יום שני, 4 בנובמבר 2019

לא טוב היות האדם לבדו בתחת שלי

"הייתי מאוד עסוק" הוא אחד השקרים הכי אידיוטים שבני אדם אומרים כשהם מנסים לתת הסבר לכך שהם נעלמו לך מהחיים עד שחשבת לפנות למשרד החוץ ולהכריז עליהם כעל "מנותקי קשר". אם הם יחושו שרצוי להוסיף ולשכנע אותך, רבים יבחרו לומר גם המון מילים על עייפות ותשישות נפשית. הם ישתמשו בהסבר כל כך מפורט וארוך עד שזה יראה לך מוזר שבן אדם עייף יכול לבזבז אנרגיות על כל כך הרבה מילים.

או קי, בגדול על עסוק ועייף ידעת. כי לפי רשתות חברתיות: בין הופעות, בילויים עם המשפחה ותמונות של אוכל ממסעדות עושה רושם שנשארו לאיש 24 דקות לשינה החודש. אז אולי זו באמת היתה טעות לצפות שהן יתבזבזו עליך. אלוהים, או הקוף או מי שזה לא יהיה ברא לנו 24 שעות כי לא היה לו ספק שבזמן הזה נוכל להספיק הכל. אבל זה קרה לפני המון זמן, זהו שחר חדש של תקופה מודרנית. הצרכים והאופציות שלנו התרחבו והתפתחנו מלא – כלומר חוץ מזה שאף אחד עוד לא הצליח לייצר יותר שעות ביממה או לבנות כוח רצון לעשות מה שאנחנו לא ממש חייבים.

אולי אידיוטי, אבל זה שקר לבן בהסכמה. יש הסכמה מלאה בין שני הצדדים בשיחה שזה טיפשי לשמוע את זה באותה מידה שזה טיפשי להשמיע את זה. כך יוצא שכל הצדדים מרוצים ואף אחד חלילה לא צריך לשקול להגיד את האמת המאוד פשוטה:
הכל עניין של סדר עדיפויות ואתה ברשימה במקום אחד לפני: לנקות פנלים בצד האחורי של המרפסת בבית.

אני הראשונה להודות שיש גבול לאנרגיות שאדם יכול לפזר. הכוחות שאני משקיעה בעבודות שלי מונעים ממני (או יש לומר מהווים תירוץ טוב) להימנע מכל עשייה אחרת. אני קמה כל יום בארבע וחצי בבוקר, אני סופגת בני אדם מורכבים יותר מידי שעות ביום וכשאני פורשת לפינה שלי בבית אני אנרגטית ומלאת שמחת חיים כמו מתי כספי. הרווקות שלי הפכה להברקה גאונית ככל שעברו השנים והסבלנות שלי הלכה והתקצרה. החופש והיכולת לא להיות מחויבת לחזור הביתה ולתפעל את עצמי או חמור מזה- אנשים אחרים, הוא האושר בהתגלמותו. גם בגלל זה (ובגלל הסטיגמה על רווקות כמובן) לקחתי חתול. שהרי ידוע שהם אוהבים אותך לארבע דקות כשאתה נכנס ואז חוזרים לאהוב אך ורק את עצמם. אין להם רצון לתשומת לב תמידית ולי אין רצון לתת כזו. אבל ברור לי שאת מעט מערכות היחסים שהותרתי לי יש צורך לתחזק. וככל שאני מרגישה לרוב נטולת אגו (חחחח הצחקתי את עצמי) יש גבול לכמות ההבנה והאמפטיה שאני מסוגלת לייצר כלפי תופעת "ההודיני" שמבצעים אנשים שאני רוצה בחיי. מצד שניייייייייייי זה לא שאני לא יכולה להבין את זה שהימים עוברים בצורה זריזה מידי ובאמת שרוב האנשים (ואני לגמרי אנשים) מגיעים בחלק גדול מהימים למצב שאין להם כוח לשמוע שום סאונד, כולל לא את "הקול הפנימי שלהם". כל הסיטואציה היא נהדרת. היא גורמת לי לעשות את הדבר שאני הכי טובה בו: לכעוס ולהבין את הצד השני בו זמנית. זה תחביב ישן שלי, אני ממש טובה בו.

אז מה שנשאר זה רק להחליט מה יותר חשוב, שפיות דעתך ומעט שקט נפשי או השקעה ומאמץ כדי לשמור על אנשים שאיכשהו החליטו באופן שרירותי ומוזר שהם מוכנים שתסתובב להם בחיים.
יכול להיות שזה שכתב את "לא טוב היות האדם לבדו" היה בעצמו אידיוט.



יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

עשיתי ועדת חקירה ויש לי מסקנה שלא תעורר מחלוקת בקרב הציבור הרחב

בניסיון לערוך ספירת מלאי לרשימת החסרונות האין סופית שלי ולוודא שחלילה לא איבדתי בתקופה האחרונה אף אחת מהן מבלי שהבחנתי בכך, נתקלתי בבעיה לא צפויה והיא היכולת להחליט אם חלק מתכונות האופי שמשליכות על ההתנהלות וההתנהגות שלי, אמורות להיות מצויינות ברשימת היתרונות הקצרצרה שאני מתחזקת או שהן אכן שייכות לעמודת (עמודות - ברבים) הדברים שהופכים אותי לבלתי נסבלת שאני. כמי שרוב הזמן רואה את החיים "בקשת צבעים רחבה"  של שחור ולבן (אופס, חיסרון) הדבר הזה גורם לי לחוסר נוחות. או ימינה או שמאלה אני מאוד מתקשה לחיות בחוסר וודאות (אופס, חיסרון). החיים שלי מורכבים בעיקר מאופי בעייתי, חוסר סבלנות ופיוז קצר, מה שאומר שיש לי יכולת פנומנלית להגיב לאירועים מתוך אינסטינקט שלעיתים רחוקות (ברור קרובות, תודה שתיקנתם אותי) גורם לי לחרטה ולכמות מסחרית של הלקאה עצמית שאותה אני יודעת לבצע בצורה מעוררת התפעלות (מה זאת אומרת התפעלות של מי? שלי). אני חייבת למתן קצת את הביקורת העצמית הזו כי אין לה תכלית. היא לא עוזרת לי ולא לאחרים. זה לא שהיא חלילה גורמת לי להיות אדם טוב יותר.

סביר להניח שחלק מהדברים יחזרו על עצמם, רק בנוסח שונה (חופרת – חיסרון) או יותר חמור מזה, ייסתרו אחד את השני בצורה מגוחכת (חוסר עקביות, חסרון)

שכנוע עצמי - אתחיל באחת מיכולות העל שאני מתחזקת. (אני חושבת שחייבת להיות חוברת קומיקס עם גיבורת על כזו בדמותי). אם הייתי מצליחה לסחוף ולשכנע אנשים בסביבתי בדעותיי ורצונותיי כמו שאני מצליחה לגרום לעצמי להאמין לי, החיים שלי היו נוחים יותר באופן משמעותי. הבעיה ביכולת הקסומה הזו היא חוסר יעילות אישית, מאחר והשימוש בה נעשה לרוב כדי להצדיק התנהגות בעייתית של אנשים אחרים כלפי או כלפיי האנושות באופן כללי והיא לא מנוצלת כדי להוכיח לעצמי את שלמותי (חורזת, חיסרון)

היכולת לסלוח – היכולת שלי לסלוח לאנשים היא ברמת מחדל. יכולתי להיות אישה מוכה נפלאה למי שרק היה טורח לרצות בי. אני יודעת שחלקכם חושבים שזוהי מעלה מצויינת אבל יש לה תופעת לוואי אחת ממש קטנטנה והיא תחושת העולב והרכרוכיות שמתלווה אליי באופן תמידי. נו, לא כל אחד חייב עמוד שידרה.

היכולת להכיל – בסופו של דבר זה סיכום יפה של שני הסעיפים הקודמים.  זה משהו שמתקיים אצלי באופן בלתי נגמר – כמו לקסיקון הקללות שלי. ככל שהאיש יותר מורכב והאתגר גדול יותר כך אני מוקסמת יותר ומוכנה לקרב על היכולת להיות לידו מבלי להשמיד את היחסים, או אותו (המשפט נכתב בלשון זכר אך הוא מיועד לשני המינים). אני מבליגה, מוותרת וסופגת כל גחמה כאילו זה הגיוני. ואם בסופו של דבר הכל בחיים זה לקבל ולתת, אין לי מושג מה אני מקבלת אבל אני נותנת מלא זמן מהחיים שלי שיכולתי להשקיע באפיקים יעילים יותר כגון: חיסכון באנרגיות ושקט נפשי.

ללכת עד הסוף – זה בא לידי ביטוי בכל משימה שאני מציבה לעצמי (לא כולל דיאטות, לסיים מערכות יחסים מסויימות או להשתפר באופן כללי). אם אני רוצה משהו אני מאבדת שלוות נפש עד שהוא קורה (שלוות נפש – חיה באשליות, חיסרון) וזה לא קורה רק כשמדובר בי אלא גם במשימות שהועברו לכיווני, כשאני מתבקשת לעזור ובמערכות יחסים. ללכת עד הסוף כשמדובר בעבודה דורש טור בנפרד. אבל בוא נאמר שאם צריך להמר איך אני מסיימת את חיי, שימו כסף על זה שמוצאים את גופתי תחת ערימת ניירת אין סופית ביום ראשון אחרי שעבדתי איזה 17 שעות ביום שישי. אתם תודו לי אחר כך.

היכולת לתת – אני בור ללא תחתית של חוסר אחריות כלכלית. בשילוב עם חוסר שליטה (חסרת רסן, חיסרון) אין משהו שיעצור בעדי מלרכוש. כמות הכסף שאני מוציאה בשנה על עצמי קטנה משמעותית מכמות הכסף שאני מוציאה על האנשים שמקיפים אותי.מתנות לחגים, מתנות כי התעוררתי במצב רוח מרומם ומתנות כי יש מזג אוויר מצויין, כל סיבה היא לגיטימית מבחינתי. אני יודעת שזה נראה כמו משהו מבורך, אבל אם תשאלו את הצד המקבל תקבלו בעיקר מבוכה (מעיקה, חיסרון) והמון מילים מפרגנות כגון: את מטורפת, בשביל מה? ודי עם זה. אבל בגדול מי ששורד אותי פשוט נכנע ומאפשר לי לעשות כרצוני מתוך הבנה שיש קרבות שאי אפשר לנצח. על היכולת לקבל אגב אין צורך להתלבט היא ללא ספק ברשימת החסרונות שלי, קשה לי עם זה ממש.

אני שקופה כמו מים – היי היי, אולי מים עכורים, אבל עדיין מים. רואים עלי ממרחק כל גרם של עצבים, מבינים בקלות מתי אני אוהבת ומתי לא. יש רגעים שאני כל כולי מגוייסת לנסיון לשדר משהו שונה מהתחושה שמלווה אותי באותו הרגע. אחרי דקה אני מתייאשת ונוטה להתייחס לזה כמו לדיאטה: טוב פישלתי היום, נתחיל שוב מחר.

מודעות עצמית מוגזמת – זה היה יכול להיות סעיף מעולה ברשימת היתרונות אם רק הייתי מנצלת את הידע לכוח. אבל מעבר להבנה שאם יש סקאלה של בלתי נסבלות של בני האדם, אני לגמרי בעשירון העליון אני לא באמת מצליחה לשנות דבר. טוב, כוח רצון לא מופיע בשום מקום ברשימות שלי.

קיצר עזבו נו שיחררתי. יש מצב שאני סתם מגזימה ובסופו של דבר יש לי רק חיסרון אחד והוא שאין לי יתרונות.



יום שלישי, 13 באוגוסט 2019

בדקתי בשבילכם, לא היה על זה פרק

גם מוצר בינוני מקבל חיי מדף ארוכים ומוצלחים אם עומד מאחוריו משרד פרסום טוב. זו ההרגשה שלי לגבי כנות. אני מודה שזו אחת מתכונות האופי החביבות עלי, אך היא בנויה עם לא מעט באגים במערכת ולא מעט חסרונות ואיכשהו זה מרגיש לי שבעזרת "יחסי ציבור" טובים במיוחד, כנות מצליחה להצטייר בעיניי בני האדם כתכונה נשגבת ואלוהית.
 
כנות מחליפה זהויות לעיתים כל כך קרובות עם חוסר טאקט, קנאה ורוע עד שאני תוהה אם היה עליה פרק במתחזים של חיים אתגר שאני צריכה לחפש ב v.o.d כדי ללמוד ממה להיזהר (אם היא עושה פניות רק דרך רשתות חברתיות אני אהיה בסדר, למדתי והפנמתי את זה עוד בפרק 2 בעונה 3). לא שאכפת לי שמישהו חושב שהיכולת שלי לרכוש בגדים הייתה יכולה לספק לפנאי פלוס מלא כותרות של "שוק" - כי אין כזה דבר פרסום רע. גם לא משנה אם מישהו אומר לי שעשו לי תספורת קצרה מידי - זה משהו ששקית חומה על הראש יכולה לפתור בקלות (בעיקר אם מהדקים אותה סביב הצוואר ומחזיקים ממש חזק).
אני גם לא מתרגשת מאנשים שחייבים לציין בפני אם שמנתי, רזיתי, אם אני נראית עייפה או מלאת חדוות חיים כמו ציפי שביט – זה חוסך לי לגרור מראה באורך מטר שבעים ולבדוק כל הזמן מה מצב הסטטוס שלי. אני הרבה פחות סלחנית כשמדובר על כנות המתובלת בקורטוב רוע (ובקורטוב אני מתכוונת ממש טיפה, משהו בגודל קופסא של אבקת כביסה במשפחה מרובת ילדים). דוגמא טובה לכך היא אנשים שמעבירים לך כנות שבכלל אינה שלהם, אלא משהו שהם שמעו מפי מישהו אחר. כבר כתבתי בעבר טור שלם על אותם בני אדם שמעבירים לך מידע רכילותי שאסור לך להשתמש בו מטעמי צו איסור פרסום. אבל טור לא מספיק. דרושה לתופעה הזו כרך בבריטניקה לנוער (למי שנולד אחרי שנת 1999 – ערך מאוד מאוד מאוד ארוך בויקיפדיה), או אנשים שמנצלים ידע על חולשה שלך ונועצים את האמת הכנה שלהם בדיוק איפה שהם יודעים שרצוי לא לעבור או לדרוך (הסבר+מטפורה: זה חמור כמו לעבור/לדרוך ברטוב כשאמא שוטפת את הבית).
 
הסיכוי שיצא משהו טוב משיחה שמתחילה במשפט: "אני אגיד לך בכנות..."  שואף לסיכוי שאסי עזר יתחבא מאחורי עציץ כשהוא יראה מצלמה מתקרבת אליו – לא מציאותי. זה פתיח שמבשר שיש משהו בדבריך, אבל המשהו הזה שגוי ביסודו. צריך להטיל על כנות מגבלות שימוש כמו על תלושים לחג: אין כפל מבצעים, אין 1+1, אין לרכוש מוצרים בצבע אדום או בליל ירח מלא וזאת על מנת למנוע מהאדם העומד מולך לציין באותו מעמד כל שגיאה שעשית במהלך השנה שהובילה אותך לטעות הנוכחית. משהו בנוסח: אין כפל תובנות או תוכחות ואין להצמיד את חוסר ההסכמה הנוכחית לחילוקי הדעות ב 12 החודשים האחרונים.
 
צריך להשתמש בכנות בזהירות כמו בפילפל חריף. גם אם אתה אוהב אותו, רצוי לא לקבל ממנו מנת יתר שתגרום לך להיחנק.
 

יום שבת, 3 באוגוסט 2019

משפחה לא בוחרים. גם לא אישפוז בכפייה

יום חמישי 1.8.2019:
בשבועות האחרונים, אם אני מקבלת מנוחה מעבודה בשבת (לא שישי-שבת אל תתקנו אותי איפה שאני לא טועה. שבת אומרת לכם!) אני מרגישה ברת מזל כמו יונית לוי אם בעלה היה מחליט על טיול לווגאס בול על התאריך של הבחירות. אחרי שבוע מורט עצבים שבו האנשים היחידים שהצלחתי לא לריב איתם בעבודה הם אלה שלא יודעים שאני עובדת שם, הגעתי לתאריך שיכול או לסגור אותי בגהה אחת ולתמיד או שזה בול מה שאני צריכה - חמישי עד שבת עם רוב המשפחה במלון מזרע שבצפון (כן, אלה שעושים סטייקים לבנים ופחות עושים את בד"ץ). מדובר על אירוע משפחתי די חריג אצלנו שנועד ביסודו לחגוג המון ימי הולדת של ילדי החופש הגדול. לנתק אותי מהעבודה ומהמיילים שרצים לכיוונה בזה הרגע זה כבר 1-0 לאישפוז בגהה. אבל אני שומרת על  אופטימיות. אולי אחרי כל הטירוף שסבב אותי השבוע חום משפחתי אשכנזי, שהוא כידוע במידה סבירה עד לא בולטת הוא בול מה שאני צריכה כדי לנשום.

אז ארזתי תיק קטן, נפרדתי לשלום מהחתול שגם ככה חי כמו רווק עם חתולה, כי הרבה הוא לא נתקל בי ויצאתי לדרך.

שעתיים אל תוך החופש אני כבר אחרי פיתה דרוזית, גלידה ומתנות לילדה של חברה באיזה 300 ש"ח. מסקנה מתבקשת: אני זריזה בעוד תחומים חוץ מעבודה. תגלית נוספת היא הקיץ. לא ידעתי שככה זה מרגיש. אם אני יוצאת מהבית בחמש בבוקר כשעוד חושך וכלואה בבניין ממוזג עד אחר הצהריים, איך זה שאתם מוציאים אותי החוצה בלי להכין אותי נפשית לחום הזה? אז אומנם יש מצב שעשיתי כמה (הרבה) דברים שבגינם חיי יסתיימו בגהינום, אבל לא ידעתי שאתם מתכננים לי מסע הכנה. כמו כן עשיתי גוגל ובדקתי, אין דבר כזה הרעלת ויטמין D אז אני אהיה בסדר.

עוד שעתיים לשלב בגדי הים. אני נרגשת לקראת האירוע כמו מועמדת לנערת השנה של מעריב לנוער. אגב גם זה אירוע נדיר. אם נשתמש במטפורה כדי להסביר לכם עד כמה: זה בערך קורה כשיש 29 ימים בחודש פברואר בשילוב עם ירח מלא וזכיה במפעל הפיס.

עד זמן הבריכה, ניגשנו לסניף טיב טעם הקרוב. רכשתי חטיפים וממתקים בכמות שלא היתה מביישת טיול תרמילאים לאי בודד. הרשתי לעצמי כי אני בחדר לבד (ותודה לפקידת הקבלה ששמה על זה דגש ובקול רם וברור כשהגענו. זה תרם  מלא לביטחון העצמי שלי) ככה שאני לא צריכה לחלוק כלום עם אף אחד.

על שלב בגדי הים אני לא מוכנה לדבר אלא אם כן אתם מצמידים לי פסיכולוג.
רק אומר: נשבעת שקרה.

זמן איכות משפחתי הוא כידוע קרקע פוריה להעלאת זכרונות ונוסטלגיה. עד כה נחשפתי לפחות לחמישה אירועים בהם כתינוקת נפלתי, טבעתי והתגלגלתי במדרגות. מסתמן שהאפיפיור מסרב להכריז עלי כנס כבר מהיותי זאטוטה ושההורים שלי לא הבינו שהייתי הראשונה לזהות שאולי אין טעם לטרוח על החיים האלה שהביאו אותי עד הלום.

ארוחת הערב נערכה בסניף של קפה קפה הסמוך לבית המלון. אם יש רגעים שאני מצטערת שלא נולדתי למשפחה בעלת אמצעים זה כשמגיע הזמן לחלק את החשבון. ברגע הזה אני בוהה בנקודה בחלל ומדמיינת איך מישהו קם ומכריז: הכל עלי. תוך כדי החישוב המתמטי המורכב(שלא נעשה באמצעותי לא תופתעו לגלות) מיהרתי לכתוב על בית הקפה המלצה בגוגל שזכתה להתלהבות רבה אצל המלצרים. הם ביקשו צילום מסך ועכשיו יש לי באנשי הקשר מלצר ערבי שאולי בעזרתו אעשה בעתיד שלום במזרח התיכון.

השעה מאוחרת, טקס חלוקת המתנות הסתיים, הסוללה של כל הילדים מתחילה להגיע ל 5% וניתן לומר בזהירות שאנחנו בתיקו 1 בקרב של גהה מול - חופשה שהגיעה בול בזמן. 

יום שישי 2.8.2019:
שמו לי מטר מהמלון סניף של קפה קפה שפתוח 24 שעות. אז בשעה חמש וחצי בבוקר התייצבתי עוד לפני השמש מול עובד מנומנם שהביט בי בתדהמה כאילו זה לא נורמלי להיות ערה בשעה הזו כשאני בחופש. 

אני לא טיפוס של ארוחת בוקר. כלומר עד שהיא כלולה במחיר ומוגשת לי בלי שאצטרך להתאמץ עבורה ואז אני תוקעת כל מה שאפשר כבר לפני שמונה בבוקר.

בשעה 10:00 וקצת כבר מצאתי את עצמי מטיילת ברחובות עפולה (לשאלתכם כן, בשביל הפיצוחים) לדעתי ניתן לומר בוודאות שזה היה רגע מספיק אקזוטי עבורי ביחס לאיך שהחיים שלי נראים בתקופה האחרונה, ככה שלא תחשבו שהתלוננתי. 

עד הצהריים עברתי 2 מרכזי קניות ורכשתי כהרגלי לאנשים שהם לא אני. עברו יום וחצי בהם אני שובתת מכל מלאכה אולם הויזה תעיד שאני ממשיכה לתפקד במהירות משביעת רצון. 

יש לי אחיינים מדהימים שמגיעה להם ללא ספק דודה נוכחת יותר. כל האנרגיות והזמן שלי מופנים לעבודה. היומיים האלה לצערי חידדו את האימרה המעצבנת והטרחנית שטוענת "שאין לא יכול, יש לא רוצה". זה שלא רציתי ילדים לא אומר שאני לא יודעת איך לתפעל אותם.

את הערב שוב סיכמנו בקפה קפה הנמצא בסמוך למלון. אני נשבעת שהטיול לא היה בחסות המותג ואין מדובר "בפרסומת סמויה". אנחנו פשוט חבורה של פרזיטים שמוכנה ללכת גג 50 מטר בשביל אוכל. 

סיימנו את הלילה בדיון על מחלות והעברת גנים שלילית לדור הבא. אין על אשכנזים, תמיד יודעים לעשות שמח.

אם כך ניתן לסכם ולומר: שרדתי עוד יום. משפחה 2 אשפוז בגהה 1.

יום שבת 3.8.2019:
אחרי יומיים שהילדים בבריכה והמבוגרים מנסים לעמוד בקצב, עושה רושם שאין מישהו שמוכן לקחת החלטה לגבי המשך היום הזה. מישהו מכריז: "יאללה בואו נקום" לוקח יוזמה - ו..... נשאר לשבת.
מהרגע הזה לקח עוד שעתיים עד ששארית הכוחות של האנשים לקחה אותם לבריכה. 

אני טיפוס מאוד ביתי (אתם עלולים לחשוב שזה מעט אירוני, אבל הרי נהוג לומר במקומות עבודה: "כולנו פה כמו משפחה") ואני מתקשה להירדם מחוץ לבית (אולי הייתי צריכה לספור מיילים במקום כבשים) אני על מעט מאוד שעות שינה וככל שבאמת הכל אחלה אני מתגעגעת הביתה כמו חייל גבעתי אחרי סבב בעזה. 

אה, לא ציינתי את הקפה ששתיתי כבר בחמש בבוקר. אבל ידעתי שאתם יודעים. 

אני גמורה מעייפות והציעו לי גיחה לקניון ברמת ישי. חחחחח קניון עלק  - אהההה קניון!!! ברור שהלכתי. אגב לא ידעתי שיש לי שרירים ברגליים עד שהם לא נתפסו לי והתחלתי ללכת כמו ברווז שיכור. מסורת זה דבר חשוב ועל כן אני שמחה לדווח שגם היום לא הצלחתי לרכוש אישית לעצמי כלום. 

ארזתי לאט ובזהירות (מהר, מבולגן ובטוח חלק נשאר במלון) והמתנתי בסבלנות (תוך כדי שינה או איבודי הכרה זמניים) לנסיעה חזרה הביתה. כעת ניתן לסכם סופית: משפחה 3 גהה 1. זה היה בול מה שהייתי צריכה. אבל תנו לי חמש דקות ביום ראשון במשרד לפני שאתם גורסים את ההפניה שלי למרפאה לבריאות הנפש. רוב הסיכויים שהיא תהיה רלוונטית. 


















יום ראשון, 7 ביולי 2019

אני לא חסרת רסן. אני בעלת יכולת שליטה עצמית מתחת לממוצע


סביר להניח שבמעל שישים טורים שכתבתי פה עד היום עלה פה ושם עניין המחסור שלי בגן שאחראי על יכולתו של אדם לדחיית סיפוקים.
אני די בטוחה שזה שאני מעבירה את זה לנושא הגנים מסיר ממני אחריות לדבר. ככה נולדתי ולא כל דבר ניתן לתקן.

זה לא שלא ניסיתי (ברור שלא ניסיתי) וזה לא שאני לא רוצה (ברור שאין לי עניין) אני פשוט יודעת להסתכל על זה בצורה חיובית.
לא מוצאת שיש בעיה אמיתית בזה שאני רואה מולי מטרה ודואגת להוציא אותה לפועל בזמן קצר. טוב, אולי טיפה בעייתי שלא משנה מה מחיר הביצוע. אולי גם טיפה בעייתי שאני מוצאת שהגוף שלי נכנס למצב של סטרס עד שזה מתבצע. נו, אולי גם טיפה בעייתי שכל המחשבות שלי מנוקזות 24/7 להשלמת הפרוייקט שעליו הוחלט. סליחה כן?! אבל גם פה ניתן לציין בנימה חיובית שבפועל אם המחשבות שלי מכוונות כולן למטרה הנוכחית זה אומר שזה מעכב אותי מלהחליט על המטרה הבאה.(אני יכולה להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה ברעל).
 
בחודשים האחרונים היכולת הזו שלי (סליחה, העדר היכולת הזו שלי) נבחנה בצורה קיצונית שקיצרה לי שליש מהחיים (מתברר שמקבלים את זה גם על התנהגות לא טובה). עתידה של העבודה הנוכחית שלי באוויס היתה מוטלת בספק זמן קצר אחרי שהתחלתי להרגיש פה נוח (כלומר אחרי 3 חודשים שבהן הייתי חיוורת וחסרת נשימה). היה ברור שלמרות החסרונות של המקום, היתרונות גוברים בסוג של נוקאוט, אבל כדי להישאר פה אצטרך להגיע למשכורת הגיונית.
וכך החל ללא ספק אחד הפרוייקטים הארוכים והמתישים נפשית ופיזית בחיי. פעלתי נמרצות להוכיח שאני שווה להם כל מחיר תוך כדי שאני מעבירה את עצמי בכל יום קשת שלמה של תחושות – כל מה שנע בין סיפוק עצמי ואושר עד יאוש וחוסר יכולת להאמין באפשרות לקבל את מה שישאיר אותי פה. עיקר הסבל היה של אנשים שנאלצו לשמוע את כל התחושות האלה מפי בלופ אינסופי ועל כן אני סמוכה ובטוחה שהיום בו כל זה היה מאחורי היה עבורם יום מאושר. לההההההה לא בשל הזדהות, בגלל הקלה. סוף סוף אני אסתום קצת.
 
בתשעת החודשים האחרונים בהן הייתי עסוקה בהמתנה ארוכה ומורטת עצבים לדעת האם אוויס משאירה אותי בשורותיה "ילדתי" (סליחה נו, לא הצלחתי להתאפק עם המטפורה הזו, זה ממש נדרש) מספר פרוייקטים. אם נושא אוויס דרש סבלנות, זמן וברובו לא היה בשליטתי, דאגתי להעסיק את עצמי בהחלטות זריזות וביצוע זריז עוד יותר. יכולתי להסביר כל החלטה בצורה יסודית ומנומקת. משהו בנוסח - "אני עובדת קשה ומגיע לי". אם מישהו חשב שעבודה ב 2 משרות תספק לי ביטחון כלכלי (לי ולא רק למס הכנסה) הוא לא מכיר אותי בכלל. קונספט החיסכון זר לי. לעומת זאת קונספט הקניות קיים בדי אן איי שלי מעצם היותי אישה.
אז רכשתי, שידרגתי, טסתי ורכשתי שוב.
ושוב
ושוב
ושוב.

לא הספקתי לספר לאנשים קרובים שאני רוצה לרכוש משהו והופ הוא כבר היה ברשותי.
אם עשיתי תחקיר עומק מקדים הוא ערך כ- 5 דקות וסביר שמישהו אחר עשה לי אותו, כי אני לא הייתי טורחת לבזבז את מעט הזמן החופשי שברשותי על משהו כה חסר טעם.
למה לטרוח להבין איזו טלוויזיה מומלץ לקנות אם גם ככה הטענה היא שכולן מיוצרות באותו הכפר בסין? ולמה למדוד רחובות בחום כדי לרכוש מיטה במחיר סביר, אם אפשר להיכנס לקניון ממוזג ונוח ולרכוש מותג? איכות היא לא מילה גסה וסביר שהשכירות במקום הנאה והמטופח עולה לבעלי החנות לא מעט, אז זה לגיטימי לדרוש ממני להשתתף בה.
 
זו ההתנהלות "האחראית" שלי כשמדובר על רכישות גדולות. אין לי שום כוונה להתחיל לנסות להסביר איך הראש שלי מתנהל בדברים שאני רוצה והם בסכום שמתחת לראדר של חוק המזומנים החדש (אל תופתעו מהידע על החוק. זה לא שאני צופה בחדשות. אני רואה פרסומות על זה באמצע תוכניות ריאליטי).

חוסר ידיעה וחוסר ודאות הן האחיות החורגות המעצבנות של תופעת דחיית הסיפוקים וגם הן גורמות לי לתגובה אלרגית הגובלת בסכנת חיים ממשית.

יולי 2019 - לקחתי על עצמי לפחות שתי מטרות שיקח זמן ליישם. הכל בסדר, לא לדאוג. יש לי קצת סחרחורת, פריחה וקוצר נשימה.
אני אסדיר את הכל בכמה גיחות לקניון.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
 
 

יום חמישי, 30 במאי 2019

למה אני אקבל מלא מתנות השנה ליום ההולדת

.

לאורך השנים עברתי מספר מהפכות בחיי.
בחודש יוני אני מסיימת שנה במקום העבודה החדש שלי באוויס אליו העתקתי את חיי אחרי 21 שנה בהן שרצתי באותה משבצת בחברת תיקל.

השנה הזו מסתמנת כמהפכה נוספת שתתפוס מקום של כבוד בסרט הדוקומנטרי על חיי. או נאמר באוטוביוגרפיה שתצא בארבעה חמישה כרכים. או שזה יפול עליכם ותצטרכו לשלב אותה בהספד. 
מה שיבוא קודם.
אז תתרכזו.

חיי עד לפני כעשור זכורים לי במעורפל. כבר כתבתי פה בעבר שהם היו ככל הנראה שיממון מוחלט, מה שאיפשר לי לא לשמור להם מקום במספר תאי המוח המצומצם והמתפקד חלקית בו אני אוחזת מאז גיל 40.

בעשור האחרון, חליתי במגוון מחלות רחב ומורכב. יש יסוד להניח שאם הייתי מתייחסת אליהן ברצינות כמו שאני מתייחסת לעבודה שלי (בשתי המשרות), גירעון מערכת הבריאות היה מכפיל את עצמו. זו אולי לא נראית לכם מהפכה בהגדרה. אבל זה הפך את החיים שלי למשהו אחר, לעיתים לבלתי נסבלים. יש ויטענו שבלתי נסבלים יותר לאנשים בסביבתי.
צודקים.
אבל אנחנו לא פה כדי להסביר כמה אני נוראית. את זה מיצינו והבנו כבר בבלוג מספר 6.

עוד מהפכה משמעותית בחיי היה ניתוח השרוול. אני יודעת שאני לא אמורה ללכת בתלם. אבל זה לא הוגן, אל תשפטו אותי לחומרה. אני עשיתי אותו בשנת 2012. לפני שהפכו אותו לזמין כמו לקבוע תור לקוסמטיקאית. השינוי הכי משמעותי ברזון היחסי שלי (ביחס לגור של פיל) הוא שאחוז המשכורת שיוצא על בגדים וטיפולי יופי ותחזוקה שונים (כן!!!! ככה זה נראה אחרי שמטפלים בי!!!) הוא כ 79%. ושהפכתי לכל הבנות ששנאתי. אלה שקר להן גם כשיש בחוץ 34 מעלות בצל.

במהלך 2012 ועד 2017 בערך נערכה מהפכה נוספת. נקרא לה: למידה להכיל. או בשמה הנוסף: איך לא לסיים את חייך בכלא.
שני אנשים שהייתי מוכנה לסבול המון כדי להחזיק בהם (לא יודעת למה טוענים שאני דרמטית). למדתי וספגתי כל תכונה גברית בלתי נסבלת. אלוהים כמה זה היה קשה.
בסופו של התהליך הפכתי מיושבת, בוגרת והפנמתי שבני האדם עסוקים בעיקר בעצמם. ואם אין אופציה חוקית להרוג אותם, כל שנותר הוא להשלים עם זוועות הנפש שהם מייצרים על בסיס יומי (שעתי).

ואז הגיעה אוויס.
לעזוב עבודה אחרי 21 שנה זו ה- מהפכה. אוויס העצימה והקצינה את מי שאני ואת כל מה שיש בי. רק שלהזכירכם לא היה לי קל איתי עוד קודם. אז אתם יכולים להניח כמה אני מתישה את עצמי עכשיו.

השנה הזו (שלכל הדעות מרגישה כמו שבע שנים של כלב) העלתה את יכולת ההכלה שלי לזן האנושי בכמה דרגות. בשלב הזה של חיי, אני מאמינה בלב שלם שהפכתי שילוב של גנדי ואמא תרזה. אני גם חשה קדושה לפחות כמו האפיפיור. 

תמיד נחשבתי לסוג של וורקוהולית. אבל החזרה לתיקל ולעבודה הנוספת הרבה שהם מייצרים לי בימי שישי העלתה אותי לטענת רבים לברת אישפוז בכפייה.
נו, זה ידוע שהרוב קובע.

בנוסף גיליתי אין ספור כישורים נוספים שלא נדרשו ממני בעבר וגורמים לי לעונג עצמי וסיפוק מטורף (פיייייי זה המשפט הכי סקסי שכתבתי פה אי פעם). 

סמכו עלי נו, אוויס היא חתיכת מהפכה בתפיסה שלי את עצמי.

לפי הספירה הרישמית אני בת 46 עוד רגע. לפי השנה הזו והאנרגיות שהיא לקחה ממני אני חוגגת בספטמבר את גיל 56. אה, לא!!! נעגל לשישים. זה יום הולדת שמקבלים בו יותר מתנות.

יום שלישי, 2 באפריל 2019

בחירות 2019 סיכום מצע המפלגות - חחח נראה לכם?! מה אני יונית לוי?!

הבלוג הזה הופך מגוחך עבורי. כל טור שאני מסיימת, מרגיש לי כאילו פסעתי עוד צעד לכיוון ועדת פרס נובל "לפיצוח ההתנהלות האנושית". מצד שני, הטורים כוללים בתוכם רשימה הולכת וגדלה של נושאים ותחומים שבהם אני כישלון מפואר, מה שגורם לי לחוסר נוחות. ובכל זאת, שלושה ימים לפני בחירות 2019 ביבי נגד גנץ - שילטון הטרולים על האינטרנט, אני מוסיפה עוד מסמר לארון חוסר התיפקוד שלי: פוליטיקה. 

אני אשכנזיה (לבנה ברמה שאני זוהרת בלילה) שמעסיקה את עצמה בכתיבה, בכיינות על העולם וצפייה בנטפליקס. משמע שלפי הסטיגמה הרווחת אני אמורה להיות שמאלנית. טוב אתם כבר אמורים לדעת שאיפה שאמורים ללכת בתלם, אני אצה רצה לאיבוד (בדוק איבדתי אמינות ברצה).

אז אם נגיד פה זה המרכז: ______
אז אני בימין 🤦‍♀️______ (אלוהים איך אני מתה לקעקע את האימוג'י הזה) טוב ימין לייט כזה כן? כיפה סרוגה - רק בלי הכיפה. למרות שיש לי קראש מטורף בימים האלה על חנוך דאום (המטורף בעל המודעות עצמית הכי חיננית שראיתי). והוא עושה לי חשק ל.. לא משנה! ששש אני מוציאה את עצמי מהריכוז.

אז איפה הייתי? אה, חוסר עמוד שדרה.
אני נפעמת מאנשים שהדעה שלהם מגובשת ומוחלטת בצורה שלא מאפשרת להם לנהל דיון אמיתי. שלא מוכנים אפילו לטרוח על מראית עין ולעשות את עצמם מקשיבים. נאמר להנהן, לצקצק ולמלמל מדי פעם איזו סיסמה סתמית כגון: זה לא הכל שחור ולבן, האמת איפשהו באמצע, לכל מטבע יש שני צדדים. אני לא חייבת שתתכוונו לזה. אבל אשמח לא להרגיש כמו עלה נידף ברוח. כי אני אישית מתערערת גם דקה אחרי שלקחתי משהו לאכול. זה שווה את הקלוריות? יש משהו יותר טעים בבית? ביסלי ועוגה נחשבים לארוחת ערב לגיטימית? (כלומר אם אני לא מעשנת גראס). 

אחרים לעומת זאת יודעים אם צריך לצאת מעזה או להיכנס אליה, לתת או לא לתת חלקים מהארץ, איך מורידים את מחיר הדירות ומפנים מפה את יוקר המחיה. וזה מרגיש לי שהם בטוחים בעצמם כמו שליהיא גרינר בטוחה שבגד הים שלה בהישרדות v.i.p נראה ויושב עליה אחלה. קיצר, עושה רושם שהכל עניין של לשדר ביטחון עצמי - וטימטום.

שלושה ימים לפני הבחירות ושיניתי את הדעה שלי עד כה לפחות שלוש פעמים. זה שאתם מפקידים את הגורל שלכם בידיים שלי, זה חסר אחריות.

פתאום בא לי הצבעת מחאה על המחאה (ובא לי גם ביסלי). אולי אני אצביע בכלל לביבי. עברתי שנה מטורפת ומתישה עם המון שינויים. אני לא חושבת שאני יכולה להתמודד עכשיו עם פרידה וגרוע מזה - בוס חדש למדינה. יש לי כבר 3 מנהלים בשתי משרות שאני מתחזקת ואתם יודעים איך זה. מגיע מישהו חדש עם מלא אנרגיות להוכיח כמה הוא טוב. ישר מחפש מה לשנות, לתקן, מעיף עובדים ותיקים מנומנמים.
סתם יעשה בלאגן. 

למה אי אפשר שאתם תצביעו ב 9.4, אני אראה לאיזה כיוון אתם פונים ואז למחרת אני אצביע?
למה אין מועד ב' למתקשים?

קיצר, אסכם בחשוב ביותר:
יום חופש פורה, יעיל כלכלית למשק על חשבון המעסיק לכווווולכם(: 





















בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...