בובת הפופ בדמותי שקיבלתי
לאחרונה במתנה, היתה ארוע מכונן שבו בפעם הראשונה שתקתי לרגע ארוך שהרגיש נצח, במקום לפצוח כהרגלי במונולוג
חופר שהמילה תודה היתה נשזרת בו כ 400 פעם בחוסר אלגנטיות וקלאסה כאילו אני ליהיא
גרינר בראיון בגיא פינס.
האמת שההפתעה היתה כל כך גדולה
שגם במהלך המשך הערב לא הצלחתי להביע את הערכתי במלואה למי שעמדה מאחורי האירוע
הזה. ואם יש משהו שאני טובה בו, זה להגיד המון מילים.
משמע היו לי רגשות מעורבים.
משהו בין תימהון ליכולת החדשה שהתגלתה - אני יודעת לשתוק!! לבין אכזבה שלא גיליתי
קודם שאני מסוגלת לבצע את הפעולה המעניינת הזו. מה שהיה עוזר לי בנקודות רבות
במהלך החיים.
אני מקווה שאתם לא מנהלים רישום
מסודר של כל החסרונות שלי (אם כן שלחו לי עותק, אין לי משהו מסודר). אבל אני ממש גרועה בלקבל. בין
אם מדובר על מתנות או על דברים שביקשתי וקיבלתי בהם עזרה. אני מגמגמת, מסמיקה, מאבדת עשתונות לכמה שעות ונופלת
כל פעם לאותם משפטים מלאי קלישאות ומקפידה לציין ולשים דגש יותר מפעם אחת כמה אני מתכוונת לזה
באמת.
מה שכנראה גורם לאנשים לפקפק
בכל מה שאמרתי עד היום ולא התחייבתי לגביו באותו האופן.
לעומת זאת אני טובה בלתת.
מאחר וכרגיל שום דבר אצלי לא
בפרופורציה, אני מגזימה גם בזה. אני מודה שברגעים שאני נכנסת
להתקף חרדת התודות שלי, אני קולטת מה אני מעבירה את האנשים שמתרוצצים הכי קרוב
לחיים שלי. לא משנה, אמרתי ואומר: הם רובם
יותר מקולקלים ממני, מגיע להם שיסבלו קצת.
חוץ מזה שיש לי נאום מלא
קלישאות ומילים מיותרות גם לסיטואציה הזו: ממש רציתי. נו, זה לא שמישהו
הכריח אותי נכון? זה הכסף שלי וזה מה שאני רוצה לעשות איתו!! די כבר!!! (אני הופכת
אלימה ככל שהסצינה נמשכת ואז אני צריכה עוד מתנת התנצלות כדי לפצות).
מידי פעם אני נתקלת באנשים
שכשהם מקבלים משהו, על פניו הם נראים אדישים. רובם יאמרו תודה בודדת ולא בסט של
עשרה, אם בכלל.
כשאני אהיה גדולה אני רוצה
להיות כמותם.
אה, וכמו גל גדות.
אבל בעיקר כמותם.
אנשי ה"תודה הבודדת", הם בדרכ כאלה שמרגישים כמוך, אבל נבוכים יותר, כשצריכים לאמר את עשרת התודות... או שהם סתם מאניוקים.
השבמחק