ברור שאני רוצה ילדים. זה בא עם חומוס צ'יפס סלט, כן?

אם יש משהו שאני יודעת לעשות היטב זה להסביר, לנמק, להרחיב את ההסבר ולנמק עוד טיפה את הנימוק ואז לסכם את דבריי כדי לוודא שהובנתי כראוי. אולם איכשהו תמיד כשאני נשאלת אם אני לא רוצה או רציתי בעבר ילדים, שום הסבר מקיף ומלא במילים שאני מספקת לא מצליח לשכנע את הצד השני שאין לי עניין בזה. כולם מסרבים להאמין שמעולם לא חשקה נפשי להביא לעולמנו הקסום אנשים קטנים ומעצבנים שיהפכו במהלך הזמן (שאותו הם יבלו בלייסר אותי) לאנשים גדולים ומעצבנים. כולם גם בטוחים שאני אתחרט על זה בעתיד. אחלה, אני באמת חושבת שזה נחמד שהם מפרגים לי במילה עתיד.

הטיעונים שאני שוטחת בפני אנשים בנסיון לשכנע שהורות אינה הולמת אותי כגון: שבגיל 47 כשאני נושאת בגאווה שלל מחלות כרוניות, מרוויחה משכורת ממוצעת, שאני באה ממשפחה שאינה מסוגלת ולא היתה מסוגלת מעולם לתמוך בי כלכלית ומעל הכל והחשוב מכל, שאני מעוניינת להעביר את חיי עם הדאגות האינסופיות שהחיים מייצרים לי בלי להוסיף עליהם עוד שלל דאגות אינסופיות שכוללות גם מלא נזלת ורעש. פשוט מבוטלות על ידם באופן מידי, כאילו ניסיתי לשכנע אותם בנושא שאין לו קשר לחיי, נאמר מצב הדגה באגן הים התיכון (זו המטפורה כי אני לא יודעת לשתוק חחחחחח). מדהים איך אף אחד לא מאמין למילה שיוצאת לי מהפה, למרות שאני מדברת על נושא שאני מבינה בו לא רע לצערי, חיי.

טוב נו, הגיע הזמן להודות שקיימת אפשרות שאני טועה וכולם יודעים מה טוב בשבילי חוץ ממני. אם רק הייתי מקשיבה להם, אולי הייתי היום במקום טוב יותר ולא מוצאת את עצמי בגיל 47 רווקה עם חתול בדירה שכורה, בדד, בלי משפחה וילדים, עם שקט, חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, עם היכולת לקנות משהו לשים במקרר ולדעת שאף אחד לא יגע בו, בלי לריב על מה רואים בטלויזיה, עם האופציה לחזור מהעבודה הרועשת שלי הביתה ולדעת שאני לא צריכה להתמודד שם עם אף אדם, או גרוע מזה יצור בגיל ביניים שההורמונים המשתוללים שלו גורמים לו להתנהג כמו פרדי קרוגר בטרום מחזור. כן, החיים שלי הם באמת דבר "איום ונורא" שאני לא מאחלת לאף אחד.

לא הלכתי בתלם אף פעם. לא למדתי, לא נסעתי למזרח אחרי הצבא (או אף פעם, אני טיפוס של אסלות ואוכל שלא זז), לא עשיתי תואר ולא התחתנתי. איפה בגישה הזו לחיים חשבתם שאחוש שיש עלי חובה להתרבות?אני לא מוצאת שהגנים הבינוניים שלי יצילו בעתיד את העולם מהכחדה וגם אם כן, אני לא מוכנה להקריב את החיים שלי כדי שיהיו לכם עוד אנשים כמוני. זה נכון שזה מטעה קצת, כי העולם מלא בבני אדם שמוכנים להתרבות אבל הרי לא כל דבר שיש לאחד חייב גם להיות לאחר. תשאלו אדם עם אייפון. גם בחינם הוא לא היה נוגע באנדרואיד.

גם אף פעם לא היה לי רצון ללכת לעולם הבא (בדוק גיהנום) ולדעת שהשארתי אחריי שובל של אנשים שיצרתי ואין לי דרך להשגיח ולהגן עליהם עד יומם האחרון. לא מוכנה לקחת סיכון שאני פה רק לעוד כמה שנים. ילדים זה לא מזגן. אני רוצה לדעת בוודאות שיש לי אחריות ליותר משלוש שנים. אנשים מביאים ילדים לעולם כי הם רוצים או כי זה מה שנהוג לעשות. כך או כך מדובר על מעשה אגואיסטי לא פחות מזה שאני אישית מעדיפה לחיות מבלי לדאוג לרווחה כלכלית של מישהו אחר. האנשים היחידים שאני מוכנה לדאוג להם כלכלית, הם אלו שבתמורה לכספי מעבירים אליי סחורות מסוגים שונים המצויים ברשותם. ואל דאגה, זה לא פוגם בעצם היותי אישה. אני היסטרית, אימפולסיבית, דעתנית, בטוחה שאני תמיד צודקת, חופרת. אז אולי פיספסתי את האימהות, אבל לקחתי לעצמי כל סטיגמה אחרת.

 זה סה"כ די פשוט. זוגיות וילדים ככל הנראה לא היו בגורל או במסלול החיים שלי ואני מודה לאלוהים או לבודהה או לבייגלה הגדול שיושב בשמיים שאף פעם לא חשתי שהם מטרות ומהות חיי. מה שמאפשר לי לא להעביר את הזמן שנשאר לי בתחושת החמצה נוראית. מגיל צעיר ביותר היה לי איכשהו ברור שלא נועדתי להיות נשואה (גרושה) + 4 והייתי בסדר עם זה. גם מנחם לדעת שזה מתקבל יותר טוב ממה שחשבתי. למזלי בשנת 2020 יש עוד לא מעט כמוני – אנשים שאמא שלהם בדקה אם אפשר לשלוח אותם לאימוץ גם בגיל 47. סתם נו, אם אני יכולה לרשום לעצמי הצלחה אחת בים חוסר האמון כלפיי, אלו דווקא ההורים שלי. הם נאמו לי רק אחת לכמה שנים בליל ירח מלא כשהם קיבלו אומץ. ככל שעבר הזמן והם הבחינו איך זוגות בני גילי חיים, הם הבינו שהבחירה שלי היא לא כל כך רעה – או שהבינו שאני עונש לא מידתי לאף אדם, גם אופציה סבירה. אמא שלי בעיקר תהתה מי יטפל בי כשאהיה זקנה, אבל היא בטח נרגעה יותר השנה כשהבינה שגם ככה וירוס עומד לחסל את כולנו. לא משנה לי איך ההורים שלי הפנימו שנועדתי להיות לבד, מה שחשוב זה שבמבחן התוצאה זהו נושא שיחה שנכחד מזמן. 

אף פעם הצלחתי להחליט מה גרוע יותר: אנשים בעלי התמכרות ליכולת להיות לבד או אנשים שקופצים ממערכת יחסים אחת לשניה כדי לא להיות עם עצמם לרגע.

ונסיים בטיפים למקיימים איתי דיון בנושא בעתיד:

·       * בבואכם לשכנע אותי שילדים זה שמחה נסו להיראות פחות עייפים פיזית ונפשית. כמו כן, מעטו לנהל בנוכחותי שיחות טלפון עם הילדים שכוללות את צמד המילים "די כבר" או "נמאסת עלי" כמנטרה חוזרת לאורך כל שלוש הדקות בהן ניסיתם לתקשר עם הצאצא.

·        * קראתי את על "בנים ועל בנות" בגיל 12 ואף חוויתי את גיל ההתבגרות בעצמי. הגיל הזה הוא לא תירוץ להתנהגות של הילד – לפעמים הוא סתם ילד קקה.

·         * ברור אני מרגישה בדידות לפעמים, אבל אז אני נזכרת שיש לי נטפליקס.

·       * לא מטריד אותי מי יטפל בי בעתיד כשאהיה זקנה - נולדתי זקנה.

·         * לא כל רווק/רווקה מעל גיל 40 הוא גיי/לסבית. לרוב מדובר באנשים שפשוט הבינו הרבה לפניכם ששני      המינים בלתי נסבלים באותה מידה.