מצאתי את עצמי לאחרונה חושבת על: "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה".
ראשית אציין שאני מסרבת להאמין שקיימים אנשים שאין ברשותם חברים. אולי לא כל אחד מחזיק אנשים במספר דו ספרתי, אבל לכל אדם יש מישהו. אני יודעת שאתם מושפעים מתוכניות ריאליטי שבהן בקליפ שלפני האודישן אנשים מספרים שהם היו בודדים בעולם קשה ומנוכר והסתובבו חסרי חברים כשכולם הכריזו עליהם חרם. מה שגרם להם לנסות ליצור קשר עם חפצים דוממים ובעקבות כך הם למדו לעשות חמין יוצא דופן. דקה אחרי שהלב שלי נחמץ כמו שמנת מתוקה שנשכחה בחוץ ביום חמסין, אני מתאפסת ונזכרת שמדובר "בתבלין" שהכינו הבמאי והמפיק. מה שכן סביר שאחרי שזה משודר, איזה חבר מהעבר ששרד עד היום והתעלמו מקיומו יפגע וינתק קשר ואז הסיפור יקבל אמינות בדיעבד.
אני מצהירה על עצמי (בלי הומור) כבלתי נסבלת ועובדתית אני עדיין לא נטולת חברים. היה דילול טיבעי שבחרתי בו. (בחרתי אומרת לכם!!!) האם אני אמורה לחשוש שהבלתי נסבלות שלי מקרינה על איכות אופיים ותפקודם של חבריי הטובים? טוב אולי אני לא מקרה משקף. כל החברים שלי בלתי נסבלים כמעט באותה מידה ואף יותר.
לאחרונה אני מוקפת באנשים ששום קשר ביני, בינם, לבין המציאות שבה אני מנסה לחיות היה אמור להתרחש. ואיכשהו הגורל וזה שאני הדאחקה הפרטית של אלוהים חיבר ביננו.
אני משקיפה מהצד על בני האדם שמקיפים אותם. שמוצאים בהם חן, שמסוגלים להכיל את ההתנהגות המוטרפת, את העדר ההומור, הטפשת והוולגריות שמופנית לעיתים גם לכיוונם ותוהה מה זה אומר לגביהם בעצם. אני מתלבטת בין קדושים שרואים בזה תמיכה באדם עם נכויות אופי קשות או שהם בעצמם סוג של ג'יקל והייד. נראים סבירים ובינוניים ביום וצדים ואוכלים חתולי רחוב בלילה.
זה לא שבמאמץ עילאי, כזה שתופס לי את כל השרירים אני לא מסוגלת לראות בהם עמוק עמוק... רגע... יותר עמוק... עוד קצת. זהו! לראות איזה כמה נקודות אור באישיות הכל כך מאתגרת שלהם ולחיות איתם בהרמוניה (מזוייפת כמו נעל נייקי בסין, אבל הרמוניה) מעטים האנשים (אם בכלל) שאני לא אצליח לתפעל איתם מערכת יחסים כשאדרש לה מכורח המציאות. אבל מה הם רואים בהם שאני מפספסת?! ואני בעלת משקפיים עם זגוגית שהמספרים בה מעל 7!! יותר מזה זו תחתית של כוס בירה. %&$&# (סליחה, קיללתי).
אסכם זאת במועמד חדש לסטיקר: (c) כל הזכויות שמורות.
משפחה לא בוחרים וחברים בוחרים לא נכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה