יש לי בעיה לגבש דעה נחרצת על אנשים שלא פגשו מעולם במודעות עצמית.
אני מתנהלת על סקאלה שבין קנאה מוחלטת, לבין בילבול ולחץ נפשי שאולי זה מדבק.
שאם אתה מבלה עם חבר שלך והוא הביא חבר שלו, שהיה עם החברה של החבר שלך ואחד מהם הוא חסר מודעות עצמית - אכלת אותה.
חוסר מודעות עצמית מחולק למגוון קטגוריות (ותתי קטגוריות) באישיות שבני אדם מאמצים לעצמם במהלך החיים.
אני מוצאת שהפגומים ביותר מבין האנשים האלה הם אלו שאין להם ספק שקיומם עלי אדמות הוא הדבר החכם, המדהים והטוב ביותר שהתרחש עבור האנושות.
לאבחנתם הם עילוי בעבודה, יכולתם להתנהל עם הבריות הוא בגדר מופת, הם מוכשרים במגוון רחב של תחומים ומוצלחים ברמה כזו שביום ששיבוט של בני אדם יהיה במחיר נוח, רצוי שנעשה הרבה כמותם ונפזר באופן אקראי ברחבי כדור הארץ.
אחר כך יש לי בעיה קלה, ככה ממש פיצית. משהו בסדר גודל של בעיית הפליטים בסוריה, עם אלו שמעירים ומבקרים אנשים אחרים על דברים שלעניות דעתם אינם תקינים בהתנהלות/התנהגות שלהם, בעוד הם עושים בדיוק את אותו דבר. רק עם 100% ביטחון עצמי וחיוך מתנשא של פרסומת למשחת שיניים.
וכמובן אלה שבטוחים שאתה "חופר" בעודם שוכני קבע במנזר השתקנים.
העולם מתחלק לאלה שיש להם מודעות עצמית ולטיפשים.
אני סלחנית יותר לבעלי מראה שאינו מצודד בלשון המעטה שמאמינים שהם יצאו ישר מהדפים של מגאזין ווג, לאלה ששרים בקולי קולות גם כשהם נשמעים כמו צפרדע במצוקה, שרוקדים כאילו הם בהתקף אפילפסיה בלי חשש שמישהו יצעק: יש רופא באולם?
זה ראוי להערכה שאנשים מתעלמים מהנתונים הטבעיים שלהם, כל עוד הם מבינים שלא תמיד מחשבה מייצרת מציאות.
אני יודעת שקיימת אפשרות שלפחות בחלק מהמקרים מדובר על דרך להתמודד ולחפות על חוסר ביטחון ענקי.
אני יודעת גם איך באים ילדים לעולם - זה לא אומר שאני עושה את זה.
המקרה שלי חמור הרבה יותר.
מתברר שיש פער עצום בין היכולת להחזיק במודעות עצמית, לבין היכולת לנצל אותה לידי שיפור משמעותי.
אז יוצא שהגוף שלי מלא במאה אחוז מודעות עצמית, מה שלא משאיר בו מקום לשמחת חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה