נולדתי זקנה.
אני שרה את כל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה (טובה לי, סתמו) בקולי קולות כאילו הייתי מירי רגב בתימניאדה, רוב חיי הסתגרתי בביתי מול הטלויזיה בצניעות כאילו הייתי בגין, אחד הבילויים האהובים עליי זה לרבוץ בארומה שזה הקפולסקי של שנות ה 90. (לא כולל הסושי שלהם, שצילק אותי לשנים עד שלמדתי סושי אמיתי מהו - דמיינו פה אימוג'י של סושי בתוך לב אדום מנצנץ) ואני מתחזקת מחלות של בת 70 כבר מגיל 25 (יאללה, יאללה. כשאתם תהיו זקנים וחולים ותנסו להתרגל לחיים המבאסים שלכם אני לגמרי אהיה אחרי הבעיות הנפשיות שזה יוצר).
אבל בין זה לבין להיות בוגרת, יש הבדל.
לא שהיו לי כוונות לבדוק את הסוגיה או חלילה להשתפר. בסופו של דבר בחרתי לחיות עם חתול בדיוק כדי להימנע מתקשורת בין אישית צמודה מידי לבן אנוש אחר. אבל לפני כמה שנים הגיעו חברים חדשים (אנשי הטפלון מורטי העצבים מהטור הקודם) ואילצו אותי ללמוד דבר או שניים (או מאה אלף, אני חלשה במתמטיקה) על התנהלות והתנהגות בוגרת.
הם למעשה עזרו להגדיר אותי מחדש.
הפכתי מאישה מעצבנת ממש לאישה מעצבנת חלקית.
זה ממש קל אגב.
כל מה שצריך זה לוותר על אגו, לוותר על ניסיון לשנות אנשים, לוותר על ניסיון להבין התנהלות של אנשים, לוותר על ניסיון לשנות דעה של מישהו אחר, להפסיק לחשוב שאנשים (חוץ מאורי גלר) מתקשרים באופן טלפתי ולהגיד להם במידה וכועסים עליהם או צריכים מהם משהו.
בשלב זה רמת היכולת שלי לספוג ולהכיל אנשים מוגזמת. כלומר יש יטענו (אני למשל) שהם יצרו סוג של עולב.
אבל יש נחמה.
הבגרות הנפשית הזו כוללת גם הבנה שמעניין לי את התחת מה חושבים עלי, שלא כולם יכולים לאהוב אותי (אני רואה אתכם זועקים עכשיו מההההההההההה מי לא אוהב אותך???? חמודים אתם) ושבסופו של דבר מעטים מאוד האנשים שהתפוגגות מערכת היחסים איתם תשנה לי את החיים באופן משמעותי.
יש לי רמת אנרגיה של בת 90 במסדרון של בית חולים. אין לי שום רצון לבזבז אותה על אנשים שלא מספיק חשוב להם לשמור על קשר יציב כי הם שקועים בעניינם. אז למדתי להפסיק לנתח למה זה קורה או להחזיק בהם בכוח. מערכות יחסים שהפכו במהלך הזמן מדשדשות סופן להיעלם.
אם לא הייתי עסוקה עד מעל הראש בזמני הפנוי בלא לעשות כלום, הייתי יוצאת לעשות סידרת הרצאות בתחום.
משהו שהכותרת שלו בנוסח: איך הצלחתי להתבגר בלי להשמיד בני אנוש או לקבל התקף לב תוך כדי התהליך. (לקבל כן? כי לגבי לעשות למישהו אחר לא התחייבתי).
אבל אין לי זמן לזה, להיות פרזיטית גוזל ממני המון כוחות.
טיץ' מי מאסטר! איך מגיעים לזה? כאילו, לא לזקנה ולמחלות.מפתיע אבל אוותר גם על הביקור בתימניאדה. איך משיגים כזאת בגרות נפשית? אלופה. ואיך את תמיד מצליחה לסכם הכל ועוד להצחיק וכל זה ברק 5858695979 מילים?
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחקכזו אני - מינימליסטית. אבל אין ספק שיכולתי יותר.
מחקפשוט חוסכת במילים, יש לי עוד טונות של קיטורים לעבוד איתם.