ברלין יומן מסע - ללא המלצות, כי זה בלוג ולא קבוצת "ברלין העליזה" בפייסבוק

יום רביעי לפנות בוקר עד חמישי 11-12/12/2019 - ברלין חכי לי אני באה. 

אין ספק שמטיול לטיול מצב הוורקוהוליות שלי "משתפר" פלאים. אם פעם הסתפקתי בהתקפי חרדה מנטישת השולחן שלי וסביבתו, הפעם התחננתי על נפשי לקבל מחשב ולעבוד תוך כדי שאני נופשת. אחרי מבטים משתהים של 2 בוסים ותשובה מקיפה ומופורטת שניתן לתמצת לכם אותה ב: חחחח את פסיכית, יצאתי לדרכי בעודי תוהה אם מישהו מהם יתעשת, יציל את המחלקה ובעיקר אותי נפשית ויוציא לי צו עיכוב יציאה מהארץ. זה נכון שלכל אחד יש תחליף, אבל טימטום בסדר גודל שלי הם יתקשו למצוא. לא קרה, עובדתית אני על המטוס כותבת. 

אין לי מושג איך ברלין נבחרה כיעד, זה קרה בהיסח הדעת. רציתי לראשונה בחיי לטוס באיזור חג המולד. לראות קישוטים, אורות, עצים, עוד אורות וסיילים כך שגם אם היו אומרים לי שנוסעים ללבנון או סוריה הייתי עונה: בטח, למה לא?! בגדול כל מה שאני יודעת על גרמניה זה שהשפה, כדור שלישי לשואה, מעבירה בי צמרמורת ושיש עליה המון בדיחות פורנו משנות התשעים. בטוח חלק מהגרמנים חושבים שברחובות תל אביב יש גמלים ושכל יום מחבל מפוצץ את עצמו אז אנחנו תיקו.

אני נוסעת עם אחותי. הכי כייף עם אחותי. מדובר על בחורה אחראית מסודרת וגם מאוד מתחשבת. יום לפני הטיסה היא גילתה ממש במקרה ששוב אנחנו טסות מטרמינל אחת, מה שגרם לי לעוגמת נפש קצרה ומנע ממני להתבאס על זה כבר בפברואר, כשנרכשו הכרטיסים. התחלתי להשלים שאני וטרמינל שלוש לא נועדנו זה לזו וניפגש רק בשיר של דודו אהרון. כאות מחאה החרמתי את הדיוטי ולא רכשתי דבר. שנה אני אומרת לאחותי שתרכוש לעצמה שעון חכם ושזה אחלה גאג'ט. היום היא החליטה שאני צודקת ושהיא קונה. אחלה, רק שאני כבר חודש במבצע חשאי שלא היה מבייש את השב"כ של  אגירת מתנות מהמשפחה ליום ההולדת שלה שחל אמש והשעון ביניהם. כך שנאלצתי לעצור אותה ולחשוף שאם אל על תעביר את המזוודות בשלום והם לא ינחתו בטעות בסין, יהיו לה מלא דברים מגניבים כולל שעון. אמרתי שכייף איתה? קיצר, אחות פח.

שלושת רבעי השעה הראשונה של הטיסה היו מיני סרט אימה. מזג אוויר לא יציב גרם למטוס לנוע בחוסר מנוחה כאילו יש לו הפרעת קשב והוא שכח לקחת ריטלין. הנוסעים, שברובם היו אירופאים מנומסים, נעו בחוסר נוחות וצווחו קלות ברגעים בהם חלפה בראשם ההבנה שאולי אין דרך לצאת בחיים מקופסת המוות הזו. אל על אולי הכי בבית בעולם אבל אנחנו בשמיים, בבית של אדושם הכל יכול ועושה רושם שלא באנו לו טוב. בטח רצה לשבת בתחתונים ולצפות בנטפליקס.

אחרי זמן, שהרגיש מעבר לנצח, שמענו סוף סוף את קול האלוהים מדבר אלינו, מתנצל ארוכות על מזג האוויר ועל עוגמת הנפש שנגרמה לנו. מה קברניט?! לקח אחריות על מזג האוויר אומרת לכם.

בנחיתה לא נרשמו מחיאות כפיים לטייס. מזל שלא צריך להחליט על כמה טיפ ראוי להשאיר לו.

שמנו פעמנו למלון, השארנו 

את החפצים לעובד קבלה חתיך ומנומס באופן קיצוני ויצאנו לרחוב. הקור בינתיים פחות מאיים מהצפוי. גוגל הקריפ מראה על שלוש מעלות ואיכשהו זה מרגיש טיבעי כאילו מדובר במזג אויר שינקנו  מבית אמא. כולו הצטיידתי במעיל גשם אסקימוסי, מתחתיו 2 סוודרים, כובע, מטריה וכפפות. זה באמת מרגיש נוח, כלומר אם אתה מתכנן לא לזוז יותר מטר עד שאתה על המטוס בדרך חזרה לארץ.

ואיכשהו אני נס!! גם במצב של קושי בתזוזה לא תופתעו לגלות: הצלחתי לרכוש. אחרי חזרה והתאפסות קלה במלון, חזרנו לראות את אותו דבר בול, רק בלילה. אכלנו במסעדה ששמה על דגלה לשרת כל אדם באותה רמה של אפטיות ואיטיות. קיבלתי עצים, קישוטים ומלא אורות מסנוורים ועכשיו אני מנסה לספור כמה יורו ירד לטימיון עד שארדם.

יום שישי 13/12/19 - על ספונטניות, חוצפה ישראלית וכל הקניות שבניהן.

מי שמכיר אותי יודע שאני מתקשה לישון מחוץ לבית. אבל כמעט 24 שעות ללא שינה ו 78 מיליון צעדים שהשעון החכם שלי ספר שעשיתי, הצליחו להשבית אותי לכמה שעות. מי שמכיר אותי גם יודע שמיד אצתי רצתי לקפה בהול בחדר האוכל.

הקפה בברלין לא רע גם למפונקת שכמותי. לאושרי, גם מול המלון יש סניף של קפה איינשטיין, אולם אף אחד לא התכונן לבואי והם פותחים כעובדי היי טק רק בתשע בבוקר וסוגרים בשבע בערב כי כנראה אף אחד לא רוצה לשלם להם 150% על שעות נוספות. 

ליום הזה התארגנו מבעוד מועד ולקחנו סיור שמארגנים ישראלים ששוהים כאן. הוא נקרא ברלין הקלאסית ואמור לקחת אותנו לכל תחנות החובה. הסיור הוא כחמש שעות, כולל נסיעה ברכבות, אוטובוסים ומונה מעל ארבעים ישראלים שהתקבצו לאיטם בנקודת האיסוף. בעודם מחליפים מילות היכרות שכללו הומור על העיר בה גדלו וסלנג צבאי, פנתה אלי אחותי ברגע של התעלות נפש אלוהית ושאלה אם אני רוצה לפרוש לפריימרק שהשקיף עלינו מטר משם. קיצר, מאמינה שהם למדו רבות על עיר. אנחנו אישית היינו עסוקות בלרוקן את הסניף. זה בטח יקל עליהם בספירת המלאי של סוף השנה.

המעבר בין חום לקור גורם להתעסקות בלתי נגמרת במיקום הכובע, המעיל והכפפות. אין לי מושג אף פעם איפה הנחתי אותם ואיך אני מקבלת אותם בחזרה כשאני זקוקה להם. אני מחפשת מלא זמן, בהמון תאים בתיק ולרוב איכשהו הם מופיעים.

אחרי שרוקנו פעמיים שקיות במלון, לקחנו רכבת והגענו ליריד חג מולד ענק, שכדי להיכנס אליו יש צורך לעבור בתור ארוך ולשלם עבור כניסה. בעוד כולם עומדים יפה ובסדר מופתי מצאנו את עצמנו בלי תכנון מוקדם עוקפות את כולם באלגנטיות ומתייצבות בראש התור. אף אחד לא הרים גבה ואני מודה שחשנו משהו בין גאווה על תצוגת תכלית של הגן היהודי שלנו לבין חוסר נעימות. אבל החלטתי שהעם הגרמני עשה לנו מספיק והם חייבים לנו. נכנסנו ומיד הבנו שמדובר על מיליון אנשים שעומדים על כל מטר מרובע, שותים בירה ואוכלים נקניקיות. כך שבאותה זריזות שנכנסנו, ככה יצאנו.

המשכנו להסתובב באיזור, עלינו על גלגל ענק, הסתובבנו שוב בחנויות ושבנו מרוסקות, סליחה!! מרוצות למלון.

עכשיו לילה ואני אנסה לספור מכמה כבשים עשויים כל הסוודרים שרכשתי היום, כדי להירדם.

יום שבת 14/12/2019 - על הקשר בין אנטיפטיות ומחסור בחתיכים.

כהפנמת לקח מיום קודם, את היום הנוכחי החלטנו לפתוח בקניון ברלין. מעט לפניו עוד הצלחתי לסיים משימה שהטיל עלי אחי ולמצוא לו מטהרי אוויר אקסלוסיבים. מדובר על ארבעה בקבוקים די כבדים, אבל לא נורא כי הם הורידו לי מהארנק 110 יורו, אז לפחות הוא הפך קל יותר. פעם ראשונה שאני יכולה לחוש בצורה מושלמת איך גורמים לכסף להתנדף באוויר. בכל מקרה זה היה מקרה קלאסי שאתה מקבל משימה בנסיעה, שברור לך שאתה מוכן לבצע בכל מחיר, תרתי משמע כפי שהתברר. 

החנויות בקניון אומנם מקושטים לכרסמיס אבל לי זה הזכיר את חג החנוכה: לראותם בלבד.

אני מאוד מקווה שלשעון החכם שלי יש גם אינטליגנציה רגשית, כי אם לא, אני אצטרך לעשות איתו שיחת תיאום ציפיות ברגע שאחזור. יש לי הרגשה שהוא חושב שהעתקתי את מקום מגורי למכון כושר. 

אני לא מוצאת שהגרמנים מסבירי פנים או סימפטיים. הם ברובם נותני שירות איומים למדי שמגיבים רע מאוד ומזעיפים פנים לכל מה שמתרחש ולא מתיישר עם ההתנהלות לה הם מורגלים. הייתי סולחת להם על הכל אם לפחות היו פה חתיכים בכמות שיש נאמר באיטליה. אבל נשבעת לכם שאני לא רואה סביבי שום סיבה לשחצנות.

אחרי עצירה במלון, הוחלט לנסוע לחלק פחות מוכר של העיר שגם בו קיים שוק חג מולד. יש לי אולי חצי קיבה, אבל חוש ריח שלם וזה הופך בלתי נסבל להסתובב כל כך הרבה ימים בתוך ריחות הטיגון האלה. יש לי חשד סביר שכבר העליתי חמישה קילו. מזה שלושה ימים אני מוקפת במיליוני קלוריות. אומנם אכלתי רק חלק מהן, אבל איכשהו זה מרגיש שבלסתי את כולן.

אחרי התאוששות קלה יצאנו לתור אחר מסעדה לארוחת ערב. אחרי מספר דחיות וקבלת פנים חביבה בסדר גודל ששרה נתניהו עושה לעוזרת הבית שלה כשהיא מאחרת, הצלחנו למצוא מסעדה איטלקית שהואילה בטובה לקבל אותנו.

עכשיו לילה. אני אספור כמה פעמים לא הבנתי שצריך לפנות את הכלים לדלפק בבתי הקפה, אחרי שסיימתי לשתות וקיבלתי נזיפה שעשתה לי פלאשבק לטירונות ואנסה להירדם.

יום ראשון 15/12 - על מנהגים ונהגים.

את הבוקר פתחנו באקוורים, צפינו על דגים שצפו עלינו והחלטתי שאני רוצה חיית מחמד נוספת, בייבי מדוזה. הן חמודות ממש.

לכל אדם יש מנהג קבוע שהוא עושה כשהוא מטייל בחו"ל, שלי הוא להתייבש. לא שאני מבינה למה. שתיתי בקבוק של חצי ליטר בשלושה ימים וזה כחצי ליטר יותר מהממוצע שלי בארץ. בלי לבדוק אצל ד"ר גוגל, אני מניחה שזה קשור ל 6 מליון צעדים שאני מבצעת ביום (לשאלתכם כן, המספר נבחר בקפידה). אז כרגיל, התחלתי לחוש ברע ונזכרתי למה. באותה שניה פרצה מבעד לענן שמש והאירה כזרקור מטורף ויפייפה את העיר. הבנתי שאדושם מסמן לי שאכן היתה לי הארה ושתיתי איזה ליטר רעל (מים) בתקווה שהגוף שלי לא יכנס להלם מהמהלך הלא רגיל הזה.

משם, אחרי הסתבכות קלה בדרך, הגענו במונית לאיזור התאטרון בה מתקיימת בצהריים הופעה (ויויד). סוף סוף יצאנו קצת מהאפרוריות של העיר וקיבלנו בתים צבעוניים, איזור פסטורלי ובית כנסת אחד גדול ששני שוטרים עושים לידו פטרולים הלוך ושוב. 

פסטורליה בתחת שלי.

ויויד, ההצגה שכולם מדברים עליה, לא עשתה עלי רושם בלשון המעטה. אלא אם כן יתברר שהתוכן שלה שהיה ברובו בגרמנית דיבר על אפקט העדר. זה ההסבר היחיד למה כולם רצים לראות את הדבר הזה. המופע וואו, שרץ באילת בשנות התשעים היה מסעיר יותר.

לגרמנים יש מנהג מוזר להמשיך לדבר איתך גרמנית שוטפת גם כשהבהרת להם שאתה לא דובר את השפה. הם מסבירים, מפרטים ומנמקים. למדנו שהכי קל להנהן בהסכמה ולחייך, אחרת מדובר על שיחה חד צדדית שתימשך רבע שעה. בנוסף, נהגים לא ממהרים לעצור לך כדי שתוכל לעבור את הכביש במקומות המיועדים לכך (ושהם ללא רמזורים). אני לא הייתי אחראית לעשות תחקיר לקראת הטיול הזה, אבל בדקתי ואחותי טוענת שרולטת כביש זה לא משהו שכתוב במדריך לתייר בברלין. חייבת לציין שלשמוע סביבי גרמנית לא מפריע לי למרות החשש שקדם לטיול הזה. הם פשוט נורא שקטים.

אחותי אכלה בצהריים סלט בריאות פלצני במחיר אבסורדי. אז אחרי שלקחנו מונית למלון לבדוק אם המזוודות מצליחות להכיל את כל ברלין שחוזרת איתנו לארץ, את ארוחת הערב אכלנו בהארד רוק קפה.

עכשיו לילה ואני אספור את כל הקלוריות שאכלתי ואנסה להרדם.

יום שני 16/12/19 - לא על הפרקטיות לבדו יחיה האדם.

לאחר שגיליתי שבית הקפה שממוקם לי מול המלון, פתוח ביום חול למעשה כבר משעה שבע בבוקר, פתחתי את היום שם, בקפה ראוי יותר מזה שבחדר האוכל. מסתמן שקפה איינשטיין זה הארומה של הברלינאים.

מאחר ואנחנו פה כבר כמה ימים ולא ראינו כמעט אתרי תיירות, הוחלט הבוקר להיעזר בשירותיו של אוטובוס תיירים שיוביל אותנו להיכן שמצפים מאיתנו להגיע. גם הפעם כמו תמיד אצלנו, תוכניות לחוד, מעשים לחוד. ירדנו באחת התחנות והתחלנו ללכת וללכת וללכת ו... ללכת כשמדי פעם אנחנו בודקות שאנחנו במסלול שבו האוטובוס נוסע. כך שמה שיצא זה ששילמנו 20 יורו כל אחת בשביל ללכת ברגל אחרי האוטובוס, "מאוד פרקטי".

ב 34845 קילומטר שהלכנו, התחלתי להשתכנע שברלין עיר יפה יותר ממה שנתתי לה קרדיט בימים הראשונים. רק שהיא רובה בשיפוצים ואפשר היה להגיד לי להגיע ב 2025 ואז הייתי יכולה לראות ולצלם בניינים בלי שנראה כאילו יש להם פלסטר על הראש.

כל כך הרבה חנויות עברתי בימים האחרונים ושום דבר לא הכין אותי לשני דברים שחזיתי בהם היום: אחד: חנות שמלאה במוצרים שמוקדשים כולם לאיש הירוק ולאיש האדום שברמזור. זה באמת נראה לי אפקטיבי יותר ללמד זהירות בדרכים בעזרת סוכריות גומי מאשר תשדירים כמו "עצור בטרם תעבור"

 שתיים: קומת האוכל בקניון קה דה וי. מההההה זהההה היה?!?!?!?!? 

אפשר כזה ליד הבית?! או יותר טוב, לגור באחד כזה?!

מאחר וכבר שעה לא אכלנו, סיימנו את מכסת 70 אלף הקלוריות ביום במסעדה הסמוכה למלון.

עכשיו לילה אחרון פה, מחר חוזרים לשיגרה ונראה לי שאני אספור כמה בחירות היו לנו השנה בארץ כדי להרדם.

יום שלישי 17/12/2019 - הבאנו שלום עליכם.

הנהגת הישראלית שהיגרה לפה לפני המון שנים, היתה הברקה מעולה כדי להפנים את החזרה הביתה. היא איחרה, קיטרה על הפקקים בברלין וקיללה בטירוף נהג שנסע לאט מידי לטעמה. אפשר אולי להוציא ישראלים מהארץ אבל אי אפשר להוציא אותם מהדי אן אי שלהם.

חשבתי שהשדה בארה"ב בו הייתי לפני כעשור הוא הקפדן ביותר, אבל אז הגיעה ברלין והקידמה באופן כללי עם מכונות שיקוף משוכללות שאתה מתבקש להרים בהם ידיים ובעיקר להוריד מכבודך, לחלוץ נעליים וכו'. בעודי חפה מפשע, הרגשתי אשמה כאילו אני נושאת איתי חזרה ארצה פצצת מימן. אחרי שכבר עברת את כל הסאגה, היא פוגשת אותך שוב בשער המטוס, ואל על שהיא חברה היסטרית בפני עצמה סוגרת את כל הפינות. קיצר בהתחשב שבטיסה הלוך, הבנו שעם כל הכבוד לביטחון - מי שקובע את גורלך המון פעמים זה אדושם ואיתני הטבע, איכשהו זה לא גורם לי לחוש רגועה.

אני מבקשת את תשומת לבכם לכך שהצלחתי לאורך כל הבלוג להימנע מהמילים נאצים, שואה וסלקציה ותאמינו לי שכולן רצו לי בראש (מעבר למספר שישה מיליון שלא היה לי מספיק כוח רצון לדלג עליו). בכל מקרה כצפוי העם הגרמני מחזיר אותי לארץ פטריוטית מתמיד.

.

..