יום שבת, 31 במרץ 2018

על הקשר בין ציפרלקס לנוסטלגיה

נראה לי שאני לא טיפוס נוסטלגי.
אולי זה קשור לזה שכל מה שהתקיים שעה אחורה מנקודת הזמן שאני נמצאת בה, לא מצלצל לי מוכר. כלומר אני יודעת בגדול שהתקיימתי בזמן החיים הזה, אבל לא זוכרת מה התרחש בו.

בשל כך יש לי יכולת להכיל נוסטלגיה רק כשהיא מגובה בכתב, בתמונות ואם זה מישהו אחר שמדבר על העבר, רצוי גם יד ימין על ספר תנך - שיישבע קודם.
שהרי סיפורים במהלך השנים מקבלים תפניות בעלילה, עלילות משנה, דמויות שיש ספק בקיומם ובגדול זה בול הסיפור הנכון שקרה, אבל למישהו אחר.

אני נשבעת (כן נו, עם תנך) שיש תקופות שכל כך מחוקות אצלי, שסמים הם ההסבר ההגיוני היחיד. 
אבל ברור לי שכמו שיש קוד לבוש לכניסה לארועים מסויימים, בטוח יש לחברה שמעשנים קוד הצטרפות ובחיים לא הייתי עוברת את הסלקציה. 

אם זה לא בגלל סמים, אני נוטה לחשוב שהסיבה היא שלא היה לי מאוד טוב או ממש רע בחלקים גדולים מחיי. כי אתה זוכר בעיקר טראומות או אושר מוגזם.
זה גם מסתדר עם האדם הממוצע שיצא ממני.

בגדול הנוסחה של רגע נוסטלגי שאתה חולק עם מישהו אחר היא: הדברים שאתה זוכר+מה שאתה מוסיף כמחווה של רצון טוב לסיפור המקורי+מצב הרוח הנתון שלך באותו רגע+התחשבות בנטיות האובדניות של האדם שמולך לפני שאתה מחליט על אורך הסיפור.

יש לי ארון מלא במזכרות ופתקים ששמרתי. עושה רושם שכל נייר שלא היה לי חשק כנערה לקום ולשים בפח 
מתוקף היותי פרזיטית, נשמר.
בטח אז חשבתי שזו תהיה ירושה מקסימה לילדיי העתידיים. עכשיו כשהעתיד שלי הוא כותרת בעיתון של: גופתה התגלתה שלושה ימים אחרי שנאכלה ע"י החתול, זה נראה לי פחות פרקטי כל מלכודת האש הזו שאני מחזיקה בבית כבר שנים.

אולי אתם מכירים סביבכם טיפוסים נוסטלגים. כאלה שאוהבים להפליג (כלומר לחפור) בנפלאות העבר. 
אבל אף אחד מהם לא מתקרב לאמריקאים, שהחזירו לטלויזיה שלהם כל סידרה משנות השמונים והתשעים. 
אם מישהו היה באמת ממציא מכונת זמן, היא היתה צריכה לקחת ציפרלקס כדי לצאת מחוסר הוודאות שהיא 
נמצאת בו. 
רגע, אני עשיתי את זה?! אבל כתבתי 2021?!?
מה צער גידול בנות ומקגייוור מה?!?!?!?.

תכלס כל הבלוג הזה מיועד לפעם. 
שאוכל עוד שנים (אם חייזרים לא ישתלטו עלינו ועל האינטרנט) להסתכל על הדברים, על הדעות שהבעתי פה ולומר לעצמי במבט מצועף אפוף נוסטלגיה: יווווווו תמיד הייתי בלתי נסבלת!?!?!
איזה קטע. זכרתי שסתם הייתי מעצבנת לייט.








יום רביעי, 28 במרץ 2018

על הקשר בין ידע בדיעבד וניילון ניצמד


בני אדם נדיבים ושמחים לחלוק איתך את הידע והמידע שברשותם. הנה משפט מוזר להתחיל איתו את הטור.
אבל אין מצב שנפלתם בפח נו, אתם כבר מכירים אותי.
אז אתחיל שוב: בני האדם הם חארות ועל כן הם שמחים לחלוק איתך ידע ומידע, דקה אחרי שהוא הופך ללא רלוונטי ולא בר ביצוע עבורך. 
ידע בדיעבד הוא פרקטי כמו ניילון נצמד. אתה בחיים לא תצליח לעשות בו שימוש, גם אם יש לך אותו. 

אנחנו חשים צורך להגיב על כל פעולה שאדם מעדכן שהוא ביצע, בדיבור על פעולה מקבילה שהתבצעה בצד שלנו באותו הנושא. לא הכרחי שזה יהיה אמין, מדויק, נבדק אצל טובי המומחים בתחום או קרה במציאות.
ואיכשהו זה בכל זאת שיא היעילות. אנחנו עסוקים רוב הזמן בזה שאין לנו זמן וזה מאפשר לנו לקצר תהליכים. 
להצליח להתנשא, להקטין את יכולת קבלת ההחלטות של אדם אחר ולבקר את ההתנהלות שלו בו זמנית.

כל מה שתספר שרכשת הם מיד יגידו לך שהם מכירים מישהו שקנה/מוכר בזול יותר, כל בעל מקצוע שהזמנת הם יאמרו לך שחבל שלא דיברת איתם קודם כי יש להם בן דוד מצד הסבא רבא שעושה עבודה בחצי מחיר (למה לא דיברת, כאילו אנשים עונים לשיחות היום), כל הופעה שהיית בה הם היו כבר שנה שעברה והיה אדיר וגולת הכותרת: הזמנתי מחו"ל, המחירים פה בארץ זה שוד.

חבל שאני לא יכולה לחיות יום בדיליי אחרי כולם. קודם שהם יעשו את היום ואז אדע איך לחיות אותו. 

המקרר שלי ניסה לשים לאחרונה  קץ לחייו. (כן, גם אני יכולה להבין את התסכול שלו). התיקון עלה 1200 ש"ח (בלי מע"מ. אבל אני לא אומרת לכם כי אתם בטח תלשינו). הוא דרש מדחס חדש. מתברר שיש לו בעיה עם מה שברא אותו "הטבע" והוא שואף להיות שואב אבק, אז הוא אגר לעצמו את כל השיער של החתול.

זרקתי את כל התוכן שהיה בו לפח ומיהרתי לעשות מה שהסיטואציה דרשה: לבכות לאנשים על מר גורלי.
זה היה כאילו ישבו כולם יחד כדי לתאם תגובה. אולי כדי לא לבלבל אותי עם אופציות. אני באמת מתבלבלת כשיש 
מולי המון טימטום כדי לבחור ממנו.
כמעט כולם שאלו אותי מיד אם לא עדיף כבר לקנות חדש.
בגדול הם צודקים, עדיף. 
אבל אולי עדיף וזול יותר להפסיק לאכול או לפחות לעשות קרחת לחתול כדי שזה לא יקרה שוב.

ברור שהיה יותר קל לקחת את העדיף שלהם (ככה גם יש את מי להאשים במידת הצורך), אבל החלטתי להיות אמיצה ולנסות לקחת סיכון עם שיקול דעת מבית היוצר שלי. בחישוב שערכתי מבעוד מועד עלה שבהתחשב שהמקרר שלי חדש וגדול+ללכת לרכוש+להמתין ולשלם להובלה = שהעדיף שלהם שגוי.

עצה חינם זה כמו אהבת חינם, לא כולם צריכים לתת אותה.
(עוד סטיקר!! אני בסוף אהיה עשירה רק בזכות זה!! כל הזכויות שמורות!!!!)

אגב, אין ספק שהלכתי רחוק עם הדימוי של הניילון הנצמד. לא נורא, אתם בטח מכירים מישהו שכותב מטאפורות בחצי מחיר נפשי ממה שאתם קוראים אצלי.
















יום חמישי, 22 במרץ 2018

כעבור מספר טורים ו- 44.5 שנים, הבנתי מה היעוד שלי בחיים - זה שם טוב לרב מכר?

אנשים נעלמים לך מהחיים כשטוב להם ממש והם עסוקים בכל האושר שנפל בחלקם, בלי לזכור את האוכלוסיה שהיא נגיד אני, שלא היתה מזהה טוב גם אם הוא היה דופק לה בדלת עם זר פרחים.
והם מתאדים גם כשממש רע להם או כשהם חווים משבר.
מה שלמעשה משאיר אותם אצלך רק כשממש משעמם להם ואין להם משהו יותר טוב לעשות בזמן הפנוי שלהם.
וגם זה בתנאי שאין להם מישהו יותר טוב ואטרקטיבי ממך להעביר אצלו את הזמן.

כן, כן, נו יודעת! זה שוב אני נגד העולם.
אתם תצקצקו ותסבירו לי שככה מתנהלת האנושות ואני כרגיל אגיד לכם שאתם לגמרי צודקים ובגלל זה צריך למצוא לאנשים כמוני אופציה ליקום מקביל. 
אם יש תחליף לקולה, לביצי קינדר ואם המצאתם גבינה ללא גבינה לטבעונים, לא יכול להיות שזה לא פתיר.
(ואוו עוד לא כתבתי טור על המעצבנים שאומרים: אין לא יכול - יש לא רוצה אה?!)

זה לא שאני לא מבינה שיש תקופה שאדם ימצא את עצמו בסוג של סחרור מטורף שידרוש ממנו את כל 
האנרגיה שברשותו לעצמו בלבד.
אני רק תוהה אם יש אופציה לסנכרן מראש את לוח הזמנים שלו עם זה של מרפי. או יותר מדוייק: להסיר אותי מרשימת התפוצה של מרפי לאותו פרק זמן בו אני עלולה למצוא את עצמי עם המון מילים שאני רוצה להעביר, כי אני מייצרת כמויות גדולות מהחומר הזה כפי שאתם יודעים. 
ואם אין לי למי להעביר את אוצר המילים הנרחב שיש ברשותי, אני עלולה להתפקע מעומס יתר.
מה שיאלץ אותי לפנות לעוברי אורח ברחוב בנסיון לאתר אוזן קשבת.
ואין לי בעיה לעשות את זה, אבל זה מסוכן ממש, כי סביר שגם הם ננטשו והם ירצו אוזן קשבת חזרה.

ואז האיש שהלך לאיבוד, מוצא את דרכו אלי חזרה אחרי תקופה. עושה עצמו מתעניין בשלומי כנדרש על פי חוק יחסי אנוש מספר 455/6 פרק כג' סעיף 3 ואני מוצאת את עצמי עונה: הכל רגיל. 
כשכרגיל לא היה מזהה אותי אם אני באה לו בדלת כמו שאני לא הייתי מזהה טוב!! מה רגיל מה?!? 
איפה בדיוק תופס אותי רגיל בחיים שלי? 
זו תשובה שמהווה עבירה פלילית כלפי האמת שאני מצויה בה רוב הזמן והיא עלבון שלי כלפי עצמי.
אבל איכשהו (לפי חוק יחסי אנוש 576/8 פרק ד' סעיף 6) זו תשובה יותר הגיונית מלצרוח: תזחל לחור תחת שבאת ממנו יא אפס!!!!
בזמן שלא היית פה ובחרת לא לזכור שיש קיום אנושי שלם שהוא לא אתה, עברתי 4 משברים, 3 דברים מגניבים, 2 דברים בלתי נתפסים ואחד אלוהינו.

ככל שאני כותבת את הבלוגים האלה אני מבינה שאני הופכת לרפי גינת של הקוליפורם האנושי.

עזבו נו. תעשו מה שבראש שלכם.
לכו תחזרו, מה זה משנה.
אצלי הכל רגיל.


יום שני, 19 במרץ 2018

הצל שלי ואני - גרסת הגנים

רובנו מעבירים את החיים במלחמה מתישה כנגד מה שהועבר אלינו כדבר מובנה. 
בלי שטרחו להתייעץ איתנו מה תהיה המשמעות עבורנו, בלי שנתנו לנו להביע דעה, למחות בזמן או יכולת 
אמיתית לשינוי.

מלחמה נגד הגנים.

כבר החליטו עבורי שאני באה לעולם, לא יכלו לפחות לתת לי לבחור את התנאים? מי לעזאזל מארגן את החוזים האלה? יש עו"ד בקהל?

אם היו שואלים אותי, הייתי מכוונת אותם לעיניים כחולות, רואת חשבון ובעלת רוגע פנימי. 
במקום זה קיבלתי את כל המחלות של שני הצדדים, את העצבים, הרגישות המוגזמת ואת ההיסטריה.

קיצר, לקחו כל מה שרע ואמרו לעצמם היא יופי של אתגר לעצמה, בהצלחה!!! 
הדבר החיובי היחיד שיצאתי איתו הוא שאין לי שיער לבן גם בגילי המתקדם.
וואלה יופי.
מאוד פרקטי. תודה שהשקעתם מחשבה עמוקה במה יעזור לי לעבור את החיים האלה (אימוג'י של אצבע משולשת).

רובנו המוחלט שואף להיות שונה מההורים שלנו. הבעיה היא שכולנו הדחקה אחת גדולה של העתק הדבק.
להתנתק ממה שהם - שהפך לאנחנו, זה מורכב כמו להתנתק מהוט.

אני לגמרי לא מכחישה שאני סוג של גרסה מתקדמת של אמא שלי. נגיד שכרגע אני אמא S6+. 
המזל של בני האנוש שמונחים סביבי הוא שהיו כמה אנשים שחישלו אותי בשנים האחרונות. 
כלומר חינכו אותי. או יותר מדוייק עיצבו אותי מחדש! הכי מדוייק: עשו לי גרסה מושקעת של אילוף הסוררת.
אז לטובתם וטובת ההמונים ערכתי מספר שינויים. זו היתה עיסקה כדאית. כי עכשיו אני יכולה לומר לאמא שלי בטון מתנשא: אני לגמרי מבינה אותך, כי אני כמוך. אבל אני למדתי (הכנס פה מונולוג של שעה, שעה וחצי) והגיע הזמן שגם את תביני.

בחרתי מטעמי מצפון (מטעמי מצפון = הייתי בלתי נסבלת וזה היה עושה לי ייסורי מצפון) לא להיות אמא. 
אבל אני מכירה הורים ואין אחד מהם שלא מודה במבוכה נוראית, בעודו בוחן את שרוכי נעליו בניסיון לא להישיר מבט, שהוא אומר לילדים שלו כל משפט שהוא שמע כילד.
שמע, שנא ונשבע שלא יאמר ליוצאי חלציו לעולם.
תסגור את הדוד, תכבה את האור אם יצאת מהחדר, אני לא עובד בחברת חשמל. אני לא נהג מונית, כסף לא גדל על העצים, כשיהיו לך ילדים תבין ומשפט יום הדין: יום אחד אנחנו לא נהיה פה. 
אם תחשבו על זה זה בסה"כ מקסים.
הזוועה הזו עוברת מדור לדור ושורדת יותר טוב מעבודת השורשים שאנחנו ממציאים בה ידע על קרובים מדרגה רביעית.

בחישוב פשוט:
אנחנו והגנים+הדחקה+חוסר מודעות+נסיונות נואשים לשדר שאנחנו מזן אחר = בול ההורים שלנו.  

בכל מקרה, אם אתם שומעים שהפרסומות הופכת ל: חלית? נפצעת? חרא גנים? - התקשרו ללבנת פורן.
אל תשכחו ליידע אותי.










יום ראשון, 18 במרץ 2018

דילמת הכסף - אם אי אפשר בלעדיו, למה כופים עלי לתת אותו?

במסגרת הקלישאות שאנשים נוהגים לפזר לכל עבר, מצויה גם זו שטוענת שכסף הוא לא מתכון לאושר בחיים.
אולי כסף הוא באמת לא מתכון לאושר. לעומת זאת הדברים שאני רוכשת איתו הם כן.
אז אני מוצאת שזו עוד קלישאה שמוטל מעליה צל אדיר של ספק.

אני מניחה שאני מוגדרת כמעמד הביניים המדשדש. כלומר במידה והכוונה בהגדרה הזו היא למדשדש ביסורי 
מוות בכל מה שקשור לכסף.
מאחר ואני אדם שחייב יציבות, אני לגמרי מוצאת נחמה בעובדה שחייתי כל חיי בלי כסף ואסיים את חיי בוודאות באותו האופן.

יכול להיות שאחת הסיבות לזה היא שהלוגיקה שלי גורסת שאם הייתי צריכה לרכוש משהו וזה בוטל/נדחה מאיזו שהיא סיבה, זה אומר שחסכתי כסף. אז אפשר מיד לקנות משהו אחר במקום.
אולי גם מצבי קשור לזה שאין לי מודעות (ובמודעות אני מתכוונת רצון) לביצוע השוואת מחירים, שאני מושפעת בקלות מפרסומות, שאני חושבת שיקר זה קנה מידה לאיכות ושאין לי יכולת להחלטות חכמות כגון ביטול מנוי למפעל הפיס, שגוזל ממני 60 ש"ח לחודש ומגיש לי מידי פעם בתמורה כ 11 ש"ח.
ככל שאני חלשה במתמטיקה, גם אני יכולה לאבחן שאין בזה כדאיות. 
ולא, אני לא שומרת את המנוי כי אין לי ספק שדקה אחרי שאבטל אותו הוא יזכה, כי אפילו זה דורש סוג של מזל, 
ואין לי.
תוסיפו לכל אלו שאין לי שום שליטה עצמית (בכל תחום, אבל זה לא קשור כרגע) ותבינו שאני לגמרי מוגדרת כצרכנית נבונה.
רק בלי הנבונה ועם מלא צרכנית.

מהירות האור היא טווח הזמן בין זה שיצאתי מהבית ביום שישי בבוקר כשאני לא זקוקה בוודאות של 100% לשום דבר משמעותי מהקניון - עד שאני זקוקה לכולו.
סליחה אבל אני ממש לא אשמה. מה שקורה שם זה סדום ועמורה. זה כמו לנפנף סמרטוט אדום מול שור - רק בשלטי מבצע.
ונכון שאין לי מספיק כסף, אבל בשביל זה אלוהים ברא את הויזה. וגם יש לי תמיד תקווה שמפעל הפיס מחכה בול לחודש הבא כדי לתת לי את חצי המיליון, שעל פי פרסומים זרים ובלתי מחייבים הם מפזרים על המנויים שלהם בכל חודש.

חייבת לבדוק אם ניתוח לייזר בעיניים פוטר גם בעיה של "עיניים גדולות".
או לפחות לוודא שלא פיספסתי איזו תרופת מרשם למחלה הזו.

בכל מקרה עזבו שטויות נו, הכל זניח.
(בטח חשבתם שההמשך יהיה העיקר הבריאות. אתם ממש לא מכירים אותי אה?!).
כל אדם חייב לתת קצת חזרה, לתרום את חלקו למען עשיית טוב לאחרים, לחשוב על טובת הכלל.
אני בחרתי להיות פילנטרופית כלפי בעלי עסקים.


 

אלו לא שקרים, אלו אמיתות בעיניי המתבונן שהמציא אותן


מישהו עשה פעם מחקר מה אנחנו עושים יותר, משקרים לעצמנו או לאחרים?
כי לפי מה שאני רואה בעיתונים כבר בדקו הכל. אני מוצאת כל יום כותרות כגון: מחקר יפני חדש קבע שצ'יפס מצמיח שיער לקרחים, מחקר חדש קובע שאם צועקים עליך בעבודה אתה בסיכון לתאונת דרכים ומחקר שקבע שמי שמחייך נראה מבוגר יותר מזה ששומר על ארשת פנים חסרת הבעה או מופתעת.
שום בעיה. רבע שעה של הבעה מופתעת הייתה לי כשקראתי את הטימטום הזה.
(הכותבת מרימה את יד ימין ויד שמאל שלה מונחת במקום בולט לעין, כדי להישבע ולהראות שהיא אינה משלבת אצבעות ל - ש.ק.ר. מאחורי הגב. כל זה היה באמת בעיתון. ולשאלתכם כן, הכותבת הינה אינפנטילית).
עושה רושם שהם בנויים לכל אתגר. אז מחקר על שקרים ממש יעזור לי.

יש אנשים שטוענים שכנות היא נר לרגליהם.
לי אישית זה נשמע כואב מהכוויות. 
אנחנו כל הזמן משקרים. עושים את עצמנו שלא ראינו את האיש שהגיע למעלית בדיוק כשהדלת עמדה להיסגר, אומרים ששכחנו משהו שזכרנו היטב, טוענים שלא ראינו את השיחה, למרות שראינו וגילגלנו עיניים בזילזול מהאופציה שהאדם חשב שנענה לו בזמן הנתון הזה ובעיקר תמיד אומרים שהיינו עסוקים. 
אבל העיסוק האובססיבי היחיד שלנו הוא הטלפון והרוב כיום נעשה דרכו, ככה שברור לכולם שלא באמת החמצנו דבר שמתרחש בתוכו.
יוווווו נזכרתי! היה כתוב בעיתון שיש עליה פסיכית בישראל בניתוחי אף. הם כתבו שזה בגלל תמונות הסלפי, אבל אני טוענת שזה אפקט פינוקיו. 
זה האף הארוך מהשקרים.

אבל אנחנו גם משקרים לעצמנו המון.
בהדחקות, במחשבה שבסוף הכל יהיה בסדר, בהחלטה מה עובר בראש של אנשים בסביבתנו בצורה שמשרתת את האינטרס שלנו, בלי חלילה לטרוח לסנכרן איתם מחשבות או תחושות.
מבזבזים כסף שאין לנו כי ברור לנו שהחיים שלנו ישודרגו לרמה אחרת בזכות הקולפן המיוחד לגזר גמדי שרכשנו וקונים עוגה במחיר מופקע לסופ"ש כי בחישוב של מחיר המוצרים להכנתה+העלייה המתמדת במחירי החשמל, זו עסקה משתלמת.

הייתי נכנסת לשקרים של התקשורת.
לפרומואים המופרכים לתכניות, שכל קשר בינם לבין התוכן שמשודר בפועל לא קיים.
או כותרות בעיתון שנועדו כדי למשוך תשומת לב, כשהתוכן לא בהכרח הגיוני להן.
אבל גדולים וחכמים ממני מטפלים בתקשורת. אז אני משאירה את זה לביבי, שרה ומירי רגב.

יש כמובן מה שמוגדר כ "שקרים לבנים" שמתבססים בעיקרם על זה שאנחנו משקרים לעצמנו שהם לא מזיקים לאיש או שהם מתבצעים לטובת מישהו/משהו.
שזה בעצם בובת בבושקה של שקרים.
אני אישית מעדיפה לא לבצע שקרים לבנים. כי זה ידוע שלבן זה משמין.
שום דבר לא שווה את זה.




יום שני, 12 במרץ 2018

על הנכות שאינה מוכרת בביטוח לאומי

אתם יודעים שיש לי בעיית אמון בבני אדם. אז לפני שנים התחלתי לבדוק אם באמת "העיקר הבריאות"  או שכולם למדו כמה קלישאות שאיתן הם מעבירים את החיים כשאין להם משהו יותר פרקטי להגיד. 
(דוגמאות נוספות: הזמן עושה את שלו, העיקר הכוונה וכו')
מי שמכיר אותי יודע. כשאני עושה משהו זה עד הסוף. אז עשיתי לעצמי נזקים פיזיים שאינם ניתנים לתיקון.
אני לא מתכוונת להלאות אתכם בתיק הרפואי שלי, אבל בואו נגיד שיש ימים שאני תוהה אם ייתכן ויש לי יותר נקודות כאב בגוף, מאשר איברים. (חלק גדול זה בזכות מחלה נוירולוגית. חוסכת לכם את הפריצה למחשב של הקופה כי אני ממש לא מעוניינת לשחרר אתכם בערבות).

ברור לי שהיה רצוי שאשדר אומללות תמידית, עוגמת נפש ותסכול מוחלט ממה שהחיים זימנו לי. 
התנהלות כזו היתה גורמת לכם לנהוג בי באמפתיה או גורמת לביטוח לאומי להבין שזה שאני מתעקשת לעבוד משרה מלאה לא אומר שאני אחלה.

אבל אני ממש גרועה בהאצלת סמכויות. אז אני מעדיפה לשקוע ברחמים עצמיים מאשר לצפות שתשימו לב.
אנחנו בזמנים שלאנשים אין זמן וכוח לדרמות שהם מייצרים לעצמם. אי אפשר לצפות מהם לבזבז אנרגיה על מישהו שהוא לא הם.
אני משלמת כבר שנים מחיר על הבחירה שלא לשדר מצוקה לסביבה. זה גורם לאנשים לשכוח את המגבלות 
שלי או לא להתחשב בהן.
אבל לא נורא. בימים שהדרמה קווין שבי מתעוררת, אני נוהגת לדבר על מר גורלי באמוציות כאלה שהמקורבים אליי סובלים בזכותי מכאב נפשי, שהוא הרבה יותר קשה להתמודדות לעיתים.
לא נורא, לרובם מגיע. 

אבל אני מתאפסת מהר כדי לפנות מקום להתמרמר על דברים אחרים כגון כסף וטפשת אנושית באופן כללי.
נראה לי שאם היה לי מקום למחלה נוספת הייתי בודקת אם אני אלרגית לטימטום.

הטפשת האנושית היא זו שתאמר משפטים כגון: זה לפעמים רק פסיכולוגי. אולי הכל בראש שלך - ברור, כדי שאני ארגיש את זה זה לא יכול להיות בראש שלכם.
הכי טוב זה להעסיק את עצמך כל הזמן - לגמרי. על כן אני מקפידה להעסיק את עצמי בלחשוב כמה אני מסכנה.
ניסית רפואה אלטרנטיבית? - כן. אומרים שאוכל זה דבר מנחם ונחמה היא אלטרנטיבה לתחושת ההחמצה שבמשך 13 שנה לא חשבתי על זה לבד.

אנשים מעולים בלתת עצות משומשות במצב טוב, יד ראשונה מרופא.

עזבו נו, אתם גרועים בזה ואני בכל מקרה מעדיפה שתשמרו את האמפתיה, ההבנה והרחמים שלכם לאנשים שצריכים את זה באמת.
אנשים חסרי הומור והומור עצמי.
זו נכות שלגמרי דורשת הכרה של המוסד לביטוח לאומי.



















בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...