תמיד חשבתי שאני עילוי בציניות, הומור עצמי והומור שחור, אבל אז הגיעה שנת 2020 וגימדה את היכולת שלי להתבטא מול מה שהיא הביאה. זה לא שאיבדתי לגמרי את ההומור בכל מה שקשור להשתלשלות האירועים שהניבה השנה הזו, אני פשוט מעדיפה לא לצחוק עליה כי היא מפחידה אותי ממש. אז קבלו ברעד וחיל את סיכום השנה האישי שלי.
הפתעת השנה: שרדתי!!!
אני בעשר קבוצות סיכון ואני עדיין מתקיימת, מדהים למדי. מה שכן מסתמנת סוג של בעיה עם איכות החיים ומטרתם. אין קניונים, אין מופעים, אין מסעדות, חו"ל זו אופציה מורכבת ואני כלואה בבית מעל הממוצע, שאני מודה, היה גבוה עוד לפני שהקיום האנושי היה מוטל בספק. כמו כן, בחרתי (נשבעת בחרתי נו) להיות רווקה וחופשיה ובסוף הממשלה מחליטה עלי, השב"כ עוקב אחרי והחתול מנסה להוציא לי צו הרחקה מהבית.
אם אין לחם תאכלו עוגות ואם אי אפשר ללכת למסעדות - הזמינו אותן אליכם. זה לא שלא למדתי כמה טריקים חדשים במטבח, אבל איך לא צריך לנקות אותו אחרי בישול ואפיה הוא לא אחד מהם. וחוץ מזה שהמצב של כולם קשה, זה נחשב מעשה פילנטרופי כלפי בעלי העסקים (אם אתם רוצים להציע אותי לפרס ישראל....) לגבי ביט, יש תקופות מסוימות שאני מעבירה בה תשלומים כאילו אני זמרת מועדונים מעלימת מס.
מוסיקה השנה:
לא
שמעתי, הטלויזיה הפריעה לי.
קניית השנה: חחחחח קניה ביחיד, חחחחחחח.
לטמטומי, סליחה, תמימותי היה שלב בתחילתו של תהליך קץ העולם שחשבתי שכל עוד האל הטוב לא בירך אותי בחל"ת, בעודי כלואה בביתי אני אצליח לא לחסוך חלילה, (טפו, תועבה) אלא לבזבז טיפה פחות ולוודא שנשאר לי כסף לסגר של הגל החמישי שישי כזה. זה לא שלא ניסיתי (לא ניסיתי) פשוט גיליתי שכדי ליישם את "אין כמו בבית" אני צריכה אותו משודרג. אני צריכה תנור וגז חדש, כורסא חדשה, כי לצפות 9 שעות ביום בטלוויזיה ממקום לא נוח זה עוול נוראי. אה, ניקיתי הרבה יותר אז רכשתי דייסון שיעזור לי. אה, וגם העבודה מהבית דרשה ממני מסך מחשב יותר גדול שיתחבר למיני לפטופ שלי ומדפסת ועכבר ו....קיצר קניות השנה, בהרבה רבים.
בתחילת המשבר, כשאנשים חגגו יום הולדת כולם היו נסערים מהחידוש וניסו לפצח איך לחגוג בלי להתקבץ יחד באותו מרחב מחיה או לרכוש לך בקניון מתנה שהיית ממש צריך, רק שזה היה לפני ארבע שנים. אבל אין אתגר שהאדם לא יוכל לו (חוץ מלהחליף ממשלה). אז באו לשיר מתחת למרפסת, הניפו שלטים והניחו מתנות על השטיחון בכניסה לבית. ואז פתאום הבנו שכווווווווול בני האדם באשר הם יחוו יום הולדת קורונה. גם אני ברוב הדר חגגתי בספטמבר בסוג של סגר, עובדת מהבית. לבד (הוא חתול, זה הכי לבד), אומללה ומסכנה. אבל בהמשך היום הגיע אלי מטר של שליחים שהובאו על ידי מקורבים, כשכולם נושאים איתם סוגים שונים של מזון. נו, אין ספק שהייאוש נעשה יותר נוח.
יש מצב שחלק ניכר מהזמן אנשים היו בבית רק כי הם השכילו להבין שהם לא ראויים להסתובב בציבור. הקורונה אפשרה לקבל אישור להזנחה עצמית. גזלו מאתנו קוסמטיקאיות, בונות ציפורניים וספרים והסתובבנו בפיג'מה ימים שלמים. סוד גלוי הוא שרוב אנשי המקצוע שציינתי עבדו תוך כדי שהם מסתתרים משלטונות החוק ונשענים (בצדק) על זה שטובת הלקוחות לנגד עיניהם (לדעתי היה בזה אינטרס אישי מעל הכסף. עוד לא הומצאה השעווה שתוריד שפם של חודשיים). אבל מה, כדי לקבל את השירות החשאי הזה היית צריך ללא ספק להיות לקוח קבוע וותיק, כזה שאפשר לסמוך עליו שיסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא נכנס למקום. אחד שלא ירצה שיקבלו בגללו קנס של 5000 ₪ ויגרשו אותו מרשימת הלקוחות עם אות קלון (בדוק יש קבוצות וואטסאפ שסוחרות במידע על אנשים שכשלו ובגללם הגיע פקח)
ברוך השם אדושם הכל יכול חנן אותי בהמון מחלות איתן אני חיה כבר שנים. אבל גיוון כידוע הוא טעם החיים ובקצה של השנה קיבלתי כל מיני תסמינים שהעידו שככל הנראה הקורונה בסוף תפסה אותי. סבלתי מקוצר נשימה ואז שיעול ואז חום הגוף שלי חרג מהסטנדרט. אבל מאחר ובחורה שהולכת בתלם אני לא, בדיקות העלו שהכל נובע ממחסור ברזל חמור במיוחד. עשיתי 2 בדיקות קורונה ליתר ביטחון. לא הביטחון שלי, כן? הביטחון של אנשים אחרים, כי אני חסידת אומות עולם. רק שגם אלף בדיקות לא היו מצליחות לשכנע את הסובבים אותי שאני לא סכנה ברורה ומיידית לשלום הגלובוס. אתה יכול להיות צדיק, להאכיל זקנים ניצולי שואה, לתרום את גופך למדע ולהתנדב לנסות את החיסון לקורונה, לתרום בגדים לחסרי בית – אבל שיעול אחד במקום ציבורי ואנשים יאחלו לך מוות בייסורים.
האביזר האופנתי של השנה: מסכה.
רק
שאופנה בדרך כלל מתחלפת והחרא הזה ישב לנו על הפרצוף לנצח.
בדיחת השנה: החיים עצמם.
סדרת הריאליטי של השנה: רוב הסדרות בעולם.
העונה הקודמת של רוב הסדרות האמריקאיות הסתיימה בבת אחת כמעט ללא התראה בגלל הקורונה. בנובמבר חזרו רובן לעונות חדשות והחריבו לנו את האופציה שלשמה הענף הזה הוקם – בריחה מהמציאות. הדמויות השונות מדברות על הקורונה, הן עם מסכות על הפנים ובקיצור הן מביאות לנו את סוף העולם בצורה מומחזת. פתאום יש לנו אך ורק סדרות ריאליטי. אני מוצאת את עצמי בוהה שעות באנשים שמבצעים דיאלוגים שלמים עם מסכה על הפרצוף וזה נראה כמו מדע בדיוני מגוחך ומופרך לגמרי, רק שאז מכה בי שככה נראים החיים שלי. טלוויזיה אמורה להיות בריחה מהמציאות. זה נכון שכאחת שמכורה לסדרות על מכבי אש, בתי חולים ומשטרה אני בדרך כלל צופה בשלל דרכים בהן אני יכולה לקפח את חיי וקורונה היא אחת מהן. אבל הקורונה היא לא סתם דרך. היא דרך ארוכה, היא אורח חיים. אני לא באתי לבהות בסדרות שלכם כדי לצפות בחיים הלא אטרקטיביים שלי, אני באה כדי להתחמק מהם.
המילה השימושית של השנה: הזוי/הזיה
מזל
שאין מיכסה לכמה פעמים אדם יכול להשתמש במילה מסוימת, כי אם היתה - בטח היו מלא
משפטים שלא הייתי מסיימת.
בזבוז השנה (זו לא קטגוריה חוזרת, קניות זה לא בזבוז): המלתחה שלי משנה שעברה.
מאכל השנה: המקרר.
צפי לשנה הבאה: 2020 על ספידים.
תודה לאל, הקורונה לא פגעה בחוש ההומור שלך וכמו תמיד הלשון שלך מושחזת.תמשיכי לכתוב ולשמש פה לכל המסתגרים בבית בעל כורחם.בהערכה הדה
השבמחק