרים במלון. לראשונה בחיי אכלתי סקונס עם ריבה וקרים צ'יז ולא אפסיק לקשקש על זה עד סוף הטיול. זה פשוט טעיייייייייייים. ואני רוצה עוד!!! ועוד!!! בתי הקפה פה עלובים. אין בהם שום דבר אכיל. לא ברור לי למה אצלנו, מאכל לאומי כמו פלאפל, יש בכל פינה ופה אני לא מוצאת דוכנים של סקונס. מה זה דוכנים? אני מצפה שייעמדו עם סקונס בצומת ויצעקו: "סקונס חם!! סקונס חם!!
בקבוצות הטיולים השונות יש דיון חוזר לגבי האם מקבלים פה מזומן בקלות או לא. מישהו כותב שכן, חמישה מיד מגיבים לו שזה לא נכון והכל פה באשראי. בקיצר. אשראי. לבוא עם אשראי, כלומר לא כמוני שבאה עם אשראי, אפילו עם שניים ופשוט ביטלה אותם בגלל הומלסית זונה בת זו$#%ה אבל אשראי. לא יודעת אם זה כי הם מפחדים מחיידקים, לא בא להם להתעסק עם עודף, או שהם משתפי הפעולה עם מה שטוענים אנשי הקונספירציה - שזה קורה כי רוצים שנשים את כל הכסף שלנו בבנק כדי שיוכלו לקחת לנו אותו (כאילו שאני לא נותנת אותו בשמחה על מוצרי צריכה ופנאי, מה אתם מתאמצים?) אבל בהמון מקומות מסרבים לקבל כסף מזומן. חשבתי על זה שאני ממש לא רואה איך בזמן הקרוב מוכר בחנות אצלנו מוותר על רכישה של מישהו, ומגרש אדם בגלל שאין לו ויזה. הוא יכול - אבל הוא יקבל כאפה עם הארנק של הקונה.
אם מחליפים פה גם ככה סמלים בגלל המלכה, הייתי ממליצה להם לשים ציור של מדרגות ליד הסמל של הכתר. אין חנות או מסעדה שלא עלינו או ירדנו בה מדרגות. הרכבת התחתית המטורפת הזו מלאה מדרגות - ואני? אין לי כוח מיותר לזה.
לא ידעתי הרבה על לונדון, אני חייבת לציין. לא ממש התעסקתי בה. חשבתי שהביג בן באמצע כיכר. לא ידעתי שיש פה קיבוץ גלויות כל כך מרשים (וגר פקיסטני עם מוסלמי) ידעתי שיש פה הרבה הצגות ומחזות זמר, אבל לא ממש היתה לי הבנה לכמות הדי הזוייה, ולזה שלכל הצגה יש אולם בנפרד. מתחילה להבין את אלה שחושבים שאצלנו יש רק גמלים.
את הערב סיימנו במחזמר ביקור התזמורת עם מירי מסיקה ואלון אבוטבול בתפקיד הראשי. זה האירוע שהתניע את הטיול הזה מלכתחילה. איכשהו יצא שראינו את ההצגה הראשונה. וככל שמדובר בצוותא משודרג, היה מקסים. ערבית, עברית ואנגלית יצאו לטייל ויצא להם ביקור התזמורת. אפילו פגשנו את מירי מסיקה אחרי ההצגה.
העיר הזו הולכת לישון מוקדם. אפילו הפאבים נסגרים כבר ב 23:00 בלילה. הצלחנו למצוא בצ'יינה טאון מסעדה סינית (לא שחשבתם שנמצא שם חומוס) וזהו, עוד יום שנמשך שבועיים עבר.
יום שלישי 28.9.2022 - היום שבו היו לי 97% נוזלים בגוף.
את הבוקר התחלנו בבית קפה בהמתנה לפתיחת אחד השווקים שיש לעיר הזו להציע. מדובר על בית קפה פלצני במיוחד עם מוסיקת רקע של מעלית. קלאסה - עד ששמענו מהצד השני של החדר צעקה: אז מה להביא לך??? ו.... נגמרה הקלאסה. האמת שאני לא באה בטענות. בהמשך יתברר שאנחנו לא פחות רעשניות.
השוק הזה מקסים ממש. עבודות יד, תמונות, תכשיטים ואוכל. כל מה שאני יכולה לבזבז בו תקציב של מדינה קטנה.
משם שמנו את מיטיבת הלכת באיזה מוזיאון ושארית הפליטה התיישבה אחר כבוד בבית קפה. ישבתי שם איזה ארבע שעות. שתיתי כל מה שבני האדם המציאו (שלא כולל אלכוהול) לקחנו עוגות שהיו טעימות כמו נרות חנוכה - לראותם בלבד. וכל זה כדי להעביר את הזמן, צחקנו מלא ותהינו באיזה שלב המלצר יאבד סבלנות - לדעתי הלכנו דקה לפני.
הצגת היום היתה wicked. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לזכותה - שלרוב לא נרדמתי. אבל אני לא דוגמית. החברות היו מבסוטיות אש אז כנראה שזה ממש טוב, עדיף שתאמינו להן.
סיימנו בארוחת ערב וסיימנו וגם את היום הזה, שנמשך שלושה שבועות.
יום רביעי 29.10.2022 - הבאנו סטרס עליכם.
היום יצאנו שתיים לדרך והשארנו אחת לנוח. זה היום האחרון שלנו פה ואחרי בדיקה של האופציות הוחלט לראות את הארמון ולעשות את הגלגל הענק. סוג של חובה כדי לסמן וי עד הפעם הבאה שנגיע לכאן... ונגיע. הארמון נאה, אך ראיתי פה יפים ממנו. והגלגל נחמד, אבל סיבוב איטי של חצי שעה ולא מגישים איזה סקונס ואין מוסיקת מעליות ברקע - לא שווה 200 ש"ח. משם לקחנו מונית ונפגשנו כולנו בחנות צעצועים גדולה, ישבנו בפאב לאכול ארוחת צהריים ויאללה לשדה.
כוכבית על פאבים - באיזה שהוא שלב בארוחה הוסבר לי שהפאבים לא פתוחים בלילה מאוחר כי אנשים מגיעים לשם בכלל אחרי העבודה, שותים משהו וממשיכים. ואז העפתי מבט וכל השולחנות היו מלאים גברים, זוגות זוגות כוווווול השולחנות וזה היה מראה יפה להפליא. אבל מה הנשים עושות אחרי העבודה???
כוכבית על מוניות - לא יקר, יעיל, הם מחזיקים בכל מונית מאחור מכשיר שניתן לשלם בו באשראי - תענוג.
ההסעה לשדה איחרה לנו וככל שכרגיל לקחנו מקדם זמן, זה התחיל להלחיץ ולעצבן. כשהוא הגיע, מצאנו ברכב משפחה ישראלית. הורים, ילד וילדה. רמות הצחוק שהגענו אליה כולנו היתה מופרעת. קרוב לשעתיים לקחה נסיעה שאמורה לקחת שעה. בשלב הזה כבר היינו באיחור לא קטן, מעולם לא איחרנו לשדה. אם היינו עושות את הנסיעה מורטת העצבים הזו לבד ולא היינו עסוקות בלהתפרע ככה, ללא ספק שהיו צריכים לעשות לנו החייאה, לא היינו שורדות את זה.
הפיצוי הגיע בדמות מטוס חצי ריק כשכל אחת מאיתנו משתרעת על שלושה כיסאות.
לסיכום: אני עוד שבוע טסה למדריד - ושיהיה לה בהצלחה להשתוות למה שראיתי פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה