מפה בני האדם נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמודים שיש להם בעיות אקוטיות יותר ו...לחסרי מודעות עצמית הלוקים בהדחקה.
לשאול, לתהות, לענות בשמם ולקבל הסכמה מלאה - ממני.
הפתעת השנה: הבלוג.
בדצמבר 2017 נפתח הבלוג וזו סגירת מעגל מעולה לפתוח בו את הטור הנוכחי. מדובר על רעיון מופרך שלא היה אמור להצליח, והקיום הלא צפוי שלו גרם למגוון בעיות. החל בהבנה שאולי באמת הכל אפשרי אם רק רוצים, הסכנה שדבריי ישמשו כנגדי (שימשו, שימשו) ואובדן תאי מוח בנסיון לפצח את הצד ההומוריסטי בנושאים שרציתי לכתוב עליהם. בצד הטוב, כמה אנשים גילו שיש בי יותר "מיופי עוצר נשימה" ואופי שהוא טעם נרכש.
אירוע השנה: עזיבת העבודה אחרי 21 שנה.
תת סעיף: הארת השנה: מתברר שלא לכל אחד יש תחליף, החזירו אותי לעבוד שם בימי שישי אחרי חודש.
אין ספק שזו אחת השנים המורכבות, המוזרות והמתישות שעברתי בחיי. בתקופה הכי טובה שלי מזה שנים בעבודה, בעודי פורחת שם כמו אדמת על ילד בן שלוש, התברר שהצפי לסגור פנסיה באותו מקום בו התחלתי לעבוד בגיל 23 הוא לא גדול. מאחר ואני לא נעשית צעירה ואטרקטיבית יותר ואיך נהוג לומר: "קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה" (אם לא מכלילים במשפט הזה את הקטע של הרבה כסף או את זה שהעבודה בלוד), עזבתי. עברה חצי שנה. נראה לי ששלושה חודשים מתוכם הסתובבתי שם חסרת צבע או חיים. זה היה קשה בצורה בלתי נתפסת למצוא את עצמי מחדש. אבל הזמן עבר ואני שמחה לבשר שהכל אחלה. מי שהביא אותי לשם הבטיח להם מצויינות. אבל אני אוהבת נדיבות ורוחב לב, אז הגדלתי להם להגזמה של וורקוהולית מופרעת.
לדעתי בשלב הזה הם היו מסתפקים לגמרי אם הוא היה מבטיח ומקיים להם עובדת סבבה לייט.
המשפט שאמרתי הכי הרבה השנה: האמת איפשהו באמצע.
אני שונאת קלישאות. אבל אם יש משפט ששחקתי לגמרי השנה זה את המשפט הזה. החיים העמידו אותי עכשיו בין קבוצת אנשים שלא מונעת מרוע אבל מניבה טונות של דרמות, ריבים, העברות מידע (גם אם הם המציאו אותו, קבעו אותו והחליטו אותו) וכו'. ואני כיונה עם עלה של זית, שעברה שנים של אימון אישי על ידי בני אדם, מוצאת את עצמי שוזרת את המשפט הזה בכל שיחה. מקווה שאין מכסה שמגבילה את כמות השימוש בזה, כי יש לי הרגשה שבשנת 2019 אני אומר את זה ליתר ביטחון גם למי שישאל אותי מה השעה.
המשפט שנאמר הכי הרבה עלי השנה: את לא שפוייה.
כשבני אדם מחפשים להגיד משהו שיהיה הכלאה בין תדהמה להערכה הם משתמשים ב: את לא שפוייה/את מטורפת. אין לי מושג מה לא שפוי בלהחתים כרטים בעבודה ולעבוד עוד שעתיים וחצי בחינם, או לא לצאת מוקדם כמתוכנן כי בדיוק נכנס אלי המון דואר. בדיוק כמו שאין לי מושג מה הבעיה בזה שאני שם חצי שנה וכבר הרעפתי על הצוות שלי מתנות כאילו אני סנטה קלאוס במשרה חלקית (הודעת הרגעה למס הכנסה, לא תקבלו ממני תלוש שכר שלישי) אה, גם לא ברור לי למה זה מוזר לאנשים שאני עובדת בימי שישי במקום העבודה הקודם מחמש וחצי בבוקר עד תשע בלילה. בקיצור בני האדם משתמשים בניסוח הזה להערכה ותדהמה. לא אצלי כן? כי אני באמת מטורפת.
חגיגת השנה: איטליה.
אחרי כמה שנים שלא יצאתי לחו"ל מסיבות מגוונות החל מחוסר רצון לצבור עבודה, בעיות בריאות והיותי אם חד הורית לחתול, הצליחו להוציא אותי מחוץ לאיזור הנוחות שלי וחגגתי יום הולדת באיטליה. קצת קיוותי שהטיול הזה יהיה כישלון. שהוא יהיה מספיק קשה פיסית ומעייף בצורה שתמנע ממני לנסוע שוב בשנים הקרובות. נו, לא נותר לי אלא להתנחם בטיול הבא שנסגר לפסטיבל המסכות בונציה בפברואר. אמרתי לכם שקיוותי, לא אמרתי לכם שצלח.
הישג השנה: מרלן.
בחורה אחת בעבודה, שהחליטה שאהיה "פרוייקט פרח" שלה. היא מזיזה אותי משולחן העבודה להפסקה יזומה בכל יום. לא משנה אם זה יהיה תוך כדי שאני מייללת, מוחה דמעה עם השרוול של החולצה ומושכת נזלת מהאף. לא אכפת לה מה מונח לי על השולחן וזה שאני עושה מבט מעורר רחמים. בין לבין היא משקיעה באופן יומיומי בנאומים על עבודה ואוכל (יותר מידי עבודה, פחות מידי אוכל. מתברר שזה לא מתקזז). יש מכם שיאמרו בצדק, הישג שלה ולא שלי. ההישג שלי הוא שאני מצליחה לאהוב אותה והיא עוד בחיים.
הישג השנה 2:
לא חיבלתי באף מערכת יחסים. וזה שאני במחסור זמן מטורף, רוב הזמן עובדת ולריב דורש אנרגיות שאין ברשותי ממש לא קשור לעניין.
נבחרי השנה בטלויזיה:
ההבנה את אוויס והאנשים שבה גוזלת ממני כל כך הרבה אנרגיות ומאמץ שכשאני חוזרת הביתה, (המקום שעליו אני משלמת שכר דירה בשביל שלחתול יהיה איפה לגור, כשאני בקושי שם), כל מה שאני מסוגלת לבהות בו עד שאני מאבדת הכרה, זה כל ריאליטי טראש שלא מצריך ממני מחשבה. תנו לי אנשים ששרים, מבשלים, מרעיבים את עצמם, או הכי טוב: כאלה שסוגרים את עצמם לארבעה חודשים בבית בלי לעבוד. יוווו גם אני רוצה קצת לא לעבוד.
אפליקציית השנה: המוסיקה של סלקום וזו שמטעינה את הרב קו.
לאפליקצית המוסיקה של סלקום נחשפתי בעודי ממתינה 45858 דקות על הקו לנציג שירות לקוחות. כשהורדתי אותה מיד הבנתי שהיא נעשתה ע"י מעריץ אלמוני ואובססיבי שיודע ומבין באופן מובהק את הצרכים שלי: טונות של מוסיקה ישראלית לרבות ישנה וממשק בשפת הקודש. עכשיו אני רק צריכה כל יום איזה פרח בתיבת הדואר, משלוח של דובי גדול לעבודה ולא משנה לי דת מין או גזע, אנחנו נתחתן.
לגבי הרב קו. עזבו, אני אכתוב טור ארוך בנפרד על אלו שמטעינים אותו בראשון לחודש בדיוק וגורמים לאוטובוס ולנוסעים שבו להגיע ליעדם בשני לחודש.
שיחת השנה לשירות הלקוחות: סלקום.
הטור הראשון שכתבתי בבלוג היה על המעבר לסלקום טי וי. עברה שנה וקיבלתי הודעה שהמחיר עולה. אני לא יודעת למה (סתם נו, אני יודעת מצויין) אנשים צועקים כשהם מתקשרים לשירות לקוחות. אמרתי לנציגה שאני לקוחה מאוד מרוצה, שאני פירסומת מהלכת לסלקום ושהצבע האהוב עלי הוא סגול. שאני רשומה אצלם לשרותי הטלויזיה, הטלפון ומשלמת להם על האפליקציה של המוסיקה. הצהרתי שאין סיכוי שאני אתנתק, אבל הם ישמחו אותי מאוד אם המחיר הנוכחי ישאר.
אחרי שתיקה ארוכה של תדהמה בצד השני והמתנה ארוכה לא פחות, ביקשו לשכפל העתקים ממני ומהשיחה שכמובן הוקלטה למען שיפור השירות. אה, והשאירו לי את אותו מחיר לעוד שנה.
מוסיקת השנה: שלמה ארצי.
אני מנהלת עם ארצי שלא בידיעתו יחסי אהבה שנאה. אם אני הולכת להופעה, אני חוזרת ממנה מלאת טענות על זה שהוא מחרב את הלחנים של עצמו, נשבעת לכולם שאני לא מתקרבת להופעות יותר. עד ההופעה הבאה. אם אני עצבנית, שמה אוזניות ומתרכזת במילים אני ממלמלת לעצמי: מה זה הבולשיט הזה? על מה לעזאזל הוא שר? ובכל זאת, האיש הזה העביר לי שעות על גבי שעות השנה ולא נותר לי אלא לקוות שמיידעים אותו מאקו"ם שרוב התמלוגים שהגיעו לחשבון הבנק שלו הם ממני.
תדהמת השנה: לא עליתי קילו.
אני הפרעת אכילה מהלכת וזו עוד שנה שלא חזרתי להיות בה 127 קילו של שמחת חיים ומדושנות עונג.
צפי לשנת 2019:
רוב האנשים שסובבים אותי בטוחים שאני לא אשרוד. לדעתי פתחו ליין הימורים על התאריך.
יכול להיות שאני עובדת קשה מידי, שכל דבר שאני לוקחת על עצמי מבוצע בצורה מוגזמת, שאני לא שומרת על הבריאות, ובטוח לא אוכלת או שותה כמו שצריך (אלא אם כן 17 כוסות קפה ביום זה נחשב). אבל אני מעולה באתגרים. מה גם שמהות הרצון שלי לשרוד נובע ברובו מתוך רצון עז שלא לתת לאנשים את הסיפוק בלהיפטר מהנוכחות שלי.
בין יתר הדברים שאני חושבת על עצמי (ובטח אחרים חושבים עליי בול אותו דבר, רק להפך) הוא שלחץ חברתי לא עושה עליי רושם. לא הלכתי בתלם רוב החלקים בחיי (סליחה, אבל רווקה עם חתול זה לא תלם, זו סטיגמה. וזה שהיא במקרה יצאה נכונה לא קשור כרגע).
אופנות חולפות לא מרגשות אותי, ביטויים טרנדיים שאנשים משתמשים בהם כגון: יפה רצח, כואב רצח, כל מילה שקיימת+רצח לא נכנסים אליי ללקסיקון. אני צופה בסידרה שכולם דיברו עליה, אחרי שהם שכחו ממנה ועושה החלטות אישיות בלי לתת חשיבות מוגזמת לדעתם של אנשים אחרים.
בקורות חיים אני אכתוב שזו מי שהייתי מ 1973 ועד בערך אוגוסט 2018. יש לי הרגשה שאני פסיעה קטנה מלהפוך את כל הפיסקה הראשונה לפיסת היסטוריה. אתם יודעים מה? אולי זה בכלל לא קשור ללחץ חברתי. אולי זה בכלל עניין של כלב שהופך דומה לבעליו או משהו. אני לא נגררת! אני מושפעת מהתנהלות הרוב.
במקום העבודה הקודם אותו פקדתי כ 21 שנה תיקשרתי עם בני אדם על בסיס חובה בלבד. ישבתי בחדר לבד, לא היו לי לקוחות שהייתי צריכה להרוג. כלומר לשרת, נו התכוונתי לשרת. הסמול טוק שלי היה מוגבל ביותר ביחס לחברים ולכמות העבודה שתחזקתי ובגדול הייתי צריכה שם רק חתול כדי להרגיש כמו בבית.
הייתי עצמאית ולבד.
ידעתי שהאושר הזה נלקח ממני כשהחלטתי שאני עוברת למקום חדש. (זה נלקח ממני, תחבורה הגיונית נלקחה והגיון בריא נלקח גם). הלכתי למקום שאני אחת מצוות של עשרה אנשים כשברור לי שאני אמורה להתחיל לתקשר עם העולם ישירות ולא רק לכתוב לו.
הגעתי לאוויס מבוהלת בצורה מעוררת גיחוך. בשבוע הראשון הרצתי לעצמי בראש משפטים של פליטת ריאליטי כגון: אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, אני לא מזהה את מה שנהיה ממני וכו.
אז הבהלה עברה (כלומר תלוי באיזה יום תופסים אותי) אבל מה שהחמיר בלי פרופורציות זה ה"לא מזהה את עצמי".
בתחילת הדרך לא נכנעתי למה שקרה סביבי. ידעתי שאני משדרת מוזרות מוגזמת וחוסר יכולת להשתלב, אבל זה ממש לא עניין אותי. זו אני והם יתרגלו. ואיכשהו בהדרגה, בלי ששמתי לב פתאום אני קולטת שהם ניצחו.
אם שנים לא ידעתי מהי הפסקה בעבודה, מצליחים להוציא אותי לכזו מחוץ למשרד, אם כדי לשמור לא לחזור להיות גור היפופוטם כבר שנים אני חיה על ארוחת ערב בלבד, אני מוצאת את עצמי עם צלחת צ'יפס לצהריים. צי'פס!!!! כן כן, קראתם טוב צ'יפס!!! ואם חירפן אותי שכולם צועקים כל הזמן אחד לשני במקום להתקשר בטלפון הפנימי, אני מוצאת את עצמי צועקת גם.
ויש עוד דברים, שאני לא אכתוב פה מחשש להפללה עצמית.
מדהים שיש כל כך הרבה כדורי מרשם וטרם המציאו אחד שמונע הידבקות בהתנהגות של
אדם אחר.
עברו חמישה חודשים ברוטו שלושה וחצי נטו (אל תשאלו כדי לא לקבל תשובה של טור שלם בנפרד) מאז שאני פה ויש לי הרגשה שאני במדרון חלקלק. ואולי זה לא לחץ חברתי או כלב ההופך דומה לבעליו. אולי זה בכלל ברומא התנהג כרומאי. לא משנה. כל עוד יש לי תירוצים, אני מסודרת.
*מוקדש באהבה למרלן שאחראית לחלק "המשחרר מעבדות למוות" שאימצתי לעצמי *טיפונת* ממנו.
סביר להניח שעשרת האנשים שקוראים את הבלוג ומכירים אותי ממש טוב, מגלגלים מדי פעם עיניים ותוהים היכן המודעות העצמית שאני מתהדרת בה. אני בטוחה שהם גם צודקים מדי פעם (מהמרת על אחת מכל פעמיים). בטוח שיש מספיק קטגוריות שבלי לשים לב אני מעצבנת בהן בדיוק כמו כל אדם בלתי נסבל שמתקיים סביבי ועליו ועל דומיו כתבתי. אבל אם אתם קוראים את הטור הזה וחושבים שגם הפעם אני מתנהגת כמו כולם, אין לי בעיה ששוב תתהו ותגלגלו עיניים. אבל אם אפשר לתת לי כפכף בראש, זה יהיה אחלה. אני כבר אבין לבד.
מסתמן שאלוהים חילק לנו 2 חוכמות חיים. אחת שמיועדת לשימוש אישי ואחת שמיועדת לצרכים של יתר בני האדם. (מעניין אם בשימוש אישי, יש הקלות בעונש כמו בגראס).
בחוכמת החיים שלנו אנחנו מנסים להשתמש בזהירות. שוקלים את הסיטואציה, מתייעצים עם קבינט ביטחוני, עורכים רשימת יתרונות וחסרונות, לוקחים נשימה ופועלים.
(אלא אם כן אתם אני ואז אתם קודם צועקים ואז דופקים את הראש בקיר ואז נרגעים ושוקלים את הסיטואציה. אבל למזלכם אתם לא אני).
חוכמת החיים לאחרים מכילה אצל רוב בני האדם שאריות אנרגיה, חוסר סבלנות ועיצות מפי מומחים אקראיים שהם ראו במקרה באיזו תוכנית בוקר בטלויזיה. (זה תמיד במקרה, אף אחד לא יודה מרצונו שהוא רואה את השיט הזה).
אם אדם רוצה להעלות לעצמו את האיי קיו והביטחון העצמי כל מה שהוא צריך זו צרה טובה של מישהו אחר. זה כמו ההורה הדוחף הזה שמגשים את החלומות שלו דרך הילדים, רק בכזה שמגשים את הפנטזיה שלו לעזוב את מקום העבודה המשמים שלו, בתמורה לתואר קואצ'ר מקורס האינטרנט של אלון גל, על גב הקטסטרופה התורנית שפקדה אותך.
אתה לא חייב להבין על מה מדובר או להכיר את הסיטואציה שהאדם חווה באופן אישי כדי לדון בה ולעוץ עיצה. וכל עוד אתה מסייג את דבריך עם משפטים כגון: לפי דעתי, אם זה היה קורה לי, תעשה מה שאתה רוצה אבל אני חושב ש... וכדומה. זה מסיר ממך אחריות וכל בית משפט יוציא אותך זכאי במקרה וטעית (חוץ מזה של אדושם הכל יכול).
היי היי!!!! אני רואה את הכפכף ביד שלכם!!!! תניחו אותו עוד לא הגעתי לתלונה שלי!!! שניההההההההה רגע, עד פה ברור שזו גם אני, אני יודעת לבד!!! אז איפה אני לא אנשים אחרים? (כלומר לפחות לטענתי לפני הכפכף בראש) או יופי ששאלתם!
במתלהמים.
הרבה יותר קל להגיב לאדם במצוקה בדרך שתרצה אותו. הסכמה מלאה עם דבריו תעשה אותו מאושר ואותך פטור מעריכת דיון ארוך ומעמיק בעודך מעדיף לבלות את זמנך בעשיית דברים חשובים יותר, כמו לבהות בנקודה עם קורי העכביש בפינה של התיקרה שאתה מתכנן לנקות כבר שנתיים. רק שלעיתים ההסכמה הזו מלווה במשחק מוגזם סטייל טלנובלה ספרדית, התלהמות מיותרת, עיצות אחיתופל ודיעות שרק מלהיטות ומסבכות את המצב. אנשים מרשים לעצמם להמליץ לאחרים ביתר קלות להתנהל ולהתנהג בצורה שהם לעולם לא היו בוחרים לעצמם.
אז נכון שאם תפצח לאדם כזה במשפט קלישאתי בנוסח לכל מטבע יש שני צדדים, יש סיכוי שבכל מקרה תחטוף כפכף לראש.
אבל היי, אולי אחר כך תוריד איתו את קורי העכביש מהתיקרה.
לאחרונה יצאתי בבוקר מהבית ושכחתי לקחת את הטלפון. קלטתי את זה אחרי שתי דקות והמשכתי ללכת לתחנת האוטובוס כאילו זה עניין זניח. אם זה היה קורה בעודי עובדת במקום הגיוני יותר מאשר לוד הייתי חוזרת הביתה, מחבקת אותו ומתנצלת בפניו על הזילזול שהפגנתי בהתחשב שהוא מכיל את תמצית חיי ואת כל המידע שאני זקוקה לו כדי להתקיים. אבל אלוהי האוטובוס פינק את לוד באחד כזה אחת לשעה, אז המשכתי בדרכי כאילו זה הגיוני לצאת מהבית עירומה מטכנולוגיה, כשאני למעשה מנותקת מהיקום ומהמציאות.
לא טרחתי לבשר לאף אחד שהמוח השני שלי אינו ברשותי מכמה סיבות. ראשית, אף אחד לא אמור לחפש אותי. אנשים יודעים שאני לא זמינה אליהם במהלך היום וניתן ליצור איתי קשר רק במידה ופרצה מלחמה כוללת או נאמר במידה וחייזרים השתלטו על כדור הארץ והביאו איתם לפה מיני חלליות שהועברו למשרד התחבורה. שזו ידיעה שיש לה נגיעה לחיי (עם המזל שלי גם החללית תגיע ללוד פעם בשעה).
מיותר לציין שאני לא זוכרת שום מספר טלפון של אף אחד (חוץ מ 100 של המשטרה מתוקף אחריות ציבורית ו 102 של מכבי האש למקרה שיצטרכו להוריד את החתול שלי מהעץ). ויאמר לזכותי שלרגע חשבתי לשלוח איזה מייל מיידע מהעבודה. אז חשבתי. גם חשבתי להתחיל לעשות חצי שעה הליכון ביום ואתם לא מדמיינים שזה מתבצע נכון?
לא קרה שום דבר משמעותי מהאירוע חסר האחריות שהפקתי. אה, אולי מלבד זה שהגיעו אליי בערב הביתה לבדוק שהחתול לא מנשנש את גופתי הנרקבת, אחרי שנערך סבב שיחות לנסות להבין אם עודני בחיים. אה, ושחבר אחד נתקף בהתקף חרדה אמיתי מזה שנראיתי בווטסאפ לאחרונה רק בליל אמש. אה, ואני גם מניחה שהיו גם כמה שיצאו מאוכזבים מזה שההספד שלהם חזר זמנית למגירה.
מודה שקצת חיככתי ידיים בהנאה לנוכח האירוע הזה. זה היה כמו לעשות תרגיל הכנה של פיקוד העורף למקרה האמיתי שכולם יודעים שיבוא. החתול כבר שנים בוהה בי במבט מעורר חשד.
מדהים לחשוב שעד לפני כמה שנים אנשים יצאו מהבית ולאנשים אחרים לא היה מושג איפה הם מתרוצצים. הסתובבנו ימים שלמים מבודדים. אף אחד לא ידע איך עובר עליך היום, לא יכולת להעביר תמונה דבילית שהועברה מתוך קבוצה של דבילים אחת, לקבוצה של דבילים אחרת (צריכה לבדוק בגוגל מתי משערים שהאדם למד לעשות העתק הדבק) ולא ידעת מה כל 40 ההורים בכיתה של הילד חושבים על המורה החדשה לידיעת הארץ.
כולם מדברים על זה שאיבדנו את הזכות לפרטיות, אף אחד לא מדבר על זה שאיבדנו את הזכות לקצת שקט. לא תענה למישהו בתוך זמן קצוב ותקבל מטר של תלונות: לאן נעלמת? למה אתה מסנן? ממתי אתה כל כך עסוק? (צריכה לבדוק בגוגל גם מתי נכנסה ללקסיקון האנושי המילה לסנן כשלא מדובר על פסטה).
נראה לי שיהיה נכון עבורי לעשות תרגיל שנתי כזה. לוודא שכולם שומרים על עירנות. בכל מקרה ליתר ביטחון אני ישנה תמיד עם עין פקוחה על החתול.
אין כמו שנאה תהומית לאדם אחד, כדי לחבר בינך לבין אדם בלתי נסבל אחר.
אין שום צורך שיתקיימו ביניכם קווי דימיון נוספים, הלך רוח דומה בעוד נושאים חשובים יותר או פחות ואין חובה שתהיו בעלי תחביבים מסונכרנים (אלא אם כן, תיעוב הוא תחביב לגיטימי לשעות העבודה והפנאי).
אני לא יכולה לקחת קרדיט על: "האויב הכי גדול של האויב שלי - הוא חבר" (עשיתי גוגל, יצאה תוצאה אחת שטוענת שזה רשום בתנך. לא בדקתי אם זה נכון. בכל מקרה הייתי בטוחה שבמקור זה מאיזה סרט של ברוס ויליס).
אבל אני מונחת כרגע במקומות שהתופעה הזו תופסת בהן נפח לא מבוטל, אז החלטתי לחפור בזה טיפונת ולעשות לי סדר במחשבות.
אגב אם זה מפריע לכם שאני חושבת פה בקול רם, רק תגידו - אני ממש אשמח להתעלם מכם.
זה הולך להיות מסובך. אז כדי שיהיה יותר קל, נגדיר את האיש שאנחנו שונאים - איש 1
ואת האיש שאנחנו שונאים, אבל אוהבים את זה שגם הוא שונא את האיש שאנחנו שונאים נגדיר - איש 2. הובן כן? אתם משהו! יופי, ממשיכים.
סביר להניח שאת איש 2 אנחנו לא מחבבים מסיבות לגיטימיות כגון: שהוא מזיז את האף כמו ארנבת כשהוא לועס או נאמר בגלל שהוא נושם בצורה קולנית ומעצבנת.
אבל גם אם אחת הסיבות הן שהאיש כותב את מדור הרכילות בירחון של העבודה ומידע זולג ממנו כמו משר בממשלה אחרי ישיבת קבינט, עדיין רוב האנשים יתקשו להימנע מלמצוא אצלו מפלט להוצאת מלל על איש 1, שטומן בחובו כל מושג שקיים בלקסיקון שלהם תחת הקטגוריות: תסכול, עויינות וזעם.
תוך כדי כך הם יעבירו לרשות איש 2 מידע רגיש שווה ערך לקלף ג'וקר אותו הוא יוכל לממש נגדם בכל עת, כשבתנאים רגילים סביר שלא היה פורח מזכרונם שאם הם היו מפרסמים את המידע הזה על שלט בכביש איילון החשיפה לציבור היתה קטנה יותר. (למי ששאל את עצמו, ברור... כתבתי ותיקנתי כי התבלבלתי לפחות פעמיים בין איש 1 ו 2. אל תתנשאו מעלי, זה מה יש ואני זו שצריכה לחיות איתי).
אין לי ספק שגם אני נופלת במלכודת הזו מידי פעם (אין לי ספק = אין לי זיכרון. וברור לי שזה שאני לא זוכרת באיזה יום אני, לא אומר שאין איזה שם של יום שמישהו אחר יודע בוודאות שאני נמצאת בו). אבל לצפות בזה מהצד, בשני אנשים שלא מחבבים אחד את השני דנים בהרמוניה נהדרת על איזה שיט אדם אחר, זה מגוחך וצבוע ברמה שזה עושה לי גרפסים וצרבת של ציניות.
2018 ובני אדם מחפשים נחמה בבני אדם אחרים, כשכל זב חוטם כבר אמור לדעת שהכי טוב זה לסמוך על אוכל. אוכל זה דבר מנחם.
כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...