הוראות הפעלה לטור נמצאות בסופו, בהצלחה לכולם

כבר כתבתי עד כה (לתדהמתי) לא מעט טורים ואני מניחה שהתקבלה אצלכם תחושה שאני מיזנטרופית מוחלטת (התקבלה תחושה = ציינתי את זה באופן ברור כ 17 פעם).

כדי לנסות לטשטש ולתקן מעט את הרושם שנוצר (אבוד לי אה?) הנה טור על רשימת אנשים בעלי יכולות שאני מעריצה בצורה היסטרית, כאילו אלו שנות התשעים ואדם זמר השנה.

מאז ומתמיד נמשכתי לאנשים חכמים. אולי זה קשור לזה שהפכים נמשכים.

אני מלאת הערצה לאנשים חכמים ומגיע לי שאפו על האומץ. כי לא מדובר רק על כזו שמתקיימת ממרחק בטוח, אלא לקחת אנשים כאלה ולהיצמד אליהם.

אתם בטח חושבים שזה מתוך מחשבה שאולי ידבק בי משהו.

אתם חושבים נכון, אבל עם השנים הבנתי שלא מדובר בוירוס ושזה לא עובד לי ברמה הפרקטית.

אני משתדלת שלא לחשוב על זה יותר מידי, אחרת תהיה לי חרדת ביצוע מולם. אבל מידי פעם אני תוהה איך אני והחסכים שלי עומדים בקצב שלהם.

גם בתחום ההומור חלקם מאתגרים אותי וכל פעם כשמצליח לי, אני קופצת מבפנים בעודי מנפנפת בידיים וצועקת יששששש !!!

אני נפעמת מאנשים שמתגברים על בעיות מהותיות. וזה כנראה הדבר הכי מצחיק שכתבתי פה אי פעם בהתחשב בכמות הבעיות שאני מתחזקת באופן אישי.

המוטו שלי בחיים הוא לא "צרת רבים חצי נחמה", אלא צרת רבים - השלמה.

אבל כל מה שלא התמודדתי איתו (בנתיים), נראה לי בלתי אפשרי לתפעול.

אנשים שסובלים מחרדות ולא בורחים או מוותרים לעצמם בכל רגע נתון. אנשים שהצליחו ללמוד ולהתקדם בעודם הפרעת קשב אחת גדולה, אנשים שהיו בדיכאון ולא ראו כלום חוץ ממסך שחור והצליחו להתרומם מעל המקום הזה וכבר כתבתי בעבר, על אנשים שלקחו שליטה על הכאוס שלהם ולא הסתפקו ברחמים עצמיים.

אני חסידה של אנשים עם הומור ואם הם עם הומור עצמי וציני, זה בונוס ענק.

אני משתגעת על אלה שמסוגלים לשלוף לי תגובה הורסת מצחוק, בעוד גלגלי המוח שלי רק סיימו לנתח את מה ששאלתי. היכולת הזו קיימת אצלי לעיתים, אבל לא כמו שהייתי רוצה. לרוב אני צריכה שלושה ימי עסקים כדי לחזור עם משהו.

לא כל כישרון מעניין אותי ברמה שהייתי רוצה אותו לעצמי.

ואני יודעת שרבים יגידו שכל כישרון כמעט הוא נרכש. מי שאומר את זה לא ראה אותי מנסה לצייר קו ישר עם סרגל. זו באמת עוד פיסת חיים שאני מיוחדת בה ממש. חוסר היכולת שלי לבצע פעולות פשוטות שדורשות עבודה עם הידיים היא בלתי נתפסת.

ואם כבר קיטרתי לא פעם על תורשה של גנים רעים בלבד שהם מנת חלקי - אבא שלי רפד רכב, שיכול לגזור מטרים של בד בלי סטייה קלה לצדדים. אבל אני ירשתי ממנו בעיקר את קצב הדיבור של 567 מילים בדקה.

אז אנשים שהם גילגול נשמות של בתיה עוזיאל, או שיודעים לצייר או למרוח לעצמם לק נאמר, אני לגמרי מקנאה בה... לא!!! מעריצה, נו התכוונתי מעריצה אותם.

פפפףףף, למה לי לקנא.

אני מדליקה קטורת, נרות וסוגדת לאנשים עם קור רוח, אנשים עם סבלנות, כאלה שלא מחכים להספד כדי להגיד משהו טוב לאדם אחר, לאלה שלא מחכים רק ליום הולדת כדי לפרגן למישהו במתנה ולכאלה שמוכנים לסייע בלי לאלץ אנשים לשקול את חייהם תוך כדי התהליך.

בטח שכחתי מלא דברים. אבל בכל זאת, אני לא רוצה לטעת בכם תקוות שווא. 

רוב האנושות עדיין בלתי נסבלת.

אגב, אל תאמינו לזה שאני בטוחה שכולי עשויה 100% כשלים. יש לי מספר יתרונות ואני לגמרי מחבקת אותם בחום (מחבקת חזק ממש - מהפחד שייעלמו).

***הוראות הפעלה לטור***

* אם אתם בסוג של קשר איתי>ואתם קוראים את זה>ואתם מסמנים פה כמה קטגוריות - אתם סתם שוויצרים, תתביישו ותלמדו צניעות מהי.

* אם אתם בסוג של קשר איתי>ואתם קוראים את זה>וכלום לא קשור אליכם - בטעות לא נופיתם עד היום, ביי.