יום שלישי, 1 בדצמבר 2020

ככה בשקט על קצות האצבעות, בלי לעצבן אותה, קבלו סיכום אישי של שנת 2020

 

תמיד חשבתי שאני עילוי בציניות, הומור עצמי והומור שחור, אבל אז הגיעה שנת 2020 וגימדה את היכולת שלי להתבטא מול מה שהיא הביאה. זה לא שאיבדתי לגמרי את ההומור בכל מה שקשור להשתלשלות האירועים שהניבה השנה הזו, אני פשוט מעדיפה לא לצחוק עליה כי היא מפחידה אותי ממש. אז קבלו ברעד וחיל את סיכום השנה האישי שלי.

הפתעת השנה: שרדתי!!! 

אני בעשר קבוצות סיכון ואני עדיין מתקיימת, מדהים למדי. מה שכן מסתמנת סוג של בעיה עם איכות החיים ומטרתם. אין קניונים, אין מופעים, אין מסעדות, חו"ל זו אופציה מורכבת ואני כלואה בבית מעל הממוצע, שאני מודה, היה גבוה עוד לפני שהקיום האנושי היה מוטל בספק. כמו כן, בחרתי (נשבעת בחרתי נו) להיות רווקה וחופשיה ובסוף הממשלה מחליטה עלי, השב"כ עוקב אחרי והחתול מנסה להוציא לי צו הרחקה מהבית.

 אפליקציית השנה: ביט + תן ביס.

אם אין לחם תאכלו עוגות ואם אי אפשר ללכת למסעדות - הזמינו אותן אליכם. זה לא שלא למדתי כמה טריקים חדשים במטבח, אבל איך לא צריך לנקות אותו אחרי בישול ואפיה הוא לא אחד מהם. וחוץ מזה שהמצב של כולם קשה, זה נחשב מעשה פילנטרופי כלפי בעלי העסקים (אם אתם רוצים להציע אותי לפרס ישראל....)  לגבי ביט, יש תקופות מסוימות שאני מעבירה בה תשלומים כאילו אני זמרת מועדונים מעלימת מס.

מוסיקה השנה:

לא שמעתי, הטלויזיה הפריעה לי.

קניית השנה: חחחחח קניה ביחיד, חחחחחחח.

לטמטומי, סליחה, תמימותי היה שלב בתחילתו של תהליך קץ העולם שחשבתי שכל עוד האל הטוב לא בירך אותי בחל"ת, בעודי כלואה בביתי אני אצליח לא לחסוך חלילה, (טפו, תועבה) אלא לבזבז טיפה פחות ולוודא שנשאר לי כסף לסגר של הגל החמישי שישי כזה. זה לא שלא ניסיתי (לא ניסיתי) פשוט גיליתי שכדי ליישם את "אין כמו בבית" אני צריכה אותו משודרג. אני צריכה תנור וגז חדש, כורסא חדשה, כי לצפות 9 שעות ביום בטלוויזיה ממקום לא נוח זה עוול נוראי. אה, ניקיתי הרבה יותר אז רכשתי דייסון שיעזור לי. אה, וגם העבודה מהבית דרשה ממני מסך מחשב יותר גדול שיתחבר למיני לפטופ שלי ומדפסת ועכבר ו....קיצר קניות השנה, בהרבה רבים.

 פעם שלישית גלידה של השנה: בחירות.

 הקיץ של אביה של השנה: יום הולדת.

בתחילת המשבר, כשאנשים חגגו יום הולדת כולם היו נסערים מהחידוש וניסו לפצח איך לחגוג בלי להתקבץ יחד באותו מרחב מחיה או לרכוש לך בקניון מתנה שהיית ממש צריך, רק שזה היה לפני ארבע שנים. אבל אין אתגר שהאדם לא יוכל לו (חוץ מלהחליף ממשלה). אז באו לשיר מתחת למרפסת, הניפו שלטים והניחו מתנות על השטיחון בכניסה לבית. ואז פתאום הבנו שכווווווווול בני האדם באשר הם יחוו יום הולדת קורונה. גם אני ברוב הדר חגגתי בספטמבר בסוג של סגר, עובדת מהבית. לבד (הוא חתול, זה הכי לבד), אומללה ומסכנה. אבל בהמשך היום הגיע אלי מטר של שליחים שהובאו על ידי מקורבים, כשכולם נושאים איתם סוגים שונים של מזון. נו, אין ספק שהייאוש נעשה יותר נוח.

 המתן בסתר של השנה:

יש מצב שחלק ניכר מהזמן אנשים היו בבית רק כי הם השכילו להבין שהם לא ראויים להסתובב בציבור. הקורונה אפשרה לקבל אישור להזנחה עצמית. גזלו מאתנו קוסמטיקאיות, בונות ציפורניים וספרים והסתובבנו בפיג'מה ימים שלמים. סוד גלוי הוא שרוב אנשי המקצוע שציינתי עבדו תוך כדי שהם מסתתרים משלטונות החוק ונשענים (בצדק) על זה שטובת הלקוחות לנגד עיניהם (לדעתי היה בזה אינטרס אישי מעל הכסף. עוד לא הומצאה השעווה שתוריד שפם של חודשיים). אבל מה, כדי לקבל את השירות החשאי הזה היית צריך ללא ספק להיות לקוח קבוע וותיק, כזה שאפשר לסמוך עליו שיסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא נכנס למקום. אחד שלא ירצה שיקבלו בגללו קנס של 5000 ₪ ויגרשו אותו מרשימת הלקוחות עם אות קלון (בדוק יש קבוצות וואטסאפ שסוחרות במידע על אנשים שכשלו ובגללם הגיע פקח)

 מחלת השנה: בעיה טיפתית ללא קורונה.

ברוך השם אדושם הכל יכול חנן אותי בהמון מחלות איתן אני חיה כבר שנים. אבל גיוון כידוע הוא טעם החיים ובקצה של השנה קיבלתי כל מיני תסמינים שהעידו שככל הנראה הקורונה בסוף תפסה אותי. סבלתי מקוצר נשימה ואז שיעול ואז חום הגוף שלי חרג מהסטנדרט. אבל מאחר ובחורה שהולכת בתלם אני לא, בדיקות העלו שהכל נובע ממחסור ברזל חמור במיוחד. עשיתי 2 בדיקות קורונה ליתר ביטחון. לא הביטחון שלי, כן? הביטחון של אנשים אחרים, כי אני חסידת אומות עולם. רק שגם אלף בדיקות לא היו מצליחות לשכנע את הסובבים אותי שאני לא סכנה ברורה ומיידית לשלום הגלובוס. אתה יכול להיות צדיק, להאכיל זקנים ניצולי שואה, לתרום את גופך למדע ולהתנדב לנסות את החיסון לקורונה, לתרום בגדים לחסרי בית – אבל שיעול אחד במקום ציבורי ואנשים יאחלו לך מוות בייסורים.

האביזר האופנתי של השנה: מסכה.

רק שאופנה בדרך כלל מתחלפת והחרא הזה ישב לנו על הפרצוף לנצח.

בדיחת השנה: החיים עצמם.

 סדרת הריאליטי של השנה: רוב הסדרות בעולם.

העונה הקודמת של רוב הסדרות האמריקאיות הסתיימה בבת אחת כמעט ללא התראה בגלל הקורונה. בנובמבר חזרו רובן לעונות חדשות והחריבו לנו את האופציה שלשמה הענף הזה הוקם – בריחה מהמציאות. הדמויות השונות מדברות על הקורונה, הן עם מסכות על הפנים ובקיצור הן מביאות לנו את סוף העולם בצורה מומחזת. פתאום יש לנו אך ורק סדרות ריאליטי. אני מוצאת את עצמי בוהה שעות באנשים שמבצעים דיאלוגים שלמים עם מסכה על הפרצוף וזה נראה כמו מדע בדיוני מגוחך ומופרך לגמרי, רק שאז מכה בי שככה נראים החיים שלי. טלוויזיה אמורה להיות בריחה מהמציאות. זה נכון שכאחת שמכורה לסדרות על מכבי אש, בתי חולים ומשטרה אני בדרך כלל צופה בשלל דרכים בהן אני יכולה לקפח את חיי וקורונה היא אחת מהן. אבל הקורונה היא לא סתם דרך. היא דרך ארוכה, היא אורח חיים. אני לא באתי לבהות בסדרות שלכם כדי לצפות בחיים הלא אטרקטיביים שלי, אני באה כדי להתחמק מהם.

המילה השימושית של השנה: הזוי/הזיה

מזל שאין מיכסה לכמה פעמים אדם יכול להשתמש במילה מסוימת, כי אם היתה - בטח היו מלא משפטים שלא הייתי מסיימת.

בזבוז השנה (זו לא קטגוריה חוזרת, קניות זה לא בזבוז): המלתחה שלי משנה שעברה.

מאכל השנה: המקרר.

צפי לשנה הבאה: 2020 על ספידים.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2020

ברור שאני רוצה ילדים. זה בא עם חומוס צ'יפס סלט, כן?

אם יש משהו שאני יודעת לעשות היטב זה להסביר, לנמק, להרחיב את ההסבר ולנמק עוד טיפה את הנימוק ואז לסכם את דבריי כדי לוודא שהובנתי כראוי. אולם איכשהו תמיד כשאני נשאלת אם אני לא רוצה או רציתי בעבר ילדים, שום הסבר מקיף ומלא במילים שאני מספקת לא מצליח לשכנע את הצד השני שאין לי עניין בזה. כולם מסרבים להאמין שמעולם לא חשקה נפשי להביא לעולמנו הקסום אנשים קטנים ומעצבנים שיהפכו במהלך הזמן (שאותו הם יבלו בלייסר אותי) לאנשים גדולים ומעצבנים. כולם גם בטוחים שאני אתחרט על זה בעתיד. אחלה, אני באמת חושבת שזה נחמד שהם מפרגים לי במילה עתיד.

הטיעונים שאני שוטחת בפני אנשים בנסיון לשכנע שהורות אינה הולמת אותי כגון: שבגיל 47 כשאני נושאת בגאווה שלל מחלות כרוניות, מרוויחה משכורת ממוצעת, שאני באה ממשפחה שאינה מסוגלת ולא היתה מסוגלת מעולם לתמוך בי כלכלית ומעל הכל והחשוב מכל, שאני מעוניינת להעביר את חיי עם הדאגות האינסופיות שהחיים מייצרים לי בלי להוסיף עליהם עוד שלל דאגות אינסופיות שכוללות גם מלא נזלת ורעש. פשוט מבוטלות על ידם באופן מידי, כאילו ניסיתי לשכנע אותם בנושא שאין לו קשר לחיי, נאמר מצב הדגה באגן הים התיכון (זו המטפורה כי אני לא יודעת לשתוק חחחחחח). מדהים איך אף אחד לא מאמין למילה שיוצאת לי מהפה, למרות שאני מדברת על נושא שאני מבינה בו לא רע לצערי, חיי.

טוב נו, הגיע הזמן להודות שקיימת אפשרות שאני טועה וכולם יודעים מה טוב בשבילי חוץ ממני. אם רק הייתי מקשיבה להם, אולי הייתי היום במקום טוב יותר ולא מוצאת את עצמי בגיל 47 רווקה עם חתול בדירה שכורה, בדד, בלי משפחה וילדים, עם שקט, חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, עם היכולת לקנות משהו לשים במקרר ולדעת שאף אחד לא יגע בו, בלי לריב על מה רואים בטלויזיה, עם האופציה לחזור מהעבודה הרועשת שלי הביתה ולדעת שאני לא צריכה להתמודד שם עם אף אדם, או גרוע מזה יצור בגיל ביניים שההורמונים המשתוללים שלו גורמים לו להתנהג כמו פרדי קרוגר בטרום מחזור. כן, החיים שלי הם באמת דבר "איום ונורא" שאני לא מאחלת לאף אחד.

לא הלכתי בתלם אף פעם. לא למדתי, לא נסעתי למזרח אחרי הצבא (או אף פעם, אני טיפוס של אסלות ואוכל שלא זז), לא עשיתי תואר ולא התחתנתי. איפה בגישה הזו לחיים חשבתם שאחוש שיש עלי חובה להתרבות?אני לא מוצאת שהגנים הבינוניים שלי יצילו בעתיד את העולם מהכחדה וגם אם כן, אני לא מוכנה להקריב את החיים שלי כדי שיהיו לכם עוד אנשים כמוני. זה נכון שזה מטעה קצת, כי העולם מלא בבני אדם שמוכנים להתרבות אבל הרי לא כל דבר שיש לאחד חייב גם להיות לאחר. תשאלו אדם עם אייפון. גם בחינם הוא לא היה נוגע באנדרואיד.

גם אף פעם לא היה לי רצון ללכת לעולם הבא (בדוק גיהנום) ולדעת שהשארתי אחריי שובל של אנשים שיצרתי ואין לי דרך להשגיח ולהגן עליהם עד יומם האחרון. לא מוכנה לקחת סיכון שאני פה רק לעוד כמה שנים. ילדים זה לא מזגן. אני רוצה לדעת בוודאות שיש לי אחריות ליותר משלוש שנים. אנשים מביאים ילדים לעולם כי הם רוצים או כי זה מה שנהוג לעשות. כך או כך מדובר על מעשה אגואיסטי לא פחות מזה שאני אישית מעדיפה לחיות מבלי לדאוג לרווחה כלכלית של מישהו אחר. האנשים היחידים שאני מוכנה לדאוג להם כלכלית, הם אלו שבתמורה לכספי מעבירים אליי סחורות מסוגים שונים המצויים ברשותם. ואל דאגה, זה לא פוגם בעצם היותי אישה. אני היסטרית, אימפולסיבית, דעתנית, בטוחה שאני תמיד צודקת, חופרת. אז אולי פיספסתי את האימהות, אבל לקחתי לעצמי כל סטיגמה אחרת.

 זה סה"כ די פשוט. זוגיות וילדים ככל הנראה לא היו בגורל או במסלול החיים שלי ואני מודה לאלוהים או לבודהה או לבייגלה הגדול שיושב בשמיים שאף פעם לא חשתי שהם מטרות ומהות חיי. מה שמאפשר לי לא להעביר את הזמן שנשאר לי בתחושת החמצה נוראית. מגיל צעיר ביותר היה לי איכשהו ברור שלא נועדתי להיות נשואה (גרושה) + 4 והייתי בסדר עם זה. גם מנחם לדעת שזה מתקבל יותר טוב ממה שחשבתי. למזלי בשנת 2020 יש עוד לא מעט כמוני – אנשים שאמא שלהם בדקה אם אפשר לשלוח אותם לאימוץ גם בגיל 47. סתם נו, אם אני יכולה לרשום לעצמי הצלחה אחת בים חוסר האמון כלפיי, אלו דווקא ההורים שלי. הם נאמו לי רק אחת לכמה שנים בליל ירח מלא כשהם קיבלו אומץ. ככל שעבר הזמן והם הבחינו איך זוגות בני גילי חיים, הם הבינו שהבחירה שלי היא לא כל כך רעה – או שהבינו שאני עונש לא מידתי לאף אדם, גם אופציה סבירה. אמא שלי בעיקר תהתה מי יטפל בי כשאהיה זקנה, אבל היא בטח נרגעה יותר השנה כשהבינה שגם ככה וירוס עומד לחסל את כולנו. לא משנה לי איך ההורים שלי הפנימו שנועדתי להיות לבד, מה שחשוב זה שבמבחן התוצאה זהו נושא שיחה שנכחד מזמן. 

אף פעם הצלחתי להחליט מה גרוע יותר: אנשים בעלי התמכרות ליכולת להיות לבד או אנשים שקופצים ממערכת יחסים אחת לשניה כדי לא להיות עם עצמם לרגע.

ונסיים בטיפים למקיימים איתי דיון בנושא בעתיד:

·       * בבואכם לשכנע אותי שילדים זה שמחה נסו להיראות פחות עייפים פיזית ונפשית. כמו כן, מעטו לנהל בנוכחותי שיחות טלפון עם הילדים שכוללות את צמד המילים "די כבר" או "נמאסת עלי" כמנטרה חוזרת לאורך כל שלוש הדקות בהן ניסיתם לתקשר עם הצאצא.

·        * קראתי את על "בנים ועל בנות" בגיל 12 ואף חוויתי את גיל ההתבגרות בעצמי. הגיל הזה הוא לא תירוץ להתנהגות של הילד – לפעמים הוא סתם ילד קקה.

·         * ברור אני מרגישה בדידות לפעמים, אבל אז אני נזכרת שיש לי נטפליקס.

·       * לא מטריד אותי מי יטפל בי בעתיד כשאהיה זקנה - נולדתי זקנה.

·         * לא כל רווק/רווקה מעל גיל 40 הוא גיי/לסבית. לרוב מדובר באנשים שפשוט הבינו הרבה לפניכם ששני      המינים בלתי נסבלים באותה מידה.

 

 


יום שלישי, 16 ביוני 2020

קורונה גל ראשון סיכום לתושבי 2086


מאחר וכל הבלוג הזה נעשה בעיקר בשביל עצמי (למזכרת+סוג של חדר כושר למוח) ולדורות הבאים (לא שלי כמובן, כי אני בחורה אחראית ולא מצאתי לנכון שהגנים שלי יתקיימו בעודי לא פה כדי להשגיח עליהם)
אני מניחה שיש צורך לכתוב משהו על התקופה המוזרה שהקיום האנושי מתנהל בו כבר מספר חודשים בעקבות וירוס הקורונה.

אם מישהו קורא את זה בשנת 2086 בזמן שהוא מחכה לרחפן שיקח אותו לעבודה, אז תקציר האירועים הוא שקורונה היה שם של בירה, עד שאיזה גאון שיווק הפך את העולם לכאוס עם וירוס שנקרא באותו השם וגרם לכך שילדים מתחת לגיל המותר עפ"י חוק הבינו המון על בירה – ועל וירוסים.
יאאאא מי שיקרא את זה עוד עשרות שנים יודע גם בטח איך זה נגמר!!! למשל כמה מאיתנו שרדו ואם הצלחנו בסוף לגלות אם משהו מתאוריית הקונספירציה על ניסוי סיני שיצא משליטה היה נכון, או שאכן עטלף שחש את עצמו ניסה להשתלט על העולם. אישית גם הייתי שמחה לדעת אם באיזה שהוא שלב ייצרו שטרות כסף עם דיוקנאות של פרופסור לס ובר סימן טוב (אה, זו שנת 2086 בטח משלמים רק בכוח המחשבה). קיצר בטוח יש כבר ערך ויקיפדיה שהושלם על שנת 2020 "המופלאה" שעוברת עלינו.

אז אסגור רגע את מכונת הזמן שמתרחשת בראש שלי ונחזור לעכשיו, יוני 2020. בני האדם חיים כבר כחצי שנה במין תסריט מופרך של סרט הוליוודי עתיר תקציב שבו וירוס עקשן מעוניין להכחיד כחצי מהאנושות (מקווה שזה את החצי שמדבר בספיקר באוטובוס או מתעלם מזה ששולחים לו הודעה קריטית). אני מודה שאני מאלה שכשהכל התחיל בסין הרחוקה ואוכלת השרצים (טפו) חשבתי שאין בסיס להיסטריה העולמית. שלא כמו עכשיו, חצי שנה אחרי שאני חושבת שממש אין בסיס להיסטריה העולמית. זה לא שלא היו רגעים לאורך הזמן שזזתי באי נוחות מול תמונות ששודרו ממדינות כמו איטליה וארה"ב, אבל לא הייתי בפאניקה. לא רחצתי ידיים במספר הדקות שהורה עליהם ביבי (בדוק עדיין ראש ממשלה ב 2086) ומסכת הנייר שכפו עלי היתה מונחת בצורה מרושלת על הפה בלבד (ולו רק בגלל שבשנת 2020 עוד היו אדים על משקפיים כשחסמו לבני אדם את פתחי האיוורור). אז מה אם השם שלי מונח בחצי מקבוצות הסיכון של הקורונה? אני מאמינה גדולה בגורל – ויש יאמרו (בצדק) גם בטימטום.

דעתי אף הפכה קיצונית יותר אחרי שקיבלנו חזרה חלק מהשגרה שלנו. המחשבה שיקחו לנו אותה שוב בעקבות גל שני שאמור להתנפץ פה באיזה שהוא שלב גורמת לי לחשוב שזה לא רלוונטי אם יש או אין בסיס להיסטריה. אני פשוט בדעה שאם האנושות צריכה פעם בכמה מאות שנים להכחיד את עצמה חלקית כדי להמשיך ולהתקיים זה בסדר. להזכירכם זו לא המצאה חדשה, זה התחיל כבר עם המבול בפרק על תיבת נוח (לא שודר בנטפליקס, תפתחו ספר).

חוץ מזה שאם אכן יש דבר מה בחשדות ואכן מדובר במעשה קונספירציה, אישית הייתי מפנה אצבע מאשימה לכיוון אלוהי הקלישאות. כי הדבר היחיד שהוכח מעל לכל ספק בחודשים האלה הם אמינותם של משפטים כגון: עד שאתה לא מאבד משהו אתה לא יודע להעריך אותו, כסף לא קונה הכל ובגדול כל משפט ששזורות בו המילים חופש ובריאות. פתאום כל דבר שנאמר בעבר וגרם לי לאלרגיה זכה ממני למבט נוגה והסכמה.

בטוח תהיה בויקיפדיה, תחת הערך קורונה, פיסקה משמעותית על תורי ענק שנוצרו מחוץ לחנויות. בדקה שבני אדם חשו שהרחוב עומד להיסגר עליהם, הם דאגו שיהיה להם כחצי טון מצרכים בבית – ולהמון נייר טואלט שיקבל את המצרכים בצאתם החוצה. התופעה היתה מוזרה בעיקר כי העם היהודי שניכר במזגו החם והעצבני, נעמד בתורים ארוכים בצורה שלווה כאילו הוא מחוץ לבית קפה באמסטרדם. בנוסף נגזלה מאיתנו בפעם הראשונה לתקופה ממושכת חשיפה לחלק ממקורות התרבות אותם היינו רגילים לצרוך. אין בתי קולנוע, אין הצגות או מופעים. מצד שני גילינו שמדיום הטלויזיה הוא בלתי נגמר. אולי רובנו נתקפנו בהלה כסיימנו את נטפליקס, אבל אז נשמנו לרווחה כשהבחנו שמשדרי חדשות כמו גם פרשנים באולפן לא יסתיימו לעולם.

סגירת הקניונים ובתי הקפה היה עבורי האירוע הכי קשה להתמודדות, אולם מאחר והייתי ספונה בביתי יכולתי לזמן אלי המון שליחים, כך שזו היתה הקלה מאוד גדולה לגלות שאני לא חייבת חלילה לשמור את הכסף שלי לעצמי אלא יש לי יכולת לתת ממנו בכמויות. עוד הישג שרשמתי לעצמי בתקופה הזו הוא שהחתול נתן לי להיות בבית שלו כל הזמן. לא שלא פחדתי ממנו, אבל נשארתי כי לא היה לי לאן ללכת. ברור לי שאין לי זכות להתלונן. לרובכם היו ילדים בבית. וזו לא טעות. אני כותבת היו כי לא בטוח שכולם עדיין שם.

בפעם ראשונה בחיי המדף הארוכים שלי עבדתי מהבית. זו תחושה מאוד מוזרה לקום ביקיצה טבעית (שש בבוקר אצלי, שזה ממש טבעי אם את תרנגולת בפנסיה), לא לצאת מהסמרטוטים שאני חיה בתוכם כשאני לא מסתובבת בין בני אנוש אחרים ולנסות להתרכז בעבודה בעודי בוהה בטלויזיה ואוכלת, אוכלת... ואוכלת ו... אוכלת.... אלוהים כמה אוכלת. רגע, לדעתי עוד לא סיימתי לאכול. לא  משנה נו, עזבו אני כרגיל סתם דרמטית. בקטנה, שום דבר ששבע שנים ואלף דיאטות לא יצליחו להעלים.

אבל כמו תמיד, איפה שיש רע יש גם רע מאוד. סליחה התכוונתי לטוב, אפשר תמיד למצוא נקודות אור. היו המון אנשים למשל שטענו (לרוב ברשתות חברתיות, כי שם כולם יבינו שהם נאורים ומלאי שמחת חיים. אה והם גם יקבלו לייקים לאישור) שהזמן הזה שבו נכפתה עליהם הפוגה מהמירוץ התמידי שאנחנו בני האדם נמצאים בו הוא החופשה המושלמת. 
צודקים רק כמעט. זה באמת יכול היה להיות אידיאלי אם זה היה נמשך שבוע ואם הייתי כלואה בתור לשופינג בלאס וואגס.

זו תקופה שבה אנשים חזרו לתחביבים ישנים ומצאו לעצמם חדשים, גילו מלא מידע חדש על הנשים והילדים שלהם (בימים אלה רובם מנסים לשכוח לפחות את חלקו), הם הפכו נוסטלגיים אחרי שבפעם העשירית שהם ניקו את הבית מהשיעמום הם מצאו בו איזו פיסת מידע ישנה. ובעיקר אספנו מלא תובנות חדשות על החיים ועל חוסר השליטה שיש לנו בהם.

למען התיעוד ההיסטורי אציין שההגבלות על החיים והנשימה שלנו התחילו בחודש מרץ 2020, עכשיו כבר אמצע יוני וחלק מהשיגרה חזר לרשותנו כשבכל יום נוזפים בנו להתנהג יפה ובהתאם להנחיות כדי שלא יאלצו לקחת לנו אותה בחזרה.

בסוף מתרגלים להכל – חוץ מלמצב שאתה מסתובב בשלושים מעלות חום בחוץ עם מסכת נייר על הפנים.





יום שלישי, 19 במאי 2020

חברות - ערך עליון או נקמה של אלוהים?

זה הטור ה 73 שאני כותבת. לא שברור לי איך, אבל עד כה הצלחתי במשימה שהצבתי לעצמי בתחילת הדרך, לכתוב על כל מה שאני רוצה באותו הומור שחור וציני שאני כה מחבבת, בלי לצאת דרמה קווין - כמו שאני ממש ממש מחבבת. אבל כידוע אין בי פחד מאתגרים (לתשומת לב: לא איבדתי נכון לשורה זו את ההומור העצמי והציניות - יש בי מלא פחד) ועל כן אני הולכת לכתוב הפעם על חברות. ספק אדיר אם אני יכולה לצלוח את הנושא או לכתוב עליו (שלא יעבור מעליכם ה"לצלוח את הנושא". תחשבו על זה שניה. חחחח אני עדיין בשלב ההומור!!! נו, זה הולך להיות קל) אז יאללה: בואו נדון בחברות.

אם אנשים קוראים אותי כמו שאני חושבת, בריפרוף קל, בלי להתרכז (או בלי לקרוא) אז אני אשאר עם חברים גם אחרי הטור הזה (חוץ מזו שעוברת על מה שכתבתי לפני שאני מפרסמת ובודקת שהדיסלקציה שלי לא השתוללה – את? איזה שטויות, כלום לא קשור אלייך את שלמות).
בזמן האחרון יצא לי לחשוב לא מעט על הדבר הזה שאדושם הכל יכול יצר כדי שנוכל להעביר את החיים שלנו בהתעללות נפשית אחד בשני (בדוק נקמה על עגל הזהב). תחשבו רגע. בנקודת זמן מסויימת בחיים, אתה מכיר אדם זר או זר למחצה שאיכשהו תוך כדי שיחה עולה שיש לכם תחביב משותף או שאתם נמצאים בנקודה דומה בחיים, נאמר שניכם כרגע אוהבים ממש מרק עוף צח ובמבה של שוש. ועל בסיס הידע המאוד צר הזה על איש שיש מצב שאוסף ג'וקים בצנצנת מתחת למיטה, או מחזיק למזכרת שיני אדם שרצח כתחביב, אתם מתחילים לרקום יחסי חברות.

מוזר.

לאט ובדרך הקשה אתה לומד להתמודד עם בן האנוש שאימצת. אתה מתחיל לאסוף נתונים על היתרונות, החסרונות. להבין איפה עובר גבול ההומור, גבול הסבלנות וכו'. אתה מפנה לך תא במוח שיכיל את הנתונים ומשתדל בשארית חייך לא ליפול לאף מלכודת שתבאס לכם את היום או את הקשר. רק שהחיים דינמיים והטירוף שלנו משתבח עם הזמן כך שאתה מוצא את עצמך מגלה במשך הזמן עוד המון מלכודות חדשות או כאלה שהסתתרו היטב עד לנקודה שהן התפוצצו עליך בלי התראה מוקדמת.

בסופו של דבר לעיתים נוצר מצב שבו אתה מבלה בין כמה שנים למאסר עולם עם אדם שבחרת בשנה מוזרה במיוחד כשחשבת שמרק עוף ילווה את התפריט שלך לכל החיים ומאז אתה בכלל אוהב עמבה. כל זה ואין לך איתו אפילו חוזה מסודר. הוא לא חתם איתך על כתובה ובמקרה של פרידה לא תראה שקל.

אם ניגע עוד רגע בחיים הדינמיים... אמרו חכמים ממני כגון אייל גולן: "לפעמים נמאס מלאכול כל יום סטייק ואתה מעדיף פרוסת שוקולד". צדק. זה לא רק השיעמום אחד מהשני (או האהבה לקטינות) זה כי אנחנו משתנים (לטענתי לרוב לרעה אבל מה אני מבינה בחיים האלה) ואנשים מסביבנו גם הם זזים קדימה (או אחורה, או לצדדים) ובקיצור אנשים מתחילים להתרחק. בגלל זה אגב בחרתי בחתול ולא בבן זכר. הם ממשיכים לאהוב את עצמם, לאכול ולישון לא משנה כמה זמן אתם מכירים.

אבל בני אדם הם זן סתגלן וחלקם יצליחו להכיל את האדם החדש שנוצר מולם ולקדם את היחסים בהתאם.
אין לי דעה מגובשת (על כלום אגב, אני יצור נגרר למדי) לגבי האנשים שזונחים את החברים שלהם כשהם מתקדמים הלאה. לדעתי זה נורא להשתמש באנשים כשהם טובים לך לאינטרסים, לאגו או בשל כל סיבה אחרת ואז להיעלם להם מהחיים כשאין לך בהם צורך יותר. מצד שני אני מודה שאני (כעולב) לא יכולה שלא להעריך את היכולת של בן אדם להתעלם מכל מה שהוא לא עצמו.
חברות מוציאה ממך את כל הטוב ואת כל הרע. היא נעה בין רגעים שאתה מרגיש בה נדיב, טוב לב, אוהב ומכיל ובקיצור סוג של הדאלי לאמה, לבין רגעים שאתה עויין, קנאי, רכלן ולעיתים גם סכסכן מה שגורם לך להרגיש – צודק (נו, בנקודה הזו בכתיבה ועוד יש לי הבלחות של הומור, מפתיע). 

מדהים כמה הציפייה שלך מחברים משתנה בהתאם ליכולת שלהם לאכזב אותך. סליחה – התכוונתי בהתאם ליכולת שלהם לתת כפי שהפנמת בדרך הקשה במהלך הזמן. יש איפה ואיפה בין הדרישות שלך במערכות יחסים באופן כל כך בוטה, שאם אנשים היו מחליפים בניהם רשמים היה לך הרבה יותר קל – כי ככל הנראה לא היו לך יותר חברים.
רבים טוענים שחברות נבחנת בזמן משבר. כשאתה במצב לא טוב. אם הם יעמדו לצידך, יתמכו ויעזרו. אני בספק. יש מצב שחברות אמיתית עומדת במבחן כשטוב לך. שווה לבדוק אם האופורייה המעצבנת בה אתה מצוי. זו שגורמת לך לזמזם שירים באקראי ולחפור ללא הפסקה על האושר שנקרה בדרכך לא גורמת לאנשים לבלוק אותך בטלפון או בחיים עצמם. אושר  הרבה יותר קשה להכלה.

מגיל מסויים (40 אם לדייק) מדד כמות החברויות צונח באופן טבעי כמו הבורסה בזמן נגיף הקורונה ואתה נשאר עם חברים במספר צנוע באופן יחסי למה שגררת איתך בגילאי העשרים. המקבץ הקטן הזה שנותר לך הוא ככל הנראה ההגדרה המילונית ל "חברי אמת" – אנשים שנשארו למרות שלאורך הזמן שיחקתם במי נותן למי יותר סיבות ללכת (לברוח) 

אשים רגע את כל הציניות בצד ואכתוב ברצינות (ברצינות, נו נשבעת!!!!) שאני באמת ובתמים מאמינה שהאנשים האלה שנשארים מגיל 40 ואילך, שווים כל מאמץ שדורש לשמור עליהם.  לי יש כמה שאני ממש רוצה שישארו עד הסוף.









יום שלישי, 18 בפברואר 2020

כנסו כנסו - אבל לא לפני שאתם שומעים את השיר העברית החדשה של התקווה 6


לכל אחד יש רגעים מכוננים שאותם הוא יזכור עד סוף ימיו: איפה היית ברצח רבין, האם הלכת לישון עם שמעון פרס כראש ממשלה וקמת עם ביבי, איפה היית כשנפלו התאומים.
לפני כמה שבועות הוספתי לעצמי רגע כזה כששמעתי לראשונה את השיר: "העברית החדשה" של התקווה 6. זה היה בהופעה של הלהקה אליה הגעתי ממש בלי שהתכוונתי לכך ואם נדייק עוד קצת אז בלי לדעת מי הם. אני לא מתכוונת להתנצל על זה אגב. הסקאלה המוסיקלית שלי נעה בין חווה אלברשטיין כשבקיצון השני היא מגיעה גג עד שלמה ארצי ואני חיה איתה בשלווה כבר שנים.
ההופעה הייתה מעולה ועכשיו אני נזכרת שהתכוונתי לעשות גוגל, לבדוק אם הסולן פנוי ומה דעתו על רווקות עם חתול. אבל גם בעודי מסונוורת ומדמיינת לבבות מצויירים מעל ראשו של הסולן, לא יכולתי שלא לשים
לב לטקסט של השיר העברית החדשה - שאם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי בטוחה שהוא רשום באתר "שירונט" כשיר שאני מקבלת עליו תמלוגים מאקו"ם.

(הפסקה יזומה – למי שלא היה ממושמע ורק עכשיו הולך לקרוא/לשמוע את השיר – יצאתי לפרסומות ואחזור עוד כ: 4 דקות ו 35 שניות)

>>>>זהו, שבתי>>>>>>>

סביר שחוסר היכולת שלי בשפה האנגלית הוא אחד הנזקים היותר חמורים שעשיתי לעצמי כשהחלטתי שלימודים הם משהו שעדיף שאחרים יעשו, מאחר וככל הנראה זה לא דבר שיתרום להתפתחות העתידית שלי. בזמנים של היום בטוח הייתי מקבלת איזו תוית של הפרעת קשב (ולא הפרעת רצון). בטח גם הייתי מקבלת איזה כדור שהיה עושה אותי זומבי וחסרת תאבון (מה שהיה חוסך ממני להיות ילדה בטטה - מה שהיה מטפל במספר בעיות בו זמנית) אבל בשנות השמונים החלוקה הייתה בין ילדים חכמים וטיפשים. וככה מצאתי את עצמי נגררת מכיתה לכיתה עם תעודות שרובן נושאת את הספרות 5-6 ואת התיכון שרדתי עד כיתה י"א רק בזכות היותי ילדה טובה ולא מזיקה. (אה ובזכות זה שהם קיבלו כסף ממשרד החינוך כדי להחזיק בי בבית הסוהר הזה). עד שהחלטתי בסוף י"א שאני פורשת ולא נותנת להם עוד שנה מהחיים שלי.
כך קרה שבין מיליון החסכים שהשנים האלו הותירו בי, קיים גם חוסר ידע בלתי סביר באנגלית.
רבים מכם מצקצקים ואומרים לעצמכם מה הבעיה להשלים וללמוד? יש לי בערך אלף תירוצים, סליחה! התכוונתי סיבות למה זה לא קרה. אבל זה לטור נפרד. אתם יודעים מה? אעדכן אתכם בקצרה: לא היה לי חשק. בגדול אני מצליחה לשרוד את החיים האלה עם המון מזל ומינימום שכל, לא הימור שהייתי ממליצה עליו לילד שהיה מתייעץ איתי היום על הטעם להשקיע בלימודים.

מאחר ואני גרה בארץ ישראל ודוברת את שפת הקודש חשבתי שאוכל לצמצם את עוגמת הנפש הזו למינימום האפשרי. לנסיעות לחו"ל, לקושי לקרוא מאמרים חדשניים על התפתחות המוח האנושי במאה הנוכחית (חחח, זה כאילו אתם לא מכירים אותי בכלל) ומקסימום לנשום עמוק כשמישהו מנסה להכתיב לי כתובת איי מייל ואומר לי: "נו, G  כמו גמל גדול". אבל איכשהו ככל שהשנים מתקדמות במקום תחבורה ציבורית של רחפנים ורובוטים שמטיילים פה ברחובות ההתפתחות הכי גדולה שעשינו היא ברצון
להיות עם אחר. אולי מדובר רק עלי, על זקנים מעל גיל 75 ועל ילדים מתחת לגיל שנתיים ורבע - השלב שהם עוד לא גילו את המחשב והסמארטפון. אבל אני לא לבד בחוסר הידע שלי באנגלית. כך שמאוד לא ברור לי למה פרסומות בטלויזיה מתחילות בצמד המילים: פיינל סייל או קרייזי וויקאנד. ולמה חברת סוכנות ביטוח קטנה קוראת לעצמה טארגט ושמה לעצמה לוגו באנגלית בלבד כאילו הם מבטחים את הרכב של דודי אמזלג ובמקביל את הבלורית של טראמפ. ולמה משרד עו"ד מקומי קטן שוכר שרותיו של מעצב גרפי כדי שירקום לו לוגו מהאותיות הראשונות של שמות המשפחה של השותפים באנגלית - כלומר זה אחלה אם מדובר על משרד שמייצג את בעיית הפליטים במתקן חולות. מה גורם לאנשים שקהל היעד שלהם הוא העם הנבחר של אלוהים בארץ הקודש לחשוב שבאנגלית זה נשמע יותר טוב? ואני לא מדברת על כמות זניחה של עסקים. 
אני עובדת כשנה וחצי במחלקת תביעות באוויס וכמות המכתבים שמגיעה אלי ממוסכים/עו"ד וסוכנויות ביטוח
שנושאת שמות ואותיות באנגלית בלבד מדהימה אותי כל יום מחדש.

וכל זה בלי להיכנס לכמות המילים באנגלית שאנחנו משרבבים בהיסח הדעת בכל שיחה, על כל נושא.
מה אומר: אליעזר בן יהודה איז מתהפך אין היז גרייב.

מה קורה עם הקמפיין של לרכוש תוצרת ישראל? אפשר להרחיב את היריעה שלו טיפונת? אני צריכה שמישהו יכסה את הנושא הטעון הזה.


יום שלישי, 17 בדצמבר 2019

ברלין יומן מסע - ללא המלצות, כי זה בלוג ולא קבוצת "ברלין העליזה" בפייסבוק

יום רביעי לפנות בוקר עד חמישי 11-12/12/2019 - ברלין חכי לי אני באה. 

אין ספק שמטיול לטיול מצב הוורקוהוליות שלי "משתפר" פלאים. אם פעם הסתפקתי בהתקפי חרדה מנטישת השולחן שלי וסביבתו, הפעם התחננתי על נפשי לקבל מחשב ולעבוד תוך כדי שאני נופשת. אחרי מבטים משתהים של 2 בוסים ותשובה מקיפה ומופורטת שניתן לתמצת לכם אותה ב: חחחח את פסיכית, יצאתי לדרכי בעודי תוהה אם מישהו מהם יתעשת, יציל את המחלקה ובעיקר אותי נפשית ויוציא לי צו עיכוב יציאה מהארץ. זה נכון שלכל אחד יש תחליף, אבל טימטום בסדר גודל שלי הם יתקשו למצוא. לא קרה, עובדתית אני על המטוס כותבת. 

אין לי מושג איך ברלין נבחרה כיעד, זה קרה בהיסח הדעת. רציתי לראשונה בחיי לטוס באיזור חג המולד. לראות קישוטים, אורות, עצים, עוד אורות וסיילים כך שגם אם היו אומרים לי שנוסעים ללבנון או סוריה הייתי עונה: בטח, למה לא?! בגדול כל מה שאני יודעת על גרמניה זה שהשפה, כדור שלישי לשואה, מעבירה בי צמרמורת ושיש עליה המון בדיחות פורנו משנות התשעים. בטוח חלק מהגרמנים חושבים שברחובות תל אביב יש גמלים ושכל יום מחבל מפוצץ את עצמו אז אנחנו תיקו.

אני נוסעת עם אחותי. הכי כייף עם אחותי. מדובר על בחורה אחראית מסודרת וגם מאוד מתחשבת. יום לפני הטיסה היא גילתה ממש במקרה ששוב אנחנו טסות מטרמינל אחת, מה שגרם לי לעוגמת נפש קצרה ומנע ממני להתבאס על זה כבר בפברואר, כשנרכשו הכרטיסים. התחלתי להשלים שאני וטרמינל שלוש לא נועדנו זה לזו וניפגש רק בשיר של דודו אהרון. כאות מחאה החרמתי את הדיוטי ולא רכשתי דבר. שנה אני אומרת לאחותי שתרכוש לעצמה שעון חכם ושזה אחלה גאג'ט. היום היא החליטה שאני צודקת ושהיא קונה. אחלה, רק שאני כבר חודש במבצע חשאי שלא היה מבייש את השב"כ של  אגירת מתנות מהמשפחה ליום ההולדת שלה שחל אמש והשעון ביניהם. כך שנאלצתי לעצור אותה ולחשוף שאם אל על תעביר את המזוודות בשלום והם לא ינחתו בטעות בסין, יהיו לה מלא דברים מגניבים כולל שעון. אמרתי שכייף איתה? קיצר, אחות פח.

שלושת רבעי השעה הראשונה של הטיסה היו מיני סרט אימה. מזג אוויר לא יציב גרם למטוס לנוע בחוסר מנוחה כאילו יש לו הפרעת קשב והוא שכח לקחת ריטלין. הנוסעים, שברובם היו אירופאים מנומסים, נעו בחוסר נוחות וצווחו קלות ברגעים בהם חלפה בראשם ההבנה שאולי אין דרך לצאת בחיים מקופסת המוות הזו. אל על אולי הכי בבית בעולם אבל אנחנו בשמיים, בבית של אדושם הכל יכול ועושה רושם שלא באנו לו טוב. בטח רצה לשבת בתחתונים ולצפות בנטפליקס.
אחרי זמן, שהרגיש מעבר לנצח, שמענו סוף סוף את קול האלוהים מדבר אלינו, מתנצל ארוכות על מזג האוויר ועל עוגמת הנפש שנגרמה לנו. מה קברניט?! לקח אחריות על מזג האוויר אומרת לכם.
בנחיתה לא נרשמו מחיאות כפיים לטייס. מזל שלא צריך להחליט על כמה טיפ ראוי להשאיר לו.

שמנו פעמנו למלון, השארנו 
את החפצים לעובד קבלה חתיך ומנומס באופן קיצוני ויצאנו לרחוב. הקור בינתיים פחות מאיים מהצפוי. גוגל הקריפ מראה על שלוש מעלות ואיכשהו זה מרגיש טיבעי כאילו מדובר במזג אויר שינקנו  מבית אמא. כולו הצטיידתי במעיל גשם אסקימוסי, מתחתיו 2 סוודרים, כובע, מטריה וכפפות. זה באמת מרגיש נוח, כלומר אם אתה מתכנן לא לזוז יותר מטר עד שאתה על המטוס בדרך חזרה לארץ.
ואיכשהו אני נס!! גם במצב של קושי בתזוזה לא תופתעו לגלות: הצלחתי לרכוש. אחרי חזרה והתאפסות קלה במלון, חזרנו לראות את אותו דבר בול, רק בלילה. אכלנו במסעדה ששמה על דגלה לשרת כל אדם באותה רמה של אפטיות ואיטיות. קיבלתי עצים, קישוטים ומלא אורות מסנוורים ועכשיו אני מנסה לספור כמה יורו ירד לטימיון עד שארדם.

יום שישי 13/12/19 - על ספונטניות, חוצפה ישראלית וכל הקניות שבניהן.

מי שמכיר אותי יודע שאני מתקשה לישון מחוץ לבית. אבל כמעט 24 שעות ללא שינה ו 78 מיליון צעדים שהשעון החכם שלי ספר שעשיתי, הצליחו להשבית אותי לכמה שעות. מי שמכיר אותי גם יודע שמיד אצתי רצתי לקפה בהול בחדר האוכל.
הקפה בברלין לא רע גם למפונקת שכמותי. לאושרי, גם מול המלון יש סניף של קפה איינשטיין, אולם אף אחד לא התכונן לבואי והם פותחים כעובדי היי טק רק בתשע בבוקר וסוגרים בשבע בערב כי כנראה אף אחד לא רוצה לשלם להם 150% על שעות נוספות. 

ליום הזה התארגנו מבעוד מועד ולקחנו סיור שמארגנים ישראלים ששוהים כאן. הוא נקרא ברלין הקלאסית ואמור לקחת אותנו לכל תחנות החובה. הסיור הוא כחמש שעות, כולל נסיעה ברכבות, אוטובוסים ומונה מעל ארבעים ישראלים שהתקבצו לאיטם בנקודת האיסוף. בעודם מחליפים מילות היכרות שכללו הומור על העיר בה גדלו וסלנג צבאי, פנתה אלי אחותי ברגע של התעלות נפש אלוהית ושאלה אם אני רוצה לפרוש לפריימרק שהשקיף עלינו מטר משם. קיצר, מאמינה שהם למדו רבות על עיר. אנחנו אישית היינו עסוקות בלרוקן את הסניף. זה בטח יקל עליהם בספירת המלאי של סוף השנה.

המעבר בין חום לקור גורם להתעסקות בלתי נגמרת במיקום הכובע, המעיל והכפפות. אין לי מושג אף פעם איפה הנחתי אותם ואיך אני מקבלת אותם בחזרה כשאני זקוקה להם. אני מחפשת מלא זמן, בהמון תאים בתיק ולרוב איכשהו הם מופיעים.

אחרי שרוקנו פעמיים שקיות במלון, לקחנו רכבת והגענו ליריד חג מולד ענק, שכדי להיכנס אליו יש צורך לעבור בתור ארוך ולשלם עבור כניסה. בעוד כולם עומדים יפה ובסדר מופתי מצאנו את עצמנו בלי תכנון מוקדם עוקפות את כולם באלגנטיות ומתייצבות בראש התור. אף אחד לא הרים גבה ואני מודה שחשנו משהו בין גאווה על תצוגת תכלית של הגן היהודי שלנו לבין חוסר נעימות. אבל החלטתי שהעם הגרמני עשה לנו מספיק והם חייבים לנו. נכנסנו ומיד הבנו שמדובר על מיליון אנשים שעומדים על כל מטר מרובע, שותים בירה ואוכלים נקניקיות. כך שבאותה זריזות שנכנסנו, ככה יצאנו.

המשכנו להסתובב באיזור, עלינו על גלגל ענק, הסתובבנו שוב בחנויות ושבנו מרוסקות, סליחה!! מרוצות למלון.
עכשיו לילה ואני אנסה לספור מכמה כבשים עשויים כל הסוודרים שרכשתי היום, כדי להירדם.

יום שבת 14/12/2019 - על הקשר בין אנטיפטיות ומחסור בחתיכים.

כהפנמת לקח מיום קודם, את היום הנוכחי החלטנו לפתוח בקניון ברלין. מעט לפניו עוד הצלחתי לסיים משימה שהטיל עלי אחי ולמצוא לו מטהרי אוויר אקסלוסיבים. מדובר על ארבעה בקבוקים די כבדים, אבל לא נורא כי הם הורידו לי מהארנק 110 יורו, אז לפחות הוא הפך קל יותר. פעם ראשונה שאני יכולה לחוש בצורה מושלמת איך גורמים לכסף להתנדף באוויר. בכל מקרה זה היה מקרה קלאסי שאתה מקבל משימה בנסיעה, שברור לך שאתה מוכן לבצע בכל מחיר, תרתי משמע כפי שהתברר. 

החנויות בקניון אומנם מקושטים לכרסמיס אבל לי זה הזכיר את חג החנוכה: לראותם בלבד.

אני מאוד מקווה שלשעון החכם שלי יש גם אינטליגנציה רגשית, כי אם לא, אני אצטרך לעשות איתו שיחת תיאום ציפיות ברגע שאחזור. יש לי הרגשה שהוא חושב שהעתקתי את מקום מגורי למכון כושר. 

אני לא מוצאת שהגרמנים מסבירי פנים או סימפטיים. הם ברובם נותני שירות איומים למדי שמגיבים רע מאוד ומזעיפים פנים לכל מה שמתרחש ולא מתיישר עם ההתנהלות לה הם מורגלים. הייתי סולחת להם על הכל אם לפחות היו פה חתיכים בכמות שיש נאמר באיטליה. אבל נשבעת לכם שאני לא רואה סביבי שום סיבה לשחצנות.

אחרי עצירה במלון, הוחלט לנסוע לחלק פחות מוכר של העיר שגם בו קיים שוק חג מולד. יש לי אולי חצי קיבה, אבל חוש ריח שלם וזה הופך בלתי נסבל להסתובב כל כך הרבה ימים בתוך ריחות הטיגון האלה. יש לי חשד סביר שכבר העליתי חמישה קילו. מזה שלושה ימים אני מוקפת במיליוני קלוריות. אומנם אכלתי רק חלק מהן, אבל איכשהו זה מרגיש שבלסתי את כולן.

אחרי התאוששות קלה יצאנו לתור אחר מסעדה לארוחת ערב. אחרי מספר דחיות וקבלת פנים חביבה בסדר גודל ששרה נתניהו עושה לעוזרת הבית שלה כשהיא מאחרת, הצלחנו למצוא מסעדה איטלקית שהואילה בטובה לקבל אותנו.

עכשיו לילה. אני אספור כמה פעמים לא הבנתי שצריך לפנות את הכלים לדלפק בבתי הקפה, אחרי שסיימתי לשתות וקיבלתי נזיפה שעשתה לי פלאשבק לטירונות ואנסה להירדם.

יום ראשון 15/12 - על מנהגים ונהגים.

את הבוקר פתחנו באקוורים, צפינו על דגים שצפו עלינו והחלטתי שאני רוצה חיית מחמד נוספת, בייבי מדוזה. הן חמודות ממש.

לכל אדם יש מנהג קבוע שהוא עושה כשהוא מטייל בחו"ל, שלי הוא להתייבש. לא שאני מבינה למה. שתיתי בקבוק של חצי ליטר בשלושה ימים וזה כחצי ליטר יותר מהממוצע שלי בארץ. בלי לבדוק אצל ד"ר גוגל, אני מניחה שזה קשור ל 6 מליון צעדים שאני מבצעת ביום (לשאלתכם כן, המספר נבחר בקפידה). אז כרגיל, התחלתי לחוש ברע ונזכרתי למה. באותה שניה פרצה מבעד לענן שמש והאירה כזרקור מטורף ויפייפה את העיר. הבנתי שאדושם מסמן לי שאכן היתה לי הארה ושתיתי איזה ליטר רעל (מים) בתקווה שהגוף שלי לא יכנס להלם מהמהלך הלא רגיל הזה.

משם, אחרי הסתבכות קלה בדרך, הגענו במונית לאיזור התאטרון בה מתקיימת בצהריים הופעה (ויויד). סוף סוף יצאנו קצת מהאפרוריות של העיר וקיבלנו בתים צבעוניים, איזור פסטורלי ובית כנסת אחד גדול ששני שוטרים עושים לידו פטרולים הלוך ושוב. 
פסטורליה בתחת שלי.

ויויד, ההצגה שכולם מדברים עליה, לא עשתה עלי רושם בלשון המעטה. אלא אם כן יתברר שהתוכן שלה שהיה ברובו בגרמנית דיבר על אפקט העדר. זה ההסבר היחיד למה כולם רצים לראות את הדבר הזה. המופע וואו, שרץ באילת בשנות התשעים היה מסעיר יותר.

לגרמנים יש מנהג מוזר להמשיך לדבר איתך גרמנית שוטפת גם כשהבהרת להם שאתה לא דובר את השפה. הם מסבירים, מפרטים ומנמקים. למדנו שהכי קל להנהן בהסכמה ולחייך, אחרת מדובר על שיחה חד צדדית שתימשך רבע שעה. בנוסף, נהגים לא ממהרים לעצור לך כדי שתוכל לעבור את הכביש במקומות המיועדים לכך (ושהם ללא רמזורים). אני לא הייתי אחראית לעשות תחקיר לקראת הטיול הזה, אבל בדקתי ואחותי טוענת שרולטת כביש זה לא משהו שכתוב במדריך לתייר בברלין. חייבת לציין שלשמוע סביבי גרמנית לא מפריע לי למרות החשש שקדם לטיול הזה. הם פשוט נורא שקטים.

אחותי אכלה בצהריים סלט בריאות פלצני במחיר אבסורדי. אז אחרי שלקחנו מונית למלון לבדוק אם המזוודות מצליחות להכיל את כל ברלין שחוזרת איתנו לארץ, את ארוחת הערב אכלנו בהארד רוק קפה.

עכשיו לילה ואני אספור את כל הקלוריות שאכלתי ואנסה להרדם.

יום שני 16/12/19 - לא על הפרקטיות לבדו יחיה האדם.

לאחר שגיליתי שבית הקפה שממוקם לי מול המלון, פתוח ביום חול למעשה כבר משעה שבע בבוקר, פתחתי את היום שם, בקפה ראוי יותר מזה שבחדר האוכל. מסתמן שקפה איינשטיין זה הארומה של הברלינאים.

מאחר ואנחנו פה כבר כמה ימים ולא ראינו כמעט אתרי תיירות, הוחלט הבוקר להיעזר בשירותיו של אוטובוס תיירים שיוביל אותנו להיכן שמצפים מאיתנו להגיע. גם הפעם כמו תמיד אצלנו, תוכניות לחוד, מעשים לחוד. ירדנו באחת התחנות והתחלנו ללכת וללכת וללכת ו... ללכת כשמדי פעם אנחנו בודקות שאנחנו במסלול שבו האוטובוס נוסע. כך שמה שיצא זה ששילמנו 20 יורו כל אחת בשביל ללכת ברגל אחרי האוטובוס, "מאוד פרקטי".

ב 34845 קילומטר שהלכנו, התחלתי להשתכנע שברלין עיר יפה יותר ממה שנתתי לה קרדיט בימים הראשונים. רק שהיא רובה בשיפוצים ואפשר היה להגיד לי להגיע ב 2025 ואז הייתי יכולה לראות ולצלם בניינים בלי שנראה כאילו יש להם פלסטר על הראש.

כל כך הרבה חנויות עברתי בימים האחרונים ושום דבר לא הכין אותי לשני דברים שחזיתי בהם היום: אחד: חנות שמלאה במוצרים שמוקדשים כולם לאיש הירוק ולאיש האדום שברמזור. זה באמת נראה לי אפקטיבי יותר ללמד זהירות בדרכים בעזרת סוכריות גומי מאשר תשדירים כמו "עצור בטרם תעבור"
 שתיים: קומת האוכל בקניון קה דה וי. מההההה זהההה היה?!?!?!?!? 
אפשר כזה ליד הבית?! או יותר טוב, לגור באחד כזה?!

מאחר וכבר שעה לא אכלנו, סיימנו את מכסת 70 אלף הקלוריות ביום במסעדה הסמוכה למלון.
עכשיו לילה אחרון פה, מחר חוזרים לשיגרה ונראה לי שאני אספור כמה בחירות היו לנו השנה בארץ כדי להרדם.

יום שלישי 17/12/2019 - הבאנו שלום עליכם.

הנהגת הישראלית שהיגרה לפה לפני המון שנים, היתה הברקה מעולה כדי להפנים את החזרה הביתה. היא איחרה, קיטרה על הפקקים בברלין וקיללה בטירוף נהג שנסע לאט מידי לטעמה. אפשר אולי להוציא ישראלים מהארץ אבל אי אפשר להוציא אותם מהדי אן אי שלהם.

חשבתי שהשדה בארה"ב בו הייתי לפני כעשור הוא הקפדן ביותר, אבל אז הגיעה ברלין והקידמה באופן כללי עם מכונות שיקוף משוכללות שאתה מתבקש להרים בהם ידיים ובעיקר להוריד מכבודך, לחלוץ נעליים וכו'. בעודי חפה מפשע, הרגשתי אשמה כאילו אני נושאת איתי חזרה ארצה פצצת מימן. אחרי שכבר עברת את כל הסאגה, היא פוגשת אותך שוב בשער המטוס, ואל על שהיא חברה היסטרית בפני עצמה סוגרת את כל הפינות. קיצר בהתחשב שבטיסה הלוך, הבנו שעם כל הכבוד לביטחון - מי שקובע את גורלך המון פעמים זה אדושם ואיתני הטבע, איכשהו זה לא גורם לי לחוש רגועה.

אני מבקשת את תשומת לבכם לכך שהצלחתי לאורך כל הבלוג להימנע מהמילים נאצים, שואה וסלקציה ותאמינו לי שכולן רצו לי בראש (מעבר למספר שישה מיליון שלא היה לי מספיק כוח רצון לדלג עליו). בכל מקרה כצפוי העם הגרמני מחזיר אותי לארץ פטריוטית מתמיד.




.
..













יום שני, 4 בנובמבר 2019

לא טוב היות האדם לבדו בתחת שלי

"הייתי מאוד עסוק" הוא אחד השקרים הכי אידיוטים שבני אדם אומרים כשהם מנסים לתת הסבר לכך שהם נעלמו לך מהחיים עד שחשבת לפנות למשרד החוץ ולהכריז עליהם כעל "מנותקי קשר". אם הם יחושו שרצוי להוסיף ולשכנע אותך, רבים יבחרו לומר גם המון מילים על עייפות ותשישות נפשית. הם ישתמשו בהסבר כל כך מפורט וארוך עד שזה יראה לך מוזר שבן אדם עייף יכול לבזבז אנרגיות על כל כך הרבה מילים.

או קי, בגדול על עסוק ועייף ידעת. כי לפי רשתות חברתיות: בין הופעות, בילויים עם המשפחה ותמונות של אוכל ממסעדות עושה רושם שנשארו לאיש 24 דקות לשינה החודש. אז אולי זו באמת היתה טעות לצפות שהן יתבזבזו עליך. אלוהים, או הקוף או מי שזה לא יהיה ברא לנו 24 שעות כי לא היה לו ספק שבזמן הזה נוכל להספיק הכל. אבל זה קרה לפני המון זמן, זהו שחר חדש של תקופה מודרנית. הצרכים והאופציות שלנו התרחבו והתפתחנו מלא – כלומר חוץ מזה שאף אחד עוד לא הצליח לייצר יותר שעות ביממה או לבנות כוח רצון לעשות מה שאנחנו לא ממש חייבים.

אולי אידיוטי, אבל זה שקר לבן בהסכמה. יש הסכמה מלאה בין שני הצדדים בשיחה שזה טיפשי לשמוע את זה באותה מידה שזה טיפשי להשמיע את זה. כך יוצא שכל הצדדים מרוצים ואף אחד חלילה לא צריך לשקול להגיד את האמת המאוד פשוטה:
הכל עניין של סדר עדיפויות ואתה ברשימה במקום אחד לפני: לנקות פנלים בצד האחורי של המרפסת בבית.

אני הראשונה להודות שיש גבול לאנרגיות שאדם יכול לפזר. הכוחות שאני משקיעה בעבודות שלי מונעים ממני (או יש לומר מהווים תירוץ טוב) להימנע מכל עשייה אחרת. אני קמה כל יום בארבע וחצי בבוקר, אני סופגת בני אדם מורכבים יותר מידי שעות ביום וכשאני פורשת לפינה שלי בבית אני אנרגטית ומלאת שמחת חיים כמו מתי כספי. הרווקות שלי הפכה להברקה גאונית ככל שעברו השנים והסבלנות שלי הלכה והתקצרה. החופש והיכולת לא להיות מחויבת לחזור הביתה ולתפעל את עצמי או חמור מזה- אנשים אחרים, הוא האושר בהתגלמותו. גם בגלל זה (ובגלל הסטיגמה על רווקות כמובן) לקחתי חתול. שהרי ידוע שהם אוהבים אותך לארבע דקות כשאתה נכנס ואז חוזרים לאהוב אך ורק את עצמם. אין להם רצון לתשומת לב תמידית ולי אין רצון לתת כזו. אבל ברור לי שאת מעט מערכות היחסים שהותרתי לי יש צורך לתחזק. וככל שאני מרגישה לרוב נטולת אגו (חחחח הצחקתי את עצמי) יש גבול לכמות ההבנה והאמפטיה שאני מסוגלת לייצר כלפי תופעת "ההודיני" שמבצעים אנשים שאני רוצה בחיי. מצד שניייייייייייי זה לא שאני לא יכולה להבין את זה שהימים עוברים בצורה זריזה מידי ובאמת שרוב האנשים (ואני לגמרי אנשים) מגיעים בחלק גדול מהימים למצב שאין להם כוח לשמוע שום סאונד, כולל לא את "הקול הפנימי שלהם". כל הסיטואציה היא נהדרת. היא גורמת לי לעשות את הדבר שאני הכי טובה בו: לכעוס ולהבין את הצד השני בו זמנית. זה תחביב ישן שלי, אני ממש טובה בו.

אז מה שנשאר זה רק להחליט מה יותר חשוב, שפיות דעתך ומעט שקט נפשי או השקעה ומאמץ כדי לשמור על אנשים שאיכשהו החליטו באופן שרירותי ומוזר שהם מוכנים שתסתובב להם בחיים.
יכול להיות שזה שכתב את "לא טוב היות האדם לבדו" היה בעצמו אידיוט.



בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...