הבלוג הזה כמו כל דבר אחר שמתרחש בחיים שלי, כבר מזמן יצא מפרופורציות.
הוא התחיל משיעמום ורצון לאתגר, התקדם לסוג של טיפול פסיכולוגי עצמאי זול וזמין, המשיך ביכולת שהוא יצר אצל אנשים מסויימים לשנות את דעתם עלי (בטח על כל שינוי דעה לטובה נרשמו חמישה שהתחרטו ששמעו אי פעם את השם שלי) וכעת הוא משמש לא מעט כדי להתנתק מההמולה, הנוכחות והנשימות שבני אדם מייצרים סביבי.
כשידעתי שאני עוברת לעבוד בלוד (אל תשאלו מי חולה הנפש שמוכן לנסוע באוטובוסים כל יום בת ים - לוד ואני לא אענה לכם שאני. סבבה? יופי) את מיטב הכסף שאין לי בחרתי באופן מידי אחרי מחשבה מאוד מעמיקה של חמש שש דקות ברוטו, שמחשב לפטופ קטן ואיכותי לנסיעות זה בול הדבר שאני צריכה כדי להמשיך להתקיים (למי קראתם דרמטית?!). אני אשב לי באוטובוסים בנחת ואכתוב את הבלוג, אני אענה לווטסאפים, אבדוק מה התחדש בעולם ובגדול אנהל את החיים שלי מתוך קופסת המתכת הנעה. לא מצאתי שום חוסר הגיון בלהתרוצץ על בסיס יומי עם קילו וכמה גרמים על הגב בתוך תיק בגודל של ילדה שעולה לכיתה א'. כפי שאתם מבינים, התוכנית שלי ירדה עד לפרטים הקטנים. משמע בחמש שש דקות הרצתי יתרונות/חסרונות ואחרי יומיים המחשב היה ברשותי.
אני לא אשמה שאף אחד לא זכר לתת לי מהחומר של דחיית סיפוקים כשנולדתי.
הטלפון החכם הומצא כדי לאפשר לאנשים להיות שקועים בעצמם במקום באנשים אחרים (אלא אם כן אתם אני ואז הטלפון משמש לכם אופציה להראות נורמלים כשאתם בהתקף ציחקוקים/התקף צחוק פסיכוטי בציבור ואתם נאלצים לעשות את עצמכם מנהלים שיחה). אז בזמן שכולם באוטובוס בוהים בפייס או בנטע אלחמיסטר עושה פרסומת "סמוייה" למשחה נגד שפשפות באינסטגרם אני והמחשב שעלה כמו חופשה משפחתית ביולי באילת מושכים תשומת לב בהגזמה. אני נראית כמו מנהלת בכירה שנקלעה לסיטואציה בטעות כי הרכב שלה נגרר מאדום לבן אחרי שהיא סעדה צהריים עם שועי עולם. מקלידה ברצינות תהומית, מקמטת מצח ממאמץ חשיבה וממלמלת בקול רם מילים שמתארות התלהבות כשאני מפצחת עוד פיסקה לטעמי (טעמכם פחות רלוונטי).
כל הרעש מסביב לא מתקיים. שיחות שאנשים מנהלים, המוזרים שמשמיעים מוסיקה ברמקול והנהג שבודק מדי פעם את העירנות של הנוסעים עם משחק שהוא המציא כדי לשעשע את עצמו בשם: "באולינג ברקסים" שמתבצע בנסיון לבדוק מי מהנוסעים נשאר עומד בעודו נתלה בעוז וקור רוח של לוחם גבעתי על העמוד הקרוב אליו.
נכון שאפשר לבצע את פעולת ההתנתקות הזו עם אוזניות, מוסיקה וטלפון רבע חכם.
אז מה? זה גם נכון שאנשים נורמלים לא מוכנים לעזוב עבודה אחרי 21 שנה בתל אביב בשביל לוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה