אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו - מלא חשיבות עצמית

נתחיל במעט סטטיסטיקה:

100% מהאנשים המתקיימים על פני כדור הארץ בטוחים שהסביבה לא מעריכה מספיק את פועלם וקיומם עלי אדמות. הם חשים שהם מתנה שהוגשה ליתר בני האדם ואף אחד לא חד מספיק כדי להבחין בזה. אם נוריד ממאת האחוזים את חמישים האחוזים שהם חסרי מודעות עצמית ואין להם מושג (ככל שניסו לרמוז להם במשך השנים) שהמתנה הכי טובה היתה אם לא היו מייצרים אותם, אנחנו עדיין נשארים עם המון אנשים שחיים בתחושת קיפוח, כאילו הם "זמרי קסטות" בשנות השמונים בתחנה המרכזית.

אצל אנשים עם מודעות עצמית ענפה כשלי, מדובר על בעיה מורכבת יותר. זה קשור ככל הנראה לתובנה שאם יש לי כמות בלתי נתפסת של חסרונות ובעיות אישיות ובכל זאת הצלחתי לאתר במאמץ רב, מספר מצומצם של תחומי עניין שבהם אני מצליחה להתעלות על המצב הטבעי שלי ולהצטיין בהם (לטענתי לפחות) - ראוי שהסביבה תחוש צורך להעניק לי את מלוא תשומת הלב לה אני ראויה.

עבודה:

רובנו חשים שמקום העבודה שלנו יקרוס כמגדל קלפים בדקה שנסובב את הגב ונלך. לא אני. אני חיה בידיעה שביום שאני אעזוב תהיה לרוב האנשים תחושת הקלה. אני מעמידה להם סטנדרטים בלתי אפשריים וקיבלתי ביקורת נוקבת לא פעם במהלך שלוש השנים שאני כאן, שאני מכניסה את העבודה בצורה מהירה מידי ביחס לרצון של האנשים לעבוד. הם לא צריכים פה מישהי כמוני, אני מוגזמת. הם יכולים וחלקם אף היו ממש רוצים להסתפק בפחות. מודעות עצמית זה אחלה דבר בתנאי שאתה יודע לעשות בה שימוש. אני לא יודעת לעשות בה שימוש. אני מודעת לכך שהרבה מהדברים שאני מבצעת בעבודה הם לא דברים שנדרשתי להם. אף אחד לא דרש ממני לעבוד בהתנדבות, ליזום פרוייקטים מופרכים או לקחת את העבודה שלי ברצינות מוגזמת כאילו אני מנהלת בכירה בכור בדימונה. יחד עם זאת... לעיתים (תמיד) ממש תמוה בעיניי שאף אחד לא השכיל עד כה לשים תמונה ממוסגרת שלי במשרדי ההנהלה להוקרת תודה סמלית על קיומי בחברה. באמת מוזר.

 בחברות/משפחה:

הרבה אנשים מעריכים שהם הדבק של החבורה/המשפחה. אולי זה כי הם "מנהל הקבוצה" בווטסאפ וגורל האנשים מונח בכף ידם ואולי זה כי שום דבר לא קורה בלי התערבות שלהם (בדוק מעודף זמן). יכול להיות שהם חשים שהם תמיד אוזן קשבת לסביבה (או סתם רכלנים) או שמחלקת תרבות בידור ופנאי בחיי הסובבים אותם לא היתה מתקיימת בלעדיהם (להיות גיא פינס נחשב תחביב? כי ממש בא לי) בכל מקרה הנקודה היא שאין להם ספק שהם עושים המון ומפרגנים להם מעט. אישית אני מעריכה שאני יותר נדבקת מאשר הדבק.

 התנהלות עם כסף:

אני לא נוהגת לכתוב על דברים שאני לא מבינה בהם.

זוגיות:

סתמו. דווקא בזה אני מבינה מצויין, יש לי חתול. זה יותר גרוע מגבר שלעיתים עוד מביע סוג של רגש. ככמות גרגירי החול על פני כדור הארץ, כך כמות האנשים שבטוחה שהיא עושה את רב הויתורים הנדרשים כדי לתחזק את הזוגיות שבצידה השני נמצא אדם שלא מביע מספיק ההערכה (או אהבה, או הערצה או כל רגש באופן כללי) אם אתה עובד קשה ונוכח בבית רק בעת ירח מלא וגם זה למטרת שינה - זה כי אתה המפרנס המושלם וחבל שזה לא מוערך. את הילדים אפשר יהיה להכיר גם כשיגיעו לגיל 25. אם חייך סובבים סביב צורכי בני הבית ולא ראית טלויזיה לפני חצות בעשור האחרון (המשפט מכוון לשני המינים ללא הבדל - גם אם ממש לא התכוונתי לזה) – אתה לא חושב שמעריכים מספיק את העובדה שעוד לא אושפזת בכפיה. גם כל צד בטוח שהחינוך שלו הוא שימנע מהם לייצר את יאיר נתניהו הבא (אלא אם אתם שרה ואז לשם כיוונתם). לי אין בעיה כזו. אני יודעת שהחתול מעריך אותי אחרת לא הייתי גרה אצלו בבית.

בסופו של דבר 100% מבני האדם בטוחים שיש לפחות תחום אחד בחיים שהם מתעלים בו מעל כולם ואף אחד לא מבחין בזה. שלי זה להתלונן – אז למזלי אין מצב שמישהו מפספס את זה.