לריב היה מאז ומתמיד בין עשרת אלפים הדברים שאני ממש גרועה בהם.
בשנים האחרונות כל פעם כשנגררתי לסיטואציה הזו, לרוב זה היה עם חבר ממין זכר.
מה שגורם לי להגדיר את זה פחות כריב אלא יותר כחילוקי דעות עם אדם שאינו טועה מעולם או בסיכסוך פנימי ביני לבין עצמי.
כי גברים לא רבים. הם פשוט נעלמים וחוזרים לתקשר כשאת נרגעת כאילו לא התרחש דבר.
שהרי אין שום טעם לדבר על הדברים שברובם בכל מקרה התקיימו מבחינתם רק אצלך בראש.
במקרה שממש גרמת להם להשתגע, הם יגידו לך שאת מגזימה בדרישות ובציפיות שלך מהם.
זה אגב תופס גם אם בעבר תרמת להם כיליה וחתמת להם ערבות למשכנתא.
חברות זו לא זוגיות וכל עוד אין לך מסמך מרב או עו"ד אין בקשר הזה שום דבר מחייב.
אני בחורה עיקבית. מה שאומר שגם במקרים כאלה אני סובלת קשות ממחסור בסבלנות.
(זה בטח כמו ויטמין די. צריך חשיפה לשמש בשביל זה ולא ממש יוצא לי).
מבחינתי אם מדובר על אדם שאמור להישאר בחיים שלי, קח דקה ורבע/וחצי, תבין שגם לעשר אגורות יש שני צדדים ונתקדם.
ב 99% מהמקרים אין אמת מוחלטת. כל אחד ראה ויראה את הדברים אחרת והסיכוי שהאגו של מישהו יאפשר לו לשנות את דעתו, קלושה.
יש אנשים שצריכים לקחת לעצמם "תקופת צינון" (אף פעם לא הבנתי את המושג הזה. למה להיות חולים דווקא כשממתינים למשהו? אהההההההה הבנתי. עזבו לא משנה!!).
ובזמן הזה כל תא במוח שלי עסוק במחשבות על הארוע, בניתוח המצב ואני למעשה מקיימת שיחות שלמות שהאיש לא נוכח בהם.
וטוב שכך, בגדול הוא יכול רק להרוס.
אני מסתדרת איתו מעולה לבד.
אחרי שסיימתי את שבעת שלבי האבל, סליחה הריב!! שזה אומר: להזדעזע, לכעוס, לקטר, לדבר לעצמי, לפתח הבנה, לסלוח ולהתקדם.
כחלק מסינדרום האישה המוכה שלי, אני מוצאת את עצמי נפעמת מאנשים שהופכים במצבים האלה לסוג של חיית טרף. הם אסרטיבים, קשוחים ולא מוכנים לנהל מו"מ על דרך ההתנהלות שלהם. בעוד אנוכי מוכנה לסלוח לאנשים אם רק יפלט להם בטעות חיוך ידידותי לכיווני וכל זאת על מנת שאוכל להפסיק לדבר לעצמי ולהצליח לחזור לנשום באופן סדיר.
להתעלם מחיכוכים שנוצרו ולא לדבר עליהם בכלל זה הכי לשמור חסכון ליום סגריר. תמיד תוכל כעבור חמש שנים, כשאין שום קשר בין הארועים ושסביר שאף אחד מכם לא זוכר מה בדיוק קרה, לשלוף את כל התסכול שאגרת ולהתפוצץ בחוסר פרופורציה מוחלט ביחס לארוע הנוכחי.
יחסית לזה שיש לי פיוז רומני קצר, לזה שאני אימפולסיבית ובגדול חסרת תקנה. זה שהחיים שלי לא מלאים "בפסטיבלים" של עוגמות נפש ותסכולים מהסוג הזה, זה לא מובן מאליו.
ואם זה קורה איתכם, שתדעו שהכל אחלה. אני מדברת איתכם הכי טוב וצלול כשאתם לא באיזור.
נחנקתי מצחוק!ככ אמיתי! הכי גרם לי תול כדי קריאה לחשוב שזו הקצנה ואז לדמיין ממש את הסיטואציה ולהבין שלא הגזמת בכלל בתיאור. מדויק! חייבים לעשות ריאליטי על הסרטים במוח של אישה. הגברים יהיו בשוק
השבמחק