יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

אתם ועובדי גוגל. זה הרבה יותר דומה ממה שחשבתם

אני עובדת כחודשיים באוויס וכמו "בת מזל" אמיתית, אירגנו לי מיד אחרי סוכות גיבושון באילת.
אחרי שסיימתי עם התקף החרדה, כי ברור לכם שהאישיות שלי שם עוד לא מגובשת לכדי התמודדות עם הדבר הזה, הבנתי שלפחות זה אחלה רעיון לטור.
אז אם מישהו מאוויס עבר כאן בסביבה, שימו לב לתאריך. כמו שנהוג לשים כתובית לפני כל סידרה בנטפליקס: "הסיפור אמיתי, אולם הדמויות שונו לצורך העצמת הדרמה" או "כל קשר בין הסידרה לבין המציאות הוא מקרי בלבד". תכלס ברור שהכל גם עליכם. בסופו של דבר אתם עשויים מאותו חומר אנושי בלתי נסבל כמו כולם.

אני בטוחה שגם עובדי גוגל מתלוננים בשיחות מסדרון על היחס שהם מקבלים מההנהלה שהחליפה להם את קפסולות הקפה של נספרסו באלה של ארומה במטרה לחסוך קצת כסף שיממן להם את המסאג' בטיול שמתוכנן לאיים הקריביים.

ישנו סעיף בכל חוזה בין עובד למעביד ששומר ומגן על זכות העובד להתלונן. 
נהוג לחשוב שהכל מתנקז לסעיף השכר, אבל לא ממש. אם יציגו לך שלושים אופציות למתנת חג, אתה תאמר שחסר לך ברשימה קוצץ שיערות באף ושתלושים באלף ש"ח זה נחמד, אבל הם לא כוללים מבצעים. אז שווי הערך האמיתי שלהם הוא פח. אם יש לך חדר אוכל מסובסד במחיר ממוצע של במבה וקולה, זה מעולה. אבל זה משעמם וכבד לאכול כל יום אוכל מבושל וגם לא כזה טעים שם. כנראה שמאה וחמישים יום מתוך סל ימי העבודה השנתי שאכלת שם, היו הימים שהיית מצונן וגם ככה טעם וריח לא היו חשובים לך.

כנ"ל לגבי ימי גיבוש. העובד הממוצע יקטר שלא מארגנים לו כלום כשבכל מקום עבודה אחר המתקיים על פני כדור הארץ רווחת העובד היא מעל הכל. 
ואז מארגנים לו אחד כזה וזה מושלם. לא כי סוף סוף זה קורה, אלא כי זה פותח בפניו אופציות אין סופיות של תלונות שלא יוצא לו להתבוסס בתוכן ולהתמרמר עליהן על בסיס קבוע. ואז במשך ימים כל שיחה שמתקיימת בין אנשים בעבודה כוללת בתוכה רשימת תלונות אין סופיות. על המלון, המיקום שלו, על המורכבות לעזוב את המשפחה (אגב גם חתול זה נחשב!!).
אין ספק שהאירוע משיג את המטרה באופן מושלם. 
זה מאוד מגבש את האנשים להתלונן יחד בצורה אינטנסיבית ומרוכזת לאורך תקופה. 

קיצר, עד אוקטובר אני אמורה להיות מוכנה נפשית להיות עם חבורת זרים בנסיעה של 6 שעות, לערב קריוקי ומשחקי חברה. לא רואה שום דבר שיכול להשתבש בכל הארוע הזה. 








יום שני, 13 באוגוסט 2018

לא סיבה מוצדקת לשתות אקונומיקה, אבל תודה שדאגתם

לא ברור לי למה משייכים את עונת החגים לדכאונות אצל רווקים (או שזה רק בסדרות אמריקאיות?) אם אני הייתי אמורה להיות כלואה ימים שלמים עם בעל (סתמו נו, אני יודעת שזו מעולם לא היתה אופציה ריאלית עבורי) וילדים שהמילה "לא" או צמד המילים "לא עכשיו" עוד לא נכנסו להם ללקסיקון ובנוסף היה עלי להעסיק אותם על בסיס שעתי ואין בנמצא (בנמצא=בתקציב) אופר/פיליפינית (מבחינתי גם דוג ווקר זה אחלה), לגמרי הייתי בוחרת להיות בבאסה קלינית. אני אשיר לעצמי בלופ את "לבד על הגג שבתות וחגים" וסביר להניח שאשרוד, אל תתעכבו עלי. 
אבל אולי תשימו עין על אלה שאוירת החג נכנסת אליהם חודש לפני הזמן וכל כניסה ויציאה שלהם מהמרחב הציבורי מלווה בברכת חג שמח. אלה חשודים בעיניי יותר לגבי הצורך שלהם בעזרה נפשית. 

תקופת החגים מתקיימת בעיקר כדי לאתגר ולבדוק את היכולת שלנו להתלונן על מגוון רחב של תחומי עניין במספר ימים מוגבל.
על כמות האוכל המוגזם שדחסנו, על כל גורם משפחתי שהיה נוכח בסביבתנו במהלך הימים, על כמה קשה להעסיק את הילדים ועל כמה כסף נשפך. התמרמרות (קנאה) על הסתדרות המורים שיצאה לכמעט חודש חופש דקה אחרי החופש הגדול ועל העומס בקניון שמאלץ אותך להתנהל כמו שרלוק הולמס בנסיון לאתר חניה בעזרת מעקב צמוד אחר המשוטטים עם השקיות, שאולי מיצו את חווית מיכל הקטנה בהופעה בקומה ג' ליד דוכן השווארמה.
אם אתה אחד מבני המזל אז היית בנופשון בחו"ל או באילת. מה שיאפשר לך לשפוך אור על כמה יקר לנסוע בחגים וכמה זולים המצרכים בסופר באירופה לעומת הסניף של רמי לוי הקרוב למקום מגוריך.
מזל שנסעת ומוזר שאף אחד לא עלה על זה קודם.

ויש כמובן את עניין המתנות. כולם רוצים לדעת מה קיבלת מהעבודה ובודקים למי יש יותר גדול.
(לא לזה התכוונתי תתביישו!!!)
כשאתה מתארח אתה מקים ועדה שמורכבת מכל מי שאתה מכיר כדי להגיע להחלטה האם כל ביקור שווה ערך למתנה. ואז אתה מארח וברור לך שראוי שאף אחד לא יגיע בידיים ריקות.

אני יודעת שארוחת החג דורשת טור בנפרד או לפחות פסקה ראויה. אבל אני באה ממשפחה שכבר שנים בורחת ומתפזרת לכל עבר כדי לא להתמודד עם שאלות הרות גורל כגון: מי מכין את השניצלים לילדים, אם קינוח פרווה הוצא כבר מחוץ לחוק (כמו שראוי שיקרה לזוועה הזו) ואצל מי היינו בחג הקודם.

לקחתי על עצמי לעזור במקום העבודה הקודם שלי בערבי חג, אני ואחי (נטושי המשפחה) בארוחה טבעונית בראש השנה, את כיפור אני אעביר בחשיבה על זה שהחיים צריכים לעשות מולי חשבון נפש על מה שהם עוללו לי, כולם יודעים  שאין לי על מה לכפר. אה  ויש לי יום הולדת בסוכות שאותו אחגוג באיטליה.

אז אתם יכולים להביא אלי כבר את ספטמבר.
האתגר הסתיים עוד לפני שהתחיל. 
סמכו עלי שרק עם הרשימה הזו אני יכולה לחפור ולקטר לכם עד פסח. 




יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

התנתקות - זה הרבה יותר חמור מעניין פוליטי

הבלוג הזה כמו כל דבר אחר שמתרחש בחיים שלי, כבר מזמן יצא מפרופורציות. 
הוא התחיל משיעמום ורצון לאתגר, התקדם לסוג של טיפול פסיכולוגי עצמאי זול וזמין, המשיך ביכולת שהוא יצר אצל אנשים מסויימים לשנות את דעתם עלי (בטח על כל שינוי דעה לטובה נרשמו חמישה שהתחרטו ששמעו אי פעם את השם שלי) וכעת הוא משמש לא מעט כדי להתנתק מההמולה, הנוכחות והנשימות שבני אדם מייצרים סביבי.

כשידעתי שאני עוברת לעבוד בלוד (אל תשאלו מי חולה הנפש שמוכן לנסוע באוטובוסים כל יום בת ים - לוד ואני לא אענה לכם שאני. סבבה? יופי) את מיטב הכסף שאין לי בחרתי באופן מידי אחרי מחשבה מאוד מעמיקה של חמש שש דקות ברוטו, שמחשב לפטופ קטן ואיכותי לנסיעות זה בול הדבר שאני צריכה כדי להמשיך להתקיים (למי קראתם דרמטית?!). אני אשב לי באוטובוסים בנחת ואכתוב את הבלוג, אני אענה לווטסאפים, אבדוק מה התחדש בעולם ובגדול אנהל את החיים שלי מתוך קופסת המתכת הנעה. לא מצאתי שום חוסר הגיון בלהתרוצץ על בסיס יומי עם קילו וכמה גרמים על הגב בתוך תיק בגודל של ילדה שעולה לכיתה א'. כפי שאתם מבינים, התוכנית שלי ירדה עד לפרטים הקטנים. משמע בחמש שש דקות הרצתי יתרונות/חסרונות ואחרי יומיים המחשב היה ברשותי. 
אני לא אשמה שאף אחד לא זכר לתת לי מהחומר של דחיית סיפוקים כשנולדתי.

הטלפון החכם הומצא כדי לאפשר לאנשים להיות שקועים בעצמם במקום באנשים אחרים (אלא אם כן אתם אני ואז הטלפון משמש לכם אופציה להראות נורמלים כשאתם בהתקף ציחקוקים/התקף צחוק פסיכוטי בציבור ואתם נאלצים לעשות את עצמכם מנהלים שיחה). אז בזמן שכולם באוטובוס בוהים בפייס או בנטע אלחמיסטר עושה פרסומת "סמוייה" למשחה נגד שפשפות באינסטגרם אני והמחשב שעלה כמו חופשה משפחתית ביולי באילת מושכים תשומת לב בהגזמה. אני נראית כמו מנהלת בכירה שנקלעה לסיטואציה בטעות כי הרכב שלה נגרר מאדום לבן אחרי שהיא סעדה צהריים עם שועי עולם. מקלידה ברצינות תהומית, מקמטת מצח ממאמץ חשיבה וממלמלת בקול רם מילים שמתארות התלהבות כשאני מפצחת עוד פיסקה לטעמי (טעמכם פחות רלוונטי).

כל הרעש מסביב לא מתקיים. שיחות שאנשים מנהלים, המוזרים שמשמיעים מוסיקה ברמקול והנהג שבודק מדי פעם את העירנות של הנוסעים עם משחק שהוא המציא כדי לשעשע את עצמו בשם: "באולינג ברקסים" שמתבצע בנסיון לבדוק מי מהנוסעים נשאר עומד בעודו נתלה בעוז וקור רוח של לוחם גבעתי על העמוד הקרוב אליו.

נכון שאפשר לבצע את פעולת ההתנתקות הזו עם אוזניות, מוסיקה וטלפון רבע חכם. 
אז מה? זה גם נכון שאנשים נורמלים לא מוכנים לעזוב עבודה אחרי 21 שנה בתל אביב בשביל לוד.

יום שלישי, 24 ביולי 2018

התלמידה עלתה כיתה באוניברסיטה של שרוטי החיים

אחרי כמה אנשים מיוחדים ("מיוחדים" = בעייתיים כמו אביבית בר זוהר שלא מצאה את המייק אפ שלה בבוקר) שאספתי לחיי בשנים האחרונות, אחרי שחונכתי על ידם מחדש והשתדרגתי מאישה בלתי נסבלת לאישה מעצבנת לייט (טוב טוב לייט פלוס, סתמו). אחרי שחשבתי שיש לי יכולת מופלאה להכיל בני אדם ולהבין אותם גם אם זה דקה אחרי שהם גרמו לי לאבד את עצמי לדעת. אחרי שכתבתי קרוב ל 50 טורים על התנהלות והתנהגות בין בני אנוש, באו החיים עצמם ואמרו לי: יופי מותק. הלך לך מעולה עם הפרומו!!!  עכשיו נראה אותך מתמודדת עם הדבר האמיתי. 
בואי ניתן לך בני אדם שיאפילו על כל התלונות והרפש שריכזת לנו עד כה וכחטא על פשע נוכיח לך שהקלישאה שתמיד יכול להיות יותר גרוע מדוייקת להפליא.

האמת שמגיע לי. עשיתי לעצמי עין הרע. אני מסתובבת כבר חודשים ומשוויצה ביכולת שלי להתמודד עם בני אדם. שניים שלושה יתרונות יש לי. אני לא אמורה להסתובב איתם בחוץ בכזו חופשיות, זה חסר אחריות. הם אמורים להיות בבית נעולים באיזו מגירה.

בתחושה שלי, דרגת הטירוף שמאפיינת את האנשים שסובבים אותי בימים האלה לא מאפשרת לי לדבר עליהם בבהירות. הסיטואציות שאני עדה להן מוציאות ממני בליל של מילים חסרות משמעות, שלא בהכרח ניתן למצוא את הקשר ביניהן. אבל אם החיים זימנו לי ליין חדש של טירוף והעלו אותי לכיתת "מחוננים" בתחומם, אין בעיה. 
הלימודים היחידים שטרחתי עליהם היו "באוניברסיטה של החיים", אני מוכנה להתמודד עם השלב הבא: בני אדם - גירסת הבמאי (בגלל שהם מאכילים אותי סרטים!! מה לא הבנתם? תתרכזו!!).

אודה ולא אבוש (לא אבוש עלק, כמעט שתיתי ציאניד) שדרך ההתמודדות שלי עם המעמד החדש שהחיים זימנו לי לוקה בחסר. שלא תטעו, לא פישלתי!! אני לא צועקת, לא מאבדת עשתונות, לא מקללת (בראש זה לא נחשב!!). אבל מבטי חוסר האונים שאני משדרת אל מול הטרפת שעומדת מולי וההשפעה הפיסית שאני חשה אל מול הארועים גורמים לי להתאכזב ממני ובגדול אני מעדיפה שהפעולה הזו תתבצע ע"י אחרים בלבד.

11 שנות לימוד, 6 שנים של האוניברסיטה של אלו שחינכו ועיצבו אותי מחדש,  46 טורים של ניתוח אופי של בני אדם, חבורה חדשה של פסיכים ואחד אלוהינו.
משמע אתם תסבלו ממני לא פחות ממה שאני אסבול בעצמי.
בהצלחה לכולם.











יום רביעי, 18 ביולי 2018

למה אני יודעת איפה אמא של הרבה אנשים עובדת


אחד הזנים הנחותים שמסתובבים בינינו ללא כל הפרעה ובלי לתת על כך את הדין הינו הכלאה של בני אדם "המיטב".
אם תשלבו את אלה שלא יודעים איך לסרב - שהם אנשים שככל הנראה חוששים שיש להם אלרגיה למילה "לא" ועל כן לא מוכנים לקחת סיכון ולומר אותה ואת אלו שמתעלמים מהבקשה שלך - שהם אנשים שבטוחים שאתה מעולה ברמזים ושתיקה תגרום לך לחשב מסלול מחדש למישהו אחר שהוא לא הם, תגיעו לזן "המובחר" שעונה כשאתה זקוק ממנו למשהו בחן ונימוס של עובד בארמון בקינגהאם "בטח, אין שום בעיה". ואכן הוא מיד הולך לא לעשות בשבילך כלום.
ככל "שהשום בעיה" לא קורה ולא מתבצעת שום פעולה שמוכיחה "שהשום בעיה" שלך בדרך להתבצע, אתה ניזכר שלא כל ההורים חינכו את הילדים שלהם לזה שהבטחות צריך לקיים. 

וכל פניה נוספת ותזכורת שאתה עדיין ממתין מקבלת אותו מענה חיובי וחינני. מה שמשאיר אותך מלא אופטימיות ותקווה שאולי הפעם זה יקרה. בכל זאת, האדם משדר כולו נופת צופים ודבש ניגר. זה לא הזמן לכעוס, לצעוק ולעשות מהומה שעלולה להעביר אותו לצד האפל של אנשים כמוני: מיזנטרופים במשרה מלאה שאיבדו אמון במין האנושי.
צריך סבלנות ואורך רוח אני ממלמלת לעצמי בעצבנות. זה לא אישי, ככה זה.
 אין מה לעשות. את חייבת להישאר
 ר - ג - ו - ע - ה !!! 

בכל יום שעובר. כשעוד שמש נעלמת בים, כשעוברות עוד 24 שעות שבהן נולדים ילדים חדשים טהורים ותמימים שיאלצו ללמוד מהר מאוד שבני אדם הם שיט של דבר, כשבמקביל אליהם אנשים נאספים אל בוראם ונגאלים מבני מינם הבלתי נסבלים.
אצלי מתקיימת עוד שיחה/מייל/פניה עם יונת דואר שלא קורה לאחריה כלום. מה שאומר שמכסת הקללות שאדושם הכל יכול העניק לי לשימוש עד תאריך פג התוקף שלי, הולכת ומצטמצמת. אני גם מבזבזת בזמן קצר הרבה מילים על המקצוע של אמא שלו (מה זה מאיפה אני יודעת? סתם ניחוש). 

כל הדבר הזה מבלבל אותי ממש.
אני צריכה שתוסיפו לשם המשפחה שלכם משהו שיקרה "שם ביצוע". לדוגמא:
נעמה אין לי שום כוונה - כהן.
ירון עושה בשמחה ובששון - לוי.
ואז תענו לי מה שבא לכם. אני כבר אדע לזהות במהירות שיא איפה אמא שלכם עובדת.





יום שישי, 6 ביולי 2018

למי פונים כדי לייצר מקצוע אולימפי?

כדי שלא ליצור אצלכם רושם שאני בטוחה שאני עשוייה ממאה אחוז כשלים, הרשימה הנוכחית תהיה על נושא שאני מעולה בו: לעשות לעצמי בושות בציבור. 
מספר הפעמים שבהם חטפתי התקפי צחוק חסרי שליטה עד בכי במקומות כגון: אוטובוס, עבודה, בתי קפה ובזמן המתנה בקופ"ח, הוא גדול מידי בכדי להודות בו בלי לצאת בהכרזה רשמית שאני לגמרי חסרת אחריות ואיני תורמת לשלום הציבור.

יש לי נטיה קבועה להיכנס להיסטריית צחוק חסרת מעצורים עד דמעות. כזו שגורמת לאנשים סביבי לאבד עשתונות בנסיון להבין אם צריך לנחם אותי כי קרה אסון ואני בוכה, או שצריך להעביר אותי באופן מיידי לאברבנאל. אם מישהו מכם היה רואה אותי אחרי סצינה כזו, עם איפור מרוח, שיער פרוע וחסרת נשימה, לא היה לו ספק - אברבנאל. יש לי מספר מצומצם אך איכותי של חברים שיכולים להצחיק אותי ברמה הזו.
ברמה מתחת לקטסטרופה המביכה הזו תמצאו אותי מצחקקת עם חירחורים וממלמלת (לשאלתכם כן, זה לא מוציא ממני סקס אפיל כל הארוע הזה) כשכולם מעיפים לעברי מבט חטוף כדי לוודא שאני לא מאבדת שליטה.

אני מדברת לעצמי בקול רם כשאני עצבנית. אני לא אשמה בזה, זה עניין של גנים מאמא. אנשים איטיים, אנשים שמעצבנים אותי, שירות לקוחות שלא מתפקד, קופאית שלא זזה. אם נגיד כולם אומרים שכשאתה מתעצבן תנשום רגע ותספור עד 10, אני נעצרת בשלוש ושופכת בקול רם מלל שברובו מורכב מקללות ותחנונים לאדושם שיעזור לי ויקח אליו את זה שמחרפן אותי באותו הרגע. 
מצידי הוא גם יכול לקחת אותי - כל מה שיגאל אותי מהסיטואציה, אני לא קטנונית.

בלי קשר לתופעת טבע שאני, אנשים נוטים לייצר לעצמם המון רגעים קטנים של מבוכה.
כשהם משקרים בהיעדר כישרון כזה שלא משאיר מקום לספק שחיים אתגר לא יעשה עליהם ספיישל של התוכנית "המתחזים". כשהמבט שלהם משדר סימן שאלה אבל הפה שלהם נותן מענה למרות שאין להם ולו זיכרון מעומעם מה ביקשו מהם, או מי האיש שעומד מולם. 
כשהם נפרדים ארוכות לשלום מאדם רק כדי לגלות שהשיחה המאוסה איתו תתחיל מחדש מאחר והם ממשיכים לאותו מגרש חניה.
ולבונוס ענק זוכים הורים לילדים שצריכים לתת מענה בפומבי לשאלות כמו: למה לאיש יש ריח לא טוב? למה הילדה הזו כושית? ולמה אתה תמיד אומר שאין לך כסף?

בכל מקרה, אני מחכה שמבוכה תוכרז כמקצוע אולימפי. מדלית זהב והימנון - עלי, דמעה מהתרגשות - עליכם. 

יום חמישי, 21 ביוני 2018

המלצה: החליפו את "אני עייף" ב:"אני בודק השפעה של איבודי הכרה לזמן קצר"

במלחמה בין אלו שמתעקשים שמוצא האדם מהקוף, לאלו שברור להם שאלוהים אחראי בלעדית על היצירה המורכבת שאנחנו (הוא כל יכול וזה הכי טוב שיצא לו?! הוא מסתמן כחרא של בעל מקצוע. בדוק חיים הכט לא היה מעניק לו תעודה של צדיק), תרשו לי לזרוק אופציה נוספת שמוזר שלא נבדקה עד היום והיא שאנחנו צאצאים של עצלן - חיה מסוג יונק, שקיבל את שמו על שום היותו "נמרץ" כמו צב, "תזזיתי" כמו חילזון ובעל יכולת שינה של חתול ממוצע.
קיצר, אתם יכולים לקפל את הסוגייה לאיזה מדף מאובק, זה בול אנחנו.
מעבר ל"אני רעב" צמד המילים הפופולארי ביותר שאדם יאמר ביום הן: "אני עייף" ו- "אין לי כוח" בדרך כלל לא ימצא קשר מובהק בין האמירה לבין יחס הפעילות אותה ביצע האיש בפועל.
גם אם ישנת 14 שעות ברציפות, גם אם לא הזזת אצבע אלא אם כן היא נפלה בטעות על השלט של הטלויזיה, גם אם מישהו עמד מעליך כל היום, עשה לך רוח עם מניפה קילף לך ענבים והגיש לך לפה, עדיין תמצא את עצמך מציין אין ספור פעמים ביום: אני גמור מעייפות.
אם תוסיף למשפט פיהוק רחב שכולל את מצב הסתימות שלך ואת הפטרוזיליה שנתקעה לך בשן מארוחת הצהריים אף אחד לא יפקפק ברמת הכנות שלך.
בנוסף הפסקנו לטרוח להשקיע בתירוצים יצירתיים כשאין לנו רצון לעשות משהו.
המענה: "אין לי כוח" הוא כאילו שלפת סוג של ג'וקר שיציל אותך מכל סיטואציה שאין לך חשק להתמודד איתה.
זו תשובה שלרוב תמנע השגות מהסיבה שסביר שזה שביקש ממך עייף בעצמו והוא לא ישקיע אנרגיות בנסיון לשכנע אותך אחרת.
(זה לא פועל בענייני עבודה, ואל תשאלו איך אני יודעת את זה).
אני עייף משמע אני קיים - אבל לא בשבילך (יוווו תודו שזה משפט שבול מתאים לשים על החולצות האלה שרצות עכשיו!!!).
בהגדרה של חטא על פשע נופלים משפטים כגון: אני עייף כי ישנתי טונות וזה ידוע שככל שישנים יותר עייפים יותר ו - אין מה לעשות חופש זה דבר מעייף. גם לשאת רמת טימטום כזו גבוהה נשמע לי מעייף.
הפעם זה טור קצר כי אני גמורה מעייפות.
לבלבל את המוח לאחרים זה מתיש ממש.











בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...