יום שבת, 30 במרץ 2019

צרת רבים נחמה על שיט אדם

אם היינו קמים בוקר אחד ומגלים שהכנסת העבירה הצעת חוק שבה הוחלט שלא ניתן יהיה להשתמש יותר במושג "זה לא אישי" האנושות היתה נכנסת לכאוס מחשבתי וקורסת אל תוך עצמה.

אין לנו דרך אחרת מעבר לשלושת המילים האלה להכיל או לדבר על אנשים שההורים שלהם לא סיפקו להם במערכת הגנים כלים לטיפול בנושא: התנהגות אנושית הגיונית בסיסית וציפיה מבני האדם להתנהלות בין אישית סבירה לכל הפחות ומופלאה לכל היותר.

שניה אתם בטח מתקשים, אז אני אתרגם לכם את הטקסט: התכוונתי שהם חרא של אנשים, פסולת של כל מה שנשאר לאדושם הכל יכול במלאי והוא זרק עלינו כי לא רצה אותם אצלו, מסתובבים לו בין הרגליים. אגב לדעתי סביר שאמא שלהם עובדת במקצוע העתיק בעולם, אבל אולי אני סתם מגזימה וזה לא רלוונטי.

אין לי מושג מה מנחם אותנו בידיעה שהשיט אדם מולו אנחנו מתמודדים מעיק על שלום הציבור ובריאותו הנפשית באופן כללי ולא אישי.
אבל הנחמה הזו ככל הנראה, היא זו שמבדילה בין מה שקורה בבתי הכלא עכשיו, לבין פיצוץ האוכלוסין שיתקיים שם במידה ולא היתה לנו היכולת להאחז במחשבה הזו.

אני גם מתחילה לחשוב שצרת רבים שווה לפחות נחמה נחמה וחצי ולא חצי נחמה כפי שאנשים נוהגים לצטט ולטעון באופן שגוי ובלתי נסלח.

יש להבדיל כמובן בין אנשים שמונעים מרוע לבין אנשים שהם כשל אנושי אבל עם מודעות עצמית. אלה פוטרים את עצמם מהתנהגות אנושית ראוייה כשהם מפזרים לכל עבר את משנתם עמוקת האינטליגנציה הרגשית: זה מי שאני. מי שרוצה, יקבל אותי ככה. הבעיה מתחילה כשאתה מקבל אותו - אבל בלי פתק החלפה. בעיה יותר חמורה היא אם החיים זרקו אותו עליך בלי שבכלל התכוונת לקחת.

בסופו של דבר בשני המקרים אנחנו המון פעמים מאפשרים לאנשים להתנהל, להתנהג ולעשות בנו כרצונם מאחר ולרוב זה קל והגיוני יותר מאשר להתמודד עם המוטציות שנוצרו ככל הנראה מעירבוב של גנים רעים וזרע השטן.

מאחר ואי אפשר לשנות אנשים, אבל חל איסור על להרוג אותם, כנראה שהשלמה עם הקיום שלהם הוא אכן הפיתרון האידיאלי (או שני כדורי ארץ לשני עמים. גם זה יכול להצליח). זה מאוד מקובל בשנים האחרונות לומר את המילה "להכיל" בהמון הקשרים. להכיל מצב, להכיל אנשים, להכיל התנהגות. בסופו של דבר מדובר על מכבסת מילים ל: איזה באסה של שיט נפל עליכם, תהיו חזקים. 

שבוע וקצת לבחירות 2019. אל תהיו שאננים. חכי"ם כבר העבירו חוקים מופרכים מאלה. בנתיים מהסטרס, הלכתי "להכיל" שוקולד. 

יום שלישי, 19 במרץ 2019

יש לי הפרעת קשב לאנשים שטוענים שיש לי הפרעת רצון

הפער שבין הרצון ליכולת אצל בני האדם הוא נושא רחב היקף, החולש על מגוון גדול של תחומים. מאחר ואני שיטחית וחסרים בי רבדים ועומקים, אני אכתוב על נושא אחד מתוך כל המורכבות הזו: בילוי בשעות הפנאי. 

מאחר ומעט האנרגיה והכוח שעדיין מצויים ברשותי מושקעים בעבודה ובמספר מצומצם של אנשים שלא השכילו לברוח מהבלתי נסבלות שאני מייצרת כבר שנים, שעות הפנאי שלי עמוסות בעיקר באי עשיית כלום, רביצה מול הטלויזיה ושינה. 

אני לא מתנצלת על זה שיהיה ברור. זו לא אשמתי שהפנאי הזה בא בערב מאוחר כשאני גמורה מעייפות. שיבוא באחת עשרה בבוקר ככה ואז שיציע לי לעשות משהו. אבל לא בשישי כן?! כי אני עובדת גם בשישי. אה וגם לא בשבת, כי אז אני נחה מזה שעבדתי קשה כל השבוע. קיצר, תעזבו אותי בשקט, הכי טוב.

הבעיה היא כרגיל בי. כי הסביבה נטשה אותי מזמן. כל המסרים הוטמעו, כל הבכיינות השתלמה, שוחררתי לחופשי. עבודה ובית זה כל מה שאני צריכה בחיים, אל תרצו בשבילי יותר מזה. הכי מתאים לי זה לשבת לבד בחושך.

רק שמידי פעם הרצון שלי מנצל שניה של חוסר ריכוז ומרים ראש בלי ששמתי לב. פתאום הוא מתעורר, נלהב מאיזו מטרה שאיכשהו עברה לנגד עיניי, כזו שנראית לו אטרקטיבית ומסתמנת כתענוג ששווה כל מאמץ. לכמה רגעים שבהם המוח שלי מחוסר הכרה ומנותק מהמציאות, אני בכלל לא מבינה מה היתה הבעיה שלי עד כה? אלוהים כמה אני דרמטית. קצת קושי אז מוותרים?! זו אחלה תוכנית לקום לפני חמש בבוקר ואז ישר מהעבודה ארוחת ערב>הופעה>4 שעות שינה>ושוב 12 שעות מול המחשב.
אני רוצה!! אני רוצה!!!
רוצה>וקובעת.

מהירות האור נמדדת מהדקה שסגרתי את פרטיי התוכנית עד שאני הופכת חיוורת מחרטה. עד שחיי המעייפים עוברים לנגד עיניי. עד שאני מתפלשת במחשבה להודיע בתאריך המיועד שאני מפתחת אבולה או אבעבועות שחורות ועל כן נבצר ממני להגיע. הבעיה היא שכמו שאני גרועה בהמון דברים, גם בלשקר אני לא משהו. עם המזל שלי, מי שקבעתי איתו יאמר לי שהיו לו אבעבועות שחורות כתינוק, אז זה בסדר כי הוא מחוסן. 

למודי סבל, אנשים החלו לפקפק בהחלטות שלי הקשורות לקטגוריית בילוי ופנאי. אז כשהרצון שלי זוקף גב ומחליט שהוא רוצה לחוות משהו נוסף, הם נוהגים לבקש ממני לשקול בשנית את ההצעה המפתיעה שהונחה ביוזמתי אחר כבוד בפתחם. אולי זה קשור לזה שביטלתי אותי בעבר. או לזה שחשים שתוך כדי זה שאני מציעה משהו, נהיה לי דופק מהיר ואני מגמגמת. 

אני לא אשמה שלכל אירוע כזה מוצמד תג מחיר. נאמר בשביל מופע של שעתיים,  דרושים יומיים של יציאה מהשיגרה, ארגון הלו"ז מחדש ומצטברת בטווח הזמן הזה עייפות של חודש.
למה אי אפשר לנהל מו"מ על התנאים?
לקבל הנחת מועדון בנקודות לעובד המתמיד?
אמרתי שיש לי רצון, לא כוח רצון!

אני מגמדת לכם את התופעה להופעה, או סרט. אבל כבר צחקו עלי שאני מדברת על טיסה לחו"ל לצורך חופשה כאילו נכפה עלי אסון בקנה מידה של 11/9. סוגרת תאריך ומיד מחשבת קלוריות, משברי הליכה, עייפות, עומס עבודה כשאני חוזרת. וכל התענוג הנפשי הזה במחיר של אלפי שקלים, כאילו לא היה יותר הגיוני לבזבז אותם על פסיכולוג. 

רבים יטענו שאני אדם "כבד", חסר ספונטניות שמפספס את החיים.
הייתי עונה להם, אבל הם בטח לא יהיו מרוכזים, כי הם היו אתמול בהופעה והם ישנים בעמידה כבר משעה שתיים.

































יום שלישי, 5 במרץ 2019

פסטיבל המסכות בונציה יומן מסע - שוב, בלי המלצות כי אני יודעת שאתם לא סומכים עלי

יום חמישי 28.2 לוד - ונציה.

כבר כמה חודשים שחיי מתנהלים על קו בת ים לוד. יום יום אני חולפת על פני נתב"ג. כמה זמן חשבתם שיקח לי להיכנס?! אז בבוקר חגיגי זה, בעודי מנקה מעליי שאריות של וורקוהוליות, מתקלפת מהתקפי חרדה וחלומות בלהה שאני מוצאת רק ניירת ומתחתיה ערימת קרשים שהיתה פעם שולחן כשאני חוזרת לעבודה, יצאתי לחופשה. 

מאחר ואני אדם שלא מפיק לקחים מצאתי את עצמי שוב באיטליה (אם כבר פעם שלישית גלידה, אז לפחות אחת טובה). שוב אני בארץ שלא מבינה שקפה רותח, זו האהבה שלי וזו לא סיבה להפעיל את הבי די אס.

בנוסף עשו לי העתק הדבק מהפעם הקודמת ושוב הפנו אותי ואת הכבודה שלי לטרמינל 1. זה כבר פוגע בי ברמה האישית. למה הם חושבים שאין לי מספיק כסף לבזבז? אז רכשתי שעון חכם של סמסונג. היה לי חשוב להוכיח שבמצע האישי שלי אני ממש תומכת בכלכלת ישראל, זו הרי שנת בחירות.

עיכוב של שעה בטיסה, 4 שעות של שיוט באויר במלכודת המוות הזו שנקראת מטוס, מחיאות כפיים עם הנחיתה והגענו.

אני מתחרפנת מהאיטיות והאדישות של נותני השירות האיטלקיים. אבל אני מתחילה לחשוב שיש לזה הסבר הגיוני. נראה לי שאדושם הכל יכול חנן אותם וכל דקה שלנו - הוא זמן חיים של שבע דקות אצלם. 

בעודי יושבת כפליטה סורית במשך כשעה וחצי באוניה קטנה עם חלונות גבוהים כדי להגיע לסן מרקו משדה התעופה, נכנסתי לפרופורציות ורשמתי לעצמי שאני חייבת התנצלות לחברת קווים. מתברר שתחבורה ציבורית ישראלית זה ה- דבר. 

אחרי כמה עימותים עם גוגל הגענו למלון, הסתובבנו, התרשמנו, אכלנו וגילינו שמחר אנחנו באופרה. אל תשאלו ואני לא אצטרך להסביר.

יום שישי - 1.3 - מסביב ומעל לכיכר.

השעון הביולוגי שלי התעורר כרגיל ברבע לחמש בבוקר כשלגוף שלי יש כוונות להתעורר כשלוש שעות אחריו.

מבית היוצר של בואו נלך לאופרה בפעם הראשונה בחיים, התקבל גם הטיפ שאומר שאם קמים לפני השמש, אפשר לראות תוך כדי זריחה שמסתובבים בכיכר מלא מבוגרים מחופשים, מצולמים על ידי מלא מבוגרים שהתחפשו לצלמים. שום בעיה. הייתי, ראיתי, צילמתי. רק שעד שעה שמונה וחצי בבוקר, לא היה שום מבוגר שהכין לי קפה. מה שמתיישב היטב עם הסוגיה הבאה שנדונה על הפרק: יש לי פה ג'ורה ואני צריכה רשימה של קללות שאינן בינלאומיות. (לא משנה שיש פה כרגע ישראלים יותר מאשר בתל אביב). 

רצינו לעלות לראש המגדל בכיכר. הקופה לא עבדה. איטלקי מנומנם טיפל בבעיה באיטיות המתבקשת ממנו על פי חוק ואני עסקתי במחשבה האם כושלראבק תישמע לו כמו ברכת שלום בפורטוגזית. עלינו לראש המגדל העתיק בעזרת קבלן שעשה שם אחלה מעלית בפרוייקט תמ"א, שבטח לקח 150 שנה עד שאושר על ידי העיריה המקומית. הנוף היה עוצר נשימה.

הנסיון העילאי מתנשא שלי לחוות פה אופרה כשל, מאחר והמאמץ שלהם לקדם אותי מהיכולת הבלתי נגמרת להאזין לשלמה ארצי היה ברובו באיטלקית ובשיעמום. 

אגב התעלות בונציה באמת מקסימות. גם לא מפריע לי שמדובר במיליוני חיידקי צואה/קולי שמכילים בתוכם מים. 
זה כמו ווגאס של הירקון פה.

אז טיילנו ורכשנו והבנו שילדים צווחניים הם דבר מעצבן ומורט עצבים בכל שפה.

עכשיו לילה ואני מתה מעייפות. תכף אנסה לספור תיקי תביעות שבטח מונחים לי על השולחן בעבודה כדי להירדם. 

יום שבת - 2.3 - אלי אלי, ההליכה לא תיגמר לעולם.

התחלנו ללכת בסימטאות ונציה. גם עכשיו כשאני יושבת לכתוב יש לי הרגשה שלא סיימתי לצעוד. השעון החכם שלי החליט בלי להתייעץ איתי שמתאים לי בול לעשות כ 6000 צעדים ביום. בצהריים הוא החמיא לי שהגעתי ליעד. תנו לי להמר שיומיים אחרי שאני חוזרת לארץ השעון שלי מתקשר למד"א. בארץ אני לא זזה ברמה שלא תמיד ברור אם יש לי דופק. 

לאחרונה היו בחדשות המון כתבות על התושבים המקומיים שנוטשים את ונציה בגלל התיירות המוגזמת שמתקיימת בעיר. זה קצת הוריד מערך הטיול. מוכנה להכפיל את המס שביקשתם ממני בקבלת הפנים במלון ולקבל חזרה גברים איטלקים יפים בחליפות.

בין הליכה, להליכה, להליכה, להליכה, עצרתי וביקשתי שיאפרו אותי כדי להרגיש חלק מהתפאורה הפסיכית שאני מסתובבת בה. (אגב, מדי פעם אני תוהה אם אני ערה כשאני מהלכת, או ששוב נרדמתי מול הטלויזיה כשראיתי סידרה היסטורית של נטפליקס).

הלחץ הנפשי הכי גדול של בנות בטיול זה הרדיוס בו תימצא אסלה (נקיה) כשהן יצטרכו אותה.

השמש האיטלקית שקרנית ותחמנית לא פחות מהישראלית. אז מצאתי את עצמי לובשת ומורידה את המעיל בכמות  שקיזזה איזה 1500 קלוריות. 

חדוות הקניות שלי היא דבר שאין צורך לכתוב עליו, שופינג הוא טעם החיים. אבל אני מתחילה לשנן לעצמי חוק שכל מה שלא נכנס לתיק הגב ומאלץ אותי לגרור אחריי שקית בעודי מהלכת כ 3874583 קילומטר ביום, הוא בוודאות משהו שאין לי בו צורך. 
גם אם ממש ממש יש לי בו צורך.

בכל זאת טיפ ממני למטיילים: גם גוגל מרים ידיים כשהוא צריך לכוון אותך למיקום ספציפי בתוך הסימטאות של ונציה. אם היה אמת בפרסום הוא היה מוציא לך הודעה שאומרת: אח שלי, תשאל תושב מקומי. אני מוכשר במידה שתוכננה על ידי בן אנוש.

מאחר ואיבדתי מלא קלוריות בהליכה וזה חורף, קר פה. חובה שהגוף יצרוך פחמימות ושומנים, סיימנו את הערב בהארד רוק קפה. מה שעושה את הטיול למסע חוצה יבשות. 

יום ראשון 3.3 - כל העולם כולו, בדרך לפה.

היקיצה שלי היתה מאוחרת באופן יחסי. מתברר שכל מה שצריך כדי לא לקום בזמן לעבודה, זה להרגיש שאני עומדת להחזיר את נשמתי לבורא מרוב עייפות. הקימה הפיסית שלי מהמיטה גרמה לי לחשוב שאני לא זוכרת אם הביטוח הרפואי המורחב שלקחתי כולל כיסא גלגלים ואח תורן שישא אותי על כפיו למשך היום. ככל שזה היה הגיוני כי הלכתי 4565838 קילומטר אתמול, עדיין הדהים אותי שנתפסו לי השרירים. יש לי שרירים?!?!? לי?!?!? מדהים.

זה היום השלישי שאנחנו פה ורק היום החלה האבטחה האיטלקית לעבוד כאילו אנחנו בכניסה לפאתי שכם. עשה רושם שמישהו שרצה לעשות דאחקה התקשר למשטרה וטען שהוא מסתובב פה עם מסכה, תלבושת מסורתית וחגורת נפץ. בבוקר מוקדם הם חסמו סימטאות, החליטו ככל הנראה בעזרת הגרלה מאיזו סימטה מותר/אסור לפנות ובכניסה לכיכר ערכו חיפושים פולשניים בתיקים. מה שגרם לנו לרוץ אחוזות אמוק בנסיון להגיע בזמן לשיט שהוזמן מבעוד מועד בדיוק כדי לברוח מהעיר שאמורה להכיל היום את מלוא האנשים שנמצאים על פני כדור הארץ. איכשהו הצלחנו במשימה. כשהתיישבנו השעון החכם שלי ציפצף. הוא כתב לי שהוא מזהה אימון כושר ושאל אם אני רוצה טיפים. אם הייתי יודעת שאני רוכשת מופע בידור, הייתי קונה אחד כזה כבר מזמן.

שטנו לאי הראשון, ירדנו לחוף ישר לתוך מפעל לניפוח זכוכית. כל החנויות בונציה מלאות בקסם הזה. הסבירו שם שכל אחד הוא עבודת יד ועל כן יחודי. ברור לי שגם בגלל זה הם יקרים. אבל הוא עשה סוס מטורף בשלוש דקות. צוקרברג לא מרוויח באחוזים פר דקה ככה. 

האי השני מתמחה בריקמות של תחרה. 
המקום יפייפה ועושים פה דברים מקסימים. אבל התקשתי להחליט אם לשלם מעל 40 ש"ח לארבעה סמ' של ריקמה במסגרת. זה מחיר של פעמיים קפה ומאפה בארומה בארץ (ככה אני משווה מחירים נו, מה חשבתם, שאני אשווה לשווארמה?). קיצר, ויתרתי.

באי השלישי היתה כנסיה. החלטנו לשלוח אליה רק את זו שנחשבת למיטיבת הלכת ביננו. חוץ מזה כבר כתבתי, זו שנת בחירות. זה מה שחסר לי, להקים עליי את כל הגוש הדתי. זה הכי כותרת בעיתון של: שינתה את שם הבלוג ל: "רונית הכפרנית".

חזרנו לונציה לנחיל האנשים ועברנו כל חלון ראווה שקיים בכל סימטה על מנת לוודא שלא פיספסנו שום דבר ושרכשנו את כל מה שהעיר מציעה.

יש לי הרגשה שגם רוב הכלבים והחתולים נטשו את העיר התיירותית המתישה הזו. את מקומם החליפו מאות יונים. הן בגודל מטריד, מקורבות ומתקרבות יתר על המידה לבני אדם. אם לוקחים בחשבון את השחפים שטסים בגובה לא סביר מעלינו, זה כאילו הסרט "הציפורים" של היצקוק היה נבואה שתגשים את עצמה עוד רגע במקום המופרך הזה.

סיימנו את הערב במסעדה סינית (שאכלתי בה אוכל יותר טעים ממה שאכלתי בסין). זו החוכמה. שילמנו על טיול לאיטליה וקיבלנו מסע חובק עולם.

יום שני - 4.3 - 47589432 קלוריות, לא שאני סופרת. 

ישנתי סביר, קמתי סביר. אבל אני רגילה להתלונן, אז אין לי מה לעשות עם המידע הזה בשבילכם. ראינו את ארמון הדוג'ים השוכן בכיכר, שגם בו ללא ספק בוצע שיפוץ על ידי קבלן מוכשר במיוחד. עוד קפה שכרגיל כלל בקשה+מבט מתחנן+דגש חמש שש פעמים שיהיה רותח ופילסנו את דרכנו עם המזוודות למלון הקרוב לשדה התעופה.

במונית מהשדה למלון היתה רקומה בלבן על הכיסאות פרסומת לקוקו - לאפ דאנס. היה לנו כמה שעות להעביר, אבל היתה לי הרגשה שקוקו זו בת, אז ויתרתי. 

הסתובבנו בעיירה מסטרה בהמתנה לטיסה חזרה. מצאנו קניון ודאגתי לבזבז את שאר הכסף שלי כדי שהארנק לא יהיה כבד. בכל זאת יש הגבלת משקל ועדיף לא לקחת סיכונים.

את הערב סיימנו במסעדה איטלקית. באדושם הכל יכול ש 70% מהקלוריות שצרכתי פה היו רק כי היינו צריכות לשבת לנוח או סתם להעביר את הזמן (כנ"ל לגבי 80% מהכסף).

מזג האוויר היה מושלם עד היום בערב כשהתחיל לרדת גשם. ברור לי שאלוהים בוכה על זה שאני עוד רגע חוזרת לעבודה.

יום שלישי 5.3 - הבאנו שלום עליכם.

על חווית שדה התעופה בדרך חזרה אין יותר מדי מה לספר. לקום באמצע הלילה אני רגילה. אולי לעשות את זה לזרועותיו של נהג איטלקי חתיך הורס, קצת פחות. כדי להסביר כמה שבעתי מהאירוע אציין שלא רכשתי דבר בדיוטי. אולי שבעתי, אבל אם הייתי יודעת שהמזוודה שלי לא הגיעה למשקל היעד, הייתי שמה בה עוד איזה שניים שלושה דברים. בכל זאת שילמתי כסף על מזוודה של 23 קילו. 

הסתיים ואסכם כך: גם לנו יש מים עכורים ומזוהמים, בניינים ישנים שהצבע מתקלף מהם וגרפיטי על הקירות. האיטלקים פשוט יודעים למתג את זה הרבה יותר טוב מאיתנו.







יום שלישי, 1 בינואר 2019

המוח האנושי - היצירה הכי חסרת אחריות של אלוהים

כל מכשיר שמשתמשים בו ללא הפסקה יקבל בלאי שבסופו של דבר יוציא אותו משימוש. זה ככל הנראה ההסבר לכך שבגיל מסויים, אחרי שימוש נרחב ומוגזם במוח שלנו, הוא מאבד חלק גדול מיכולת התפקוד שלו. לדעתי (הבלתי מלומדת יש להודות) האשמה היא בבורא עולם הכל יכול (נו מה? ואת הקוף מי ברא?) שהגזים ונתן למוח מונופול מוחלט על ייצור כל פעולה שאנחנו מבצעים. מדובר על האצלת סמכות מוגזמת מדי לאיבר בודד. אפילו כשאנחנו ישנים הוא לא נח, אלא מפיק לנו חלומות לעיתים בהשקעה הוליוודית מוגזמת של תסריטאי הזוי (או סתם סרט פורנו זול, תלוי באיזה יום). 

כמו שחובה לתת לחיילים 6 שעות מנוחה רצופה ביום, או כמו שידוע שיש לשמור על שקט בין 14:00 ל 16:00, צריך חוק שיקבע שהמוח מתאפסן בתוך קופסא, מושבת מכל מלאכה לכמה שעות ביום ומוחזר לפעילות כשהוא נדרש לכך.

הדבר הראשון שאתה מאבד זה את הזיכרון. או שאולי אתה רק מאבד את הזיכרון לזה שאתה קוסם. זה יסביר איך "העלמת" את צרור המפתחות שהיה לך רק לפני רגע ביד.... והופ, אין לך מושג לאן הוא נעלם. או אולי אתה בכלל מנטליסט. זה לפחות מה שאתה חושב לעצמך כל פעם כשמישהו מתקשר, או שולח הודעה ובדיוק חשבת עליו. זה שהוא חוזר אליך כי יצרת איתו קשר לפני שלוש דקות, לא גורם לך לפקפק במחשבה שאולי אפשר ללכת לגוט טאלנט עם הלהיט הזה ולהראות לאורי גלר את הדלת (הכפית) החוצה.

הדבר השני שאנחנו מאבדים זה את הסבלנות. מגיל 40 אתה מדלל את האוכלוסיה איתה אתה מקיים מערכות יחסים. אם יכולת לחיות באי בודד, היית בורח. רק שכל החיים שאלו אותך אילו שלושה דברים היית לוקח לשם וב 2019 זה נראה לך מסובך כי טלפון, מטען ורשת אלחוטית, לא משאירים לך אפילו מקום לתחתונים. אז אתה מדבר רק עם מי שהכרחי ומשדר לסביבה נראות של איש עמוס ועסוק, מה שלרוב לא ימנע מאנשים לפנות ולנהל איתך שיחות סרק, או גרוע מזה לספק לך מידע שלא רלוונטי ואין לו משמעות אישית לחייך. 

עד כה רובכם מהנהנים בהסכמה.
מפה בני האדם נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמודים שיש להם בעיות אקוטיות יותר ו...לחסרי מודעות עצמית הלוקים בהדחקה.

יש ברשותי מידע רפואי מסווג על המקורבים אליי (הוא ינתן בשמחה בתמורה לסכום פחות מסימלי, זמנים נואשים) אבל אפתח בעצמי: שלום, קוראים לי רונית וכשאני מתעוררת באמצע הלילה, מתחיל להתנגן לי בראש איזה שיר ישן, תמיד מרפרטואר מוזר ומופרך שמקשה עליי לחזור לישון. אגב מרגע היקיצה זה קורה במהירות האור וזה אירוני כי זה לילה וחושך !!!!! (אם לא עניתם בראש, אוהבים אותך רונית. אתם לא רואים מספיק סרטים/סדרות, טפלו בזה). 

אני יודעת להסביר (לתרץ) לעצמי היטב איך החיים הביאו אותי למצב שבו כל דבר שמתרחש סביבי, כל סיטואציה שאני נקלעת אליה, סידורים שאני צריכה לעשות וכל מטלה בסיסית כגון קניות ומה לאכול מכניסה אותי למערבולת בלתי נגמרת של מחשבות "ותוכניות עבודה". לכל דבר שאני עושה יש משמעות שתשפיע לעיתים ביותר ממובן אחד. אני עסוקה בעבודה רוב הזמן ועברתי שנים לא קלות כלכלית, פיסית ויצאתי מהן לדרך חדשה. נאמר שאם תוקם ועדת חקירה ממלכתית, אלו ככל הנראה יהיו מסקנותיה בדו"ח הרשמי.

כשמעורבים בני אדם נוספים בסיטואציה, אני מסוגלת לנהל איתם דו שיח פורה ביותר בלעדיהם, במעמד צד אחד - שלי.
לשאול, לתהות, לענות בשמם ולקבל הסכמה מלאה - ממני.

לקראת הטור הזה בדקתי קצת על ocd בגוגל. גוגל ישר זיהה את הפוטנציאל והעלה לי רשימה ענקית של הפרעות שאדם יכול לסבול מהן, הפרעת קשב, הפרעת אישיות גבולית ועוד. בטח מעכשיו אקבל פירסומות למבצעים על ריטלין וציפרלקס. בהגדרה מדובר על מחשבות טורדניות שמלוות בחרדה. שלי לא מלוות בחרדה, ככל שזה מוזר. אני צריכה לחיות איתי 24/7, כל אחד אחר היה חרד. טורדניות הן כן - כמו זבוב על האף ביום חמסין. 

הטענה היא שכל אדם שלישי בארץ לוקח ציפרלקס. שזה כדור מצויין שתפקידו להכניס כל מחשבה לפרופורציה הנכונה. מכירה כמה אנשים שחייהם ניצלו בזכותו. היתה תקופה שרציתי שקט מעצמי ברמה כזו, שלא היה אכפת לי להיכנס לסטטיסטיקה. גם ככה הגוף שלי מלא בכדורי מרשם, מה כבר יכול לקרות? אז מה שיכול לקרות זה שהעלון לצרכן יבחר עבורי את תופעת הלוואי שאין לי שום יכולת או רצון להתמודד איתה (סקרנים לדעת איזו? תתקשרו. הגיע הזמן שתתעניינו בשלומי) וכך ויתרתי על שקט נפשי וחזרתי לנהל איתי שיחות במלוא המרץ. מי צריך שקט נפשי בכלל? זה בטח שיעמום תחת. 

הסיפור שלי הוא בקושי דרמה קומית (הז'אנר הכי מוזר שיש בקולנוע, או מצחיק או עצוב, תחליטו לפני שאני באה) לעומת מה שקורה סביבי לאנשים. 2019 ואחד משלושה לוקח כדורים, ורופא משפחה רושם אותם כאילו זה אקמול, לחץ החיים עצמם שוחק, ועדיין רוב האנשים לא יודו בפני אחרים שהמוח שלהם כבר לא מחווט כמו שצריך ועושה בהם ככל העולה על רוחו. 

אם בסוף כדור הארץ ייפגע על ידי אסטרואיד, או נושמד על ידי חייזרים וצריך יהיה להתחיל את כל השיט הזה מחדש, לא נותר לי אלא לקוות שהפעם ייצרו אותנו עם חלקי חילוף במחיר שווה לכל כיס. אני קוראת מהבלוג הזה כבר עכשיו לרמי לוי לשים עין על המכרז. 

יום רביעי, 19 בדצמבר 2018

קבלו במחיאות כפיים ופיהוק אדיר של עייפות מצטברת את נבחרי שנת 2018

הפתעת השנה: הבלוג.

בדצמבר 2017 נפתח הבלוג וזו סגירת מעגל מעולה לפתוח בו את הטור הנוכחי. מדובר על רעיון מופרך שלא היה אמור להצליח, והקיום הלא צפוי שלו גרם למגוון בעיות. החל בהבנה שאולי באמת הכל אפשרי אם רק רוצים, הסכנה שדבריי ישמשו כנגדי (שימשו, שימשו) ואובדן תאי מוח בנסיון לפצח את הצד ההומוריסטי בנושאים שרציתי לכתוב עליהם. בצד הטוב, כמה אנשים גילו שיש בי יותר "מיופי עוצר נשימה" ואופי שהוא טעם נרכש.

אירוע השנה: עזיבת העבודה אחרי 21 שנה. 
תת סעיף: הארת השנה: מתברר שלא לכל אחד יש תחליף, החזירו אותי לעבוד שם בימי שישי אחרי חודש. 

אין ספק שזו אחת השנים המורכבות, המוזרות והמתישות שעברתי בחיי. בתקופה הכי טובה שלי מזה שנים בעבודה, בעודי פורחת שם כמו אדמת על ילד בן שלוש, התברר שהצפי לסגור פנסיה באותו מקום בו התחלתי לעבוד בגיל 23 הוא לא גדול. מאחר ואני לא נעשית צעירה ואטרקטיבית יותר ואיך נהוג לומר: "קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה" (אם לא מכלילים במשפט הזה את הקטע של הרבה כסף או את זה שהעבודה בלוד), עזבתי. עברה חצי שנה. נראה לי ששלושה חודשים מתוכם הסתובבתי שם חסרת צבע או חיים. זה היה קשה בצורה בלתי נתפסת למצוא את עצמי מחדש. אבל הזמן עבר ואני שמחה לבשר שהכל אחלה. מי שהביא אותי לשם הבטיח להם מצויינות. אבל אני אוהבת נדיבות ורוחב לב, אז הגדלתי להם להגזמה של וורקוהולית מופרעת.
לדעתי בשלב הזה הם היו מסתפקים לגמרי אם הוא היה מבטיח ומקיים להם עובדת סבבה לייט. 

המשפט שאמרתי הכי הרבה השנה: האמת איפשהו באמצע.

אני שונאת קלישאות. אבל אם יש משפט ששחקתי לגמרי השנה זה את המשפט הזה. החיים העמידו אותי עכשיו בין קבוצת אנשים שלא מונעת מרוע אבל מניבה טונות של דרמות, ריבים, העברות מידע (גם אם הם המציאו אותו, קבעו אותו והחליטו אותו) וכו'. ואני כיונה עם עלה של זית, שעברה שנים של אימון אישי על ידי בני אדם, מוצאת את עצמי שוזרת את המשפט הזה בכל שיחה. מקווה שאין מכסה שמגבילה את כמות השימוש בזה, כי יש לי הרגשה שבשנת 2019 אני אומר את זה ליתר ביטחון גם למי שישאל אותי מה השעה.

המשפט שנאמר הכי הרבה עלי השנה: את לא שפוייה.

כשבני אדם מחפשים להגיד משהו שיהיה הכלאה בין תדהמה להערכה הם משתמשים ב: את לא שפוייה/את מטורפת. אין לי מושג מה לא שפוי בלהחתים כרטים בעבודה ולעבוד עוד שעתיים וחצי בחינם, או לא לצאת מוקדם כמתוכנן כי בדיוק נכנס אלי המון דואר. בדיוק כמו שאין לי מושג מה הבעיה בזה שאני שם חצי שנה וכבר הרעפתי על הצוות שלי מתנות כאילו אני סנטה קלאוס במשרה חלקית (הודעת הרגעה למס הכנסה, לא תקבלו ממני תלוש שכר שלישי) אה, גם לא ברור לי למה זה מוזר לאנשים שאני עובדת בימי שישי במקום העבודה הקודם מחמש וחצי בבוקר עד תשע בלילה. בקיצור בני האדם משתמשים בניסוח הזה להערכה ותדהמה. לא אצלי כן? כי אני באמת מטורפת.

חגיגת השנה: איטליה.

אחרי כמה שנים שלא יצאתי לחו"ל מסיבות מגוונות החל מחוסר רצון לצבור עבודה, בעיות בריאות והיותי אם חד הורית לחתול, הצליחו להוציא אותי מחוץ לאיזור הנוחות שלי וחגגתי יום הולדת באיטליה. קצת קיוותי שהטיול הזה יהיה כישלון. שהוא יהיה מספיק קשה פיסית ומעייף בצורה שתמנע ממני לנסוע שוב בשנים הקרובות. נו, לא נותר לי אלא להתנחם בטיול הבא שנסגר לפסטיבל המסכות בונציה בפברואר. אמרתי לכם שקיוותי, לא אמרתי לכם שצלח. 

הישג השנה: מרלן.

בחורה אחת בעבודה, שהחליטה שאהיה "פרוייקט פרח" שלה. היא מזיזה אותי משולחן העבודה להפסקה יזומה בכל יום. לא משנה אם זה יהיה תוך כדי שאני מייללת, מוחה דמעה עם השרוול של החולצה ומושכת נזלת מהאף. לא אכפת לה מה מונח לי על השולחן וזה שאני עושה מבט מעורר רחמים. בין לבין היא משקיעה באופן יומיומי בנאומים על עבודה ואוכל (יותר מידי עבודה, פחות מידי אוכל. מתברר שזה לא מתקזז). יש מכם שיאמרו בצדק, הישג שלה ולא שלי. ההישג שלי הוא שאני מצליחה לאהוב אותה והיא עוד בחיים.

הישג השנה 2:

לא חיבלתי באף מערכת יחסים. וזה שאני במחסור זמן מטורף, רוב הזמן עובדת ולריב דורש אנרגיות שאין ברשותי ממש לא קשור לעניין. 

נבחרי השנה בטלויזיה:

ההבנה את אוויס והאנשים שבה גוזלת ממני כל כך הרבה אנרגיות ומאמץ שכשאני חוזרת הביתה, (המקום שעליו אני משלמת שכר דירה בשביל שלחתול יהיה איפה לגור, כשאני בקושי שם), כל מה שאני מסוגלת לבהות בו עד שאני מאבדת הכרה, זה כל ריאליטי טראש שלא מצריך ממני מחשבה. תנו לי אנשים ששרים, מבשלים, מרעיבים את עצמם, או הכי טוב: כאלה שסוגרים את עצמם לארבעה חודשים בבית בלי לעבוד. יוווו גם אני רוצה קצת לא לעבוד.

אפליקציית השנה: המוסיקה של סלקום וזו שמטעינה את הרב קו.

לאפליקצית המוסיקה של סלקום נחשפתי בעודי ממתינה 45858 דקות על הקו לנציג שירות לקוחות. כשהורדתי אותה מיד הבנתי שהיא נעשתה ע"י מעריץ אלמוני ואובססיבי שיודע ומבין באופן מובהק את הצרכים שלי: טונות של מוסיקה ישראלית לרבות ישנה וממשק בשפת הקודש. עכשיו אני רק צריכה כל יום איזה פרח בתיבת הדואר, משלוח של דובי גדול לעבודה ולא משנה לי דת מין או גזע, אנחנו נתחתן.
לגבי הרב קו. עזבו, אני אכתוב טור ארוך בנפרד על אלו שמטעינים אותו בראשון לחודש בדיוק וגורמים לאוטובוס ולנוסעים שבו להגיע ליעדם בשני לחודש. 

שיחת השנה לשירות הלקוחות: סלקום.

הטור הראשון שכתבתי בבלוג היה על המעבר לסלקום טי וי. עברה שנה וקיבלתי הודעה שהמחיר עולה. אני לא יודעת למה (סתם נו, אני יודעת מצויין) אנשים צועקים כשהם מתקשרים לשירות לקוחות. אמרתי לנציגה שאני לקוחה מאוד מרוצה, שאני פירסומת מהלכת לסלקום ושהצבע האהוב עלי הוא סגול. שאני רשומה אצלם לשרותי הטלויזיה, הטלפון ומשלמת להם על האפליקציה של המוסיקה. הצהרתי שאין סיכוי שאני אתנתק, אבל הם ישמחו אותי מאוד אם המחיר הנוכחי ישאר.
אחרי שתיקה ארוכה של תדהמה בצד השני והמתנה ארוכה לא פחות, ביקשו לשכפל העתקים ממני ומהשיחה שכמובן הוקלטה למען שיפור השירות. אה, והשאירו לי את אותו מחיר לעוד שנה.

מוסיקת השנה: שלמה ארצי.

אני מנהלת עם ארצי שלא בידיעתו יחסי אהבה שנאה. אם אני הולכת להופעה, אני חוזרת ממנה מלאת טענות על זה שהוא מחרב את הלחנים של עצמו, נשבעת לכולם שאני לא מתקרבת להופעות יותר. עד ההופעה הבאה. אם אני עצבנית, שמה אוזניות ומתרכזת במילים אני ממלמלת לעצמי: מה זה הבולשיט הזה? על מה לעזאזל הוא שר? ובכל זאת, האיש הזה העביר לי שעות על גבי שעות השנה ולא נותר לי אלא לקוות שמיידעים אותו מאקו"ם שרוב התמלוגים שהגיעו לחשבון הבנק שלו הם ממני.

תדהמת השנה: לא עליתי קילו.

אני הפרעת אכילה מהלכת וזו עוד שנה שלא חזרתי להיות בה 127 קילו של שמחת חיים ומדושנות עונג.

צפי לשנת 2019:

רוב האנשים שסובבים אותי בטוחים שאני לא אשרוד. לדעתי פתחו ליין הימורים על התאריך.
יכול להיות שאני עובדת קשה מידי, שכל דבר שאני לוקחת על עצמי מבוצע בצורה מוגזמת, שאני לא שומרת על הבריאות, ובטוח לא אוכלת או שותה כמו שצריך (אלא אם כן 17 כוסות קפה ביום זה נחשב). אבל אני מעולה באתגרים. מה גם שמהות הרצון שלי לשרוד נובע ברובו מתוך רצון עז שלא לתת לאנשים את הסיפוק בלהיפטר מהנוכחות שלי. 

בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...