הפתעת השנה: הבלוג.
בדצמבר 2017 נפתח הבלוג וזו סגירת מעגל מעולה לפתוח בו את הטור הנוכחי. מדובר על רעיון מופרך שלא היה אמור להצליח, והקיום הלא צפוי שלו גרם למגוון בעיות. החל בהבנה שאולי באמת הכל אפשרי אם רק רוצים, הסכנה שדבריי ישמשו כנגדי (שימשו, שימשו) ואובדן תאי מוח בנסיון לפצח את הצד ההומוריסטי בנושאים שרציתי לכתוב עליהם. בצד הטוב, כמה אנשים גילו שיש בי יותר "מיופי עוצר נשימה" ואופי שהוא טעם נרכש.
אירוע השנה: עזיבת העבודה אחרי 21 שנה.
תת סעיף: הארת השנה: מתברר שלא לכל אחד יש תחליף, החזירו אותי לעבוד שם בימי שישי אחרי חודש.
אין ספק שזו אחת השנים המורכבות, המוזרות והמתישות שעברתי בחיי. בתקופה הכי טובה שלי מזה שנים בעבודה, בעודי פורחת שם כמו אדמת על ילד בן שלוש, התברר שהצפי לסגור פנסיה באותו מקום בו התחלתי לעבוד בגיל 23 הוא לא גדול. מאחר ואני לא נעשית צעירה ואטרקטיבית יותר ואיך נהוג לומר: "קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה" (אם לא מכלילים במשפט הזה את הקטע של הרבה כסף או את זה שהעבודה בלוד), עזבתי. עברה חצי שנה. נראה לי ששלושה חודשים מתוכם הסתובבתי שם חסרת צבע או חיים. זה היה קשה בצורה בלתי נתפסת למצוא את עצמי מחדש. אבל הזמן עבר ואני שמחה לבשר שהכל אחלה. מי שהביא אותי לשם הבטיח להם מצויינות. אבל אני אוהבת נדיבות ורוחב לב, אז הגדלתי להם להגזמה של וורקוהולית מופרעת.
לדעתי בשלב הזה הם היו מסתפקים לגמרי אם הוא היה מבטיח ומקיים להם עובדת סבבה לייט.
המשפט שאמרתי הכי הרבה השנה: האמת איפשהו באמצע.
אני שונאת קלישאות. אבל אם יש משפט ששחקתי לגמרי השנה זה את המשפט הזה. החיים העמידו אותי עכשיו בין קבוצת אנשים שלא מונעת מרוע אבל מניבה טונות של דרמות, ריבים, העברות מידע (גם אם הם המציאו אותו, קבעו אותו והחליטו אותו) וכו'. ואני כיונה עם עלה של זית, שעברה שנים של אימון אישי על ידי בני אדם, מוצאת את עצמי שוזרת את המשפט הזה בכל שיחה. מקווה שאין מכסה שמגבילה את כמות השימוש בזה, כי יש לי הרגשה שבשנת 2019 אני אומר את זה ליתר ביטחון גם למי שישאל אותי מה השעה.
המשפט שנאמר הכי הרבה עלי השנה: את לא שפוייה.
כשבני אדם מחפשים להגיד משהו שיהיה הכלאה בין תדהמה להערכה הם משתמשים ב: את לא שפוייה/את מטורפת. אין לי מושג מה לא שפוי בלהחתים כרטים בעבודה ולעבוד עוד שעתיים וחצי בחינם, או לא לצאת מוקדם כמתוכנן כי בדיוק נכנס אלי המון דואר. בדיוק כמו שאין לי מושג מה הבעיה בזה שאני שם חצי שנה וכבר הרעפתי על הצוות שלי מתנות כאילו אני סנטה קלאוס במשרה חלקית (הודעת הרגעה למס הכנסה, לא תקבלו ממני תלוש שכר שלישי) אה, גם לא ברור לי למה זה מוזר לאנשים שאני עובדת בימי שישי במקום העבודה הקודם מחמש וחצי בבוקר עד תשע בלילה. בקיצור בני האדם משתמשים בניסוח הזה להערכה ותדהמה. לא אצלי כן? כי אני באמת מטורפת.
חגיגת השנה: איטליה.
אחרי כמה שנים שלא יצאתי לחו"ל מסיבות מגוונות החל מחוסר רצון לצבור עבודה, בעיות בריאות והיותי אם חד הורית לחתול, הצליחו להוציא אותי מחוץ לאיזור הנוחות שלי וחגגתי יום הולדת באיטליה. קצת קיוותי שהטיול הזה יהיה כישלון. שהוא יהיה מספיק קשה פיסית ומעייף בצורה שתמנע ממני לנסוע שוב בשנים הקרובות. נו, לא נותר לי אלא להתנחם בטיול הבא שנסגר לפסטיבל המסכות בונציה בפברואר. אמרתי לכם שקיוותי, לא אמרתי לכם שצלח.
הישג השנה: מרלן.
בחורה אחת בעבודה, שהחליטה שאהיה "פרוייקט פרח" שלה. היא מזיזה אותי משולחן העבודה להפסקה יזומה בכל יום. לא משנה אם זה יהיה תוך כדי שאני מייללת, מוחה דמעה עם השרוול של החולצה ומושכת נזלת מהאף. לא אכפת לה מה מונח לי על השולחן וזה שאני עושה מבט מעורר רחמים. בין לבין היא משקיעה באופן יומיומי בנאומים על עבודה ואוכל (יותר מידי עבודה, פחות מידי אוכל. מתברר שזה לא מתקזז). יש מכם שיאמרו בצדק, הישג שלה ולא שלי. ההישג שלי הוא שאני מצליחה לאהוב אותה והיא עוד בחיים.
הישג השנה 2:
לא חיבלתי באף מערכת יחסים. וזה שאני במחסור זמן מטורף, רוב הזמן עובדת ולריב דורש אנרגיות שאין ברשותי ממש לא קשור לעניין.
נבחרי השנה בטלויזיה:
ההבנה את אוויס והאנשים שבה גוזלת ממני כל כך הרבה אנרגיות ומאמץ שכשאני חוזרת הביתה, (המקום שעליו אני משלמת שכר דירה בשביל שלחתול יהיה איפה לגור, כשאני בקושי שם), כל מה שאני מסוגלת לבהות בו עד שאני מאבדת הכרה, זה כל ריאליטי טראש שלא מצריך ממני מחשבה. תנו לי אנשים ששרים, מבשלים, מרעיבים את עצמם, או הכי טוב: כאלה שסוגרים את עצמם לארבעה חודשים בבית בלי לעבוד. יוווו גם אני רוצה קצת לא לעבוד.
אפליקציית השנה: המוסיקה של סלקום וזו שמטעינה את הרב קו.
לאפליקצית המוסיקה של סלקום נחשפתי בעודי ממתינה 45858 דקות על הקו לנציג שירות לקוחות. כשהורדתי אותה מיד הבנתי שהיא נעשתה ע"י מעריץ אלמוני ואובססיבי שיודע ומבין באופן מובהק את הצרכים שלי: טונות של מוסיקה ישראלית לרבות ישנה וממשק בשפת הקודש. עכשיו אני רק צריכה כל יום איזה פרח בתיבת הדואר, משלוח של דובי גדול לעבודה ולא משנה לי דת מין או גזע, אנחנו נתחתן.
לגבי הרב קו. עזבו, אני אכתוב טור ארוך בנפרד על אלו שמטעינים אותו בראשון לחודש בדיוק וגורמים לאוטובוס ולנוסעים שבו להגיע ליעדם בשני לחודש.
שיחת השנה לשירות הלקוחות: סלקום.
הטור הראשון שכתבתי בבלוג היה על המעבר לסלקום טי וי. עברה שנה וקיבלתי הודעה שהמחיר עולה. אני לא יודעת למה (סתם נו, אני יודעת מצויין) אנשים צועקים כשהם מתקשרים לשירות לקוחות. אמרתי לנציגה שאני לקוחה מאוד מרוצה, שאני פירסומת מהלכת לסלקום ושהצבע האהוב עלי הוא סגול. שאני רשומה אצלם לשרותי הטלויזיה, הטלפון ומשלמת להם על האפליקציה של המוסיקה. הצהרתי שאין סיכוי שאני אתנתק, אבל הם ישמחו אותי מאוד אם המחיר הנוכחי ישאר.
אחרי שתיקה ארוכה של תדהמה בצד השני והמתנה ארוכה לא פחות, ביקשו לשכפל העתקים ממני ומהשיחה שכמובן הוקלטה למען שיפור השירות. אה, והשאירו לי את אותו מחיר לעוד שנה.
מוסיקת השנה: שלמה ארצי.
אני מנהלת עם ארצי שלא בידיעתו יחסי אהבה שנאה. אם אני הולכת להופעה, אני חוזרת ממנה מלאת טענות על זה שהוא מחרב את הלחנים של עצמו, נשבעת לכולם שאני לא מתקרבת להופעות יותר. עד ההופעה הבאה. אם אני עצבנית, שמה אוזניות ומתרכזת במילים אני ממלמלת לעצמי: מה זה הבולשיט הזה? על מה לעזאזל הוא שר? ובכל זאת, האיש הזה העביר לי שעות על גבי שעות השנה ולא נותר לי אלא לקוות שמיידעים אותו מאקו"ם שרוב התמלוגים שהגיעו לחשבון הבנק שלו הם ממני.
תדהמת השנה: לא עליתי קילו.
אני הפרעת אכילה מהלכת וזו עוד שנה שלא חזרתי להיות בה 127 קילו של שמחת חיים ומדושנות עונג.
צפי לשנת 2019:
רוב האנשים שסובבים אותי בטוחים שאני לא אשרוד. לדעתי פתחו ליין הימורים על התאריך.
יכול להיות שאני עובדת קשה מידי, שכל דבר שאני לוקחת על עצמי מבוצע בצורה מוגזמת, שאני לא שומרת על הבריאות, ובטוח לא אוכלת או שותה כמו שצריך (אלא אם כן 17 כוסות קפה ביום זה נחשב). אבל אני מעולה באתגרים. מה גם שמהות הרצון שלי לשרוד נובע ברובו מתוך רצון עז שלא לתת לאנשים את הסיפוק בלהיפטר מהנוכחות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה