כדי שלא ליצור אצלכם רושם שאני בטוחה שאני עשוייה ממאה אחוז כשלים, הרשימה הנוכחית תהיה על נושא שאני מעולה בו: לעשות לעצמי בושות בציבור.
מספר הפעמים שבהם חטפתי התקפי צחוק חסרי שליטה עד בכי במקומות כגון: אוטובוס, עבודה, בתי קפה ובזמן המתנה בקופ"ח, הוא גדול מידי בכדי להודות בו בלי לצאת בהכרזה רשמית שאני לגמרי חסרת אחריות ואיני תורמת לשלום הציבור.
יש לי נטיה קבועה להיכנס להיסטריית צחוק חסרת מעצורים עד דמעות. כזו שגורמת לאנשים סביבי לאבד עשתונות בנסיון להבין אם צריך לנחם אותי כי קרה אסון ואני בוכה, או שצריך להעביר אותי באופן מיידי לאברבנאל. אם מישהו מכם היה רואה אותי אחרי סצינה כזו, עם איפור מרוח, שיער פרוע וחסרת נשימה, לא היה לו ספק - אברבנאל. יש לי מספר מצומצם אך איכותי של חברים שיכולים להצחיק אותי ברמה הזו.
ברמה מתחת לקטסטרופה המביכה הזו תמצאו אותי מצחקקת עם חירחורים וממלמלת (לשאלתכם כן, זה לא מוציא ממני סקס אפיל כל הארוע הזה) כשכולם מעיפים לעברי מבט חטוף כדי לוודא שאני לא מאבדת שליטה.
אני מדברת לעצמי בקול רם כשאני עצבנית. אני לא אשמה בזה, זה עניין של גנים מאמא. אנשים איטיים, אנשים שמעצבנים אותי, שירות לקוחות שלא מתפקד, קופאית שלא זזה. אם נגיד כולם אומרים שכשאתה מתעצבן תנשום רגע ותספור עד 10, אני נעצרת בשלוש ושופכת בקול רם מלל שברובו מורכב מקללות ותחנונים לאדושם שיעזור לי ויקח אליו את זה שמחרפן אותי באותו הרגע.
מצידי הוא גם יכול לקחת אותי - כל מה שיגאל אותי מהסיטואציה, אני לא קטנונית.
בלי קשר לתופעת טבע שאני, אנשים נוטים לייצר לעצמם המון רגעים קטנים של מבוכה.
כשהם משקרים בהיעדר כישרון כזה שלא משאיר מקום לספק שחיים אתגר לא יעשה עליהם ספיישל של התוכנית "המתחזים". כשהמבט שלהם משדר סימן שאלה אבל הפה שלהם נותן מענה למרות שאין להם ולו זיכרון מעומעם מה ביקשו מהם, או מי האיש שעומד מולם.
כשהם נפרדים ארוכות לשלום מאדם רק כדי לגלות שהשיחה המאוסה איתו תתחיל מחדש מאחר והם ממשיכים לאותו מגרש חניה.
ולבונוס ענק זוכים הורים לילדים שצריכים לתת מענה בפומבי לשאלות כמו: למה לאיש יש ריח לא טוב? למה הילדה הזו כושית? ולמה אתה תמיד אומר שאין לך כסף?
בכל מקרה, אני מחכה שמבוכה תוכרז כמקצוע אולימפי. מדלית זהב והימנון - עלי, דמעה מהתרגשות - עליכם.
חחחחחחחחחחח
השבמחקחחחחחחחחח
השבמחק