לכבוד מיליארד מיליארד טיפשים ‏🎶

והיום נעסוק במלחמתי החדשה כנגד כל מכריי (בואו, אני בת 48 עוד רגע. מדובר על חמישה, שישה אנשים שיש לי עוד סבלנות לנוכחות שלהם. זה לא שאני צריכה ארטילריה רצינית). שאלתי בתקופה האחרונה, בכמה הזדמנויות, האם לדעתם כמות הטיפשים המתקיימת על פני כדור הארץ היא גדולה בצורה קיצונית, או שאנשים פשוט עסוקים ממש ובלתי מרוכזים, מה שגורם להם לייצר תשובות (ומעשים) כלאחר יד, מבלי לעצור לרגע ולחשוב על הסוגיה עימה הם מתמודדים. לא היה אדם אחד שלא ענה לי בצורה נחרצת – טיפשים. יש המון המון המונים של טיפשים.

זה לא שאני לא מסכימה עם הקביעה הזו. אני חיה אותה (מתעצבנת אותה, מקללת אותה) יום יום. אבל אני מודה שיש לי קושי אמיתי לשאת את המחשבה שכל כך הרבה אנשים שמצליחים לקיים חיים, להתנהל עם משפחה ולהחזיק מקום עבודה, קיבלו מהשם הכל יכול המון יכולות – חוץ ממוח עם תפקוד סביר. אישית אני מאמינה וחושבת (ומקווה, כל כך מקווה) שלפחות לאחוז מסויים מהאנשים האלה, יש יכולות טובות יותר ממה שהם מציגים לי באותו טווח זמן בו הם השאירו אותי פעורת פה והמומה מתגובה/פניה סופר טיפשית ולא הגיונית שקיבלתי מהם. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי באותה שניה הם קיבלו הודעה מהילד שהוא העלה באש את הספה בסלון, שאמא שלהם התקשרה וסיפרה להם שהיא טסה להודו, כי אף פעם לא מאוחר לעשות טיול אחרי צבא. אני משכנעת את עצמי שקרה משהו שיצדיק את חוסר המחשבה שניכר מהתגובה שלהם.

בנוסף, בואו נודה שאנשים איבדו סבלנות כבר מזמן. הכל היום יותר מהיר ויותר קצר. הכל מתנהל בקצב הטיק טוק. מי שקבע מזמן, מזמן, מזמן (ועוד הרבה מזמנים)  ש- 24 שעות ביממה יספיקו, ללא ספק כשל כי לא ראה מספיק צעדים קדימה. כבר הרבה שנים, שההפרעות והמטלות היום יומיות שלנו לא יכולות להתכנס אל תוך הטווח הזה שהוקצב לנו ליום. כתוצאה ישירה מכך, אם כתבת היום לבן אנוש מייל או ווטסאפ, סביר שהוא יקרא מתוכו כל מילה שלישית בלבד, בעיניים מרצדות ומרפרפות, והלך הרוח בו הוא מצוי באותו הרגע והמצב הפיסי שהוא נמצא בו, ינהלו את המחשבה מתוכה תצמח התגובה שתקבל. זה יוצר בעיה אחת קטנה, זעירה, ממש פיצי  – שהיא תהיה מטומטמת. (נוט טו סלף: לבדוק אם נערך מחקר מקיף לגבי הקשר בין מהירות התגובה לגודל הביזיון העצמי שיתרחש בפועל).

למען גילוי נאות, אציין שכל הדיון נערך בעקבות מקרים בלתי נגמרים שמתרחשים אצלי מידי יום במסגרת העבודה. זה גוזל ממני המון אנרגיות וגורם לי להמון עוגמת נפש. אם הייתה מכסת קללות פר אדם, הייתי בגרעון כמו תקציב המדינה. בחיים הפרטיים שלי סביר שאני יותר סבלנית (חחחח, זין).

אגב, כדי לשרוד את החיים האלה, אני מנסה להאמין ככל יכולתי (שכנוע עצמי, המון המון שכנוע עצמי) שגם רוע וחוצפה שאנשים משדרים ברגע נתון בו הם מייצרים איתך אינטרקציה שהורסת לך את החשק לחיות לאיזה שעה שעתיים (והורסת לך את מעט האמונה שעוד יש לך במין האנושי לתמיד) לא עוצרים רגע לחשוב מה המטרה. מה יועיל להם להתנהג בצורה שתגרום לך לעשות כל מאמץ כדי לא לסייע להם. במקרה שלהם אגב, אני ממש מקווה שאולי הילד ישרוף להם את הספה בסלון. אה, ואת כל הבית.

אני לא מלומדת, יש לי מלא חסכים ואני באמת די ממוצעת. אבל תכלס זה מספיק לחלוטין להיות כזו בעולם שמלא בהמונים, המון המון של המונים של בני אנוש ממש דבילים.