יום שלישי, 23 בנובמבר 2021

סופיה בולגריה - מה שהיה באמת - ללא המלצות, אני לא עובדת בקונסוליה אז אין לי אינטרס

 

אם החיים היו מלאי הפתעות וחסרי וודאות עוד לפני 2020, באו החיים שאחרי הקורונה (חחח אחרי- התכוונתי תוך כדי) והוכיחו שיותר מזה שאלוהים צוחק על מתכנני התוכניות, הם צוחקים על עצמם תוך כדי שהם מנסים לקבוע משהו. אבל שום וירוס לא יעמוד ביני לבין העולם הגדול (או מדוייק יותר ביני לבין האופציה לשופינג) ועל כן גם שני ניסיונות טיסה כושלים לא עצרו בעדי מלנסות ולעשות גיחה קצרצרה לסופיה - בולגריה.

אם הייתי רוצה לבשר על הריון לסביבתי הקרובה, הייתי מבועתת פחות. זה לא (רק) שפחדתי מעין הרע, כמו שרציתי להימנע מהצורך להודות בכישלון שלישי – נמל התעופה/קורונה - 3 רונית – 0, זה כבר לא הפסד, זו תבוסה. וככל שאני טיפוס לא תחרותי, אני גם טיפוס שלא מבין רמזים. אז ניסיתי שוב והמתנתי.

את ההמתנה ליום הדין, סליחה- לטיסה, העברתי בעיקר בספירה יומית של חולי הקורונה בבולגריה, עקבתי אחרי התחלואה הגואה באירופה הלא מחוסנת בבוסטר ועין אחת הייתה פקוחה באופן קבוע לכיוון המייל שיבשר: 4-0 לקורונה. פסימית שכמותי. אחרי שאיבדתי שנתיים מחיי לקורונה והורדתי לעצמי עוד שש שנים מהמתח, לא ייאמן - אני טסה!!!!!!

אגב, פעם חשבתי שאם כבר טסים, זה חייב להיות מינימום לשבוע. היום, אם תתנו לי אחר צהריים של פורענות וחזרה עוד באותו היום, אני אורזת תיק ומחכה לכם בשדה.

רבים יעידו שמעל גיל 40 מעגל החברים מצטמצם לאלו ששרדו את השינוי שחל בכם במהלך השנים. חברים חדשים הם נדירים ואני נוסעת עם אחת כזו. בפעם הראשונה אני טסה עם מישהי שלא העברתי איתה יחד יותר משלוש שעות רצופות עד כה. איזה שטויות, מה פתאום סיכון? מה יש לי לדאוג? מדובר בסה"כ בחברה שהיא גם הספרית שלי. זו גם אותה אחת שאחראית לכל שאר טיפולי הקוסמטיקה שאני צריכה לבצע כדי להראות סביר במרחב האנושי. במקרה הכי גרוע אני לא אסתכל במראה יותר אף פעם ומי שיסבול זה אתם שתאלצו לצפות בי ובגרסה הנשית שלי לשפם.

הטיסה הפעם מטרמינל 3 אותו לא פגשתי עוד הרבה לפני הקורונה. איכשהו כל הטיסות האחרונות שלי נדדו לטרמינל 1 היבשושי והלא אטרקטיבי, כך שההתרגשות גדולה מהרגיל ואף קפה ומאפה ב 150 ₪ לא ירמוס לי את האושר.

 18.11.2021 יום חמישי:

אתמול הייתי בהופעה של בעלי לעתיד תמיר גרינברג בהיכל התרבות. אושר צרוף. איזו התחלה מדהימה לחופשה המתוכננת. פתחתי את הבוקר באופוריה, קצת עבודה והמון קפה. כמה מושלם. רק שחמש דקות לפני שיצאתי לשדה, נחת עלי משבר בעבודה שהוציא אותי משלוותי (יו, לא ידעתי שהמילה שלווה מופיעה בלקסיקון שלי) עד כדי בכי מוגזם. אני אדם זריז מטבעי כך שתוך כדי סגירת המזוודה והתארגנות סופית, ניהלתי את האירוע ב"קור רוח" של אישה בהריון עם תאומים בחודש תשיעי בחום של אוגוסט - משמע היסטריה ודרמה. הצלחתי לסדר הכל,  ניגבתי את כל המים שנשפכו לי על הפרצוף. עיקמתי שפתיים לסוג של חיוך ויצאתי לדרך.

טרמינל 3, כמה התגעגעתיייייי אתה לא רואה את טרמינל 1 ממטר. אחרי כמה שנים של פרידה כואבת, חשתי שאני צריכה לפצות אותך ולרכוש ככל שאוכל. אגב תוך כדי זה שאני רוכשת קלטתי שאני עדיין עם עין אחת צופיה על המייל, לבדוק שהטיסה שאני אמורה להיות עליה עוד שעה, אכן מתקיימת. אני צולקתי נפשית מהביטולים האלה לתמיד.

עלינו על מטוס דמוי קופסאת סרדינים מרופטת שעשה רושם שלא תשרוד גם פקק באיילון, אבל מה אומר - הגענו. ביציאה משדה התעופה היתה אמורה לחכות לנו הסעה, אך לא. כל ניסיון לאתר את האיש שאחראי להעביר אותנו למלון עלו בתוהו ומצאנו את עצמנו עולות על סוג של מונית שניראתה אחות של הקופסא המרופטת איתה נחתנו. אחלה, אני אוהבת יציבות. בדרך התקשר אלי איש ההסעה כולו מתנצל שהתפספסנו. רק אציין שכל דקת התנצלות שלו בטח גבתה ממני 50 ש"ח, כי לא עשיתי חבילת שיחות.

* הערת ביניים - תודה לסלקום שחבילת האינטרנט שעשיתי לא עובדת. פתחתי נתונים לנייד, עשיתי כל מה שיכולתי. ממש חמוד מצידכם שחסכתם לי 200 ש"ח, עוד כסף שאפשר לבזבז!!!!

המלון מושלם. עד כמה מושלם? לראשונה בחיי אני במלון שיש בו שולחן עבודה גדול מימדים הכולל כיסא מנהלים ותאורה מפנקת. זה כאילו אלוהי הוורקוהוליות החליט לפנק אותי!! רגע... לא ממש, קבלו תיקון. מתברר שאני צריכה מתאם לשקע. ואוו כמה התבאסתי. אבל לא נורא. לא משנה מה תכננו למחר... שיניתי את זה לחיפוש אינטנסיבי אחר מתאם לשקע. זהו, עכשיו לילה ואני הולכת לישון ולחלום על מיילים.

 19.11.2021 יום שישי:

בשש וחצי בבוקר הלכתי לטפל בדחיפות בהתמכרות השניה שלי אחרי עבודה - שתיית קפה. הלכתי לבד, חברתי לטיול עוד ישנה. חדר האוכל ממש מלא כל טוב, אני כבר שעה פה בטלפון וכרגע הזמנתי את הקפוצ'ינו השלישי שלי. המלצריות בוהות בי בייאוש. הבטחתי להן באנגלית רצוצה שזה דה לאסט וואן.

בארץ הקודש, אם אני צריכה אחרי העבודה, נאמר, ללכת למכולת שנמצאת פסיעה מהבית שלי אני נכנסת לדיכאון כבר בצהריים. אין לי כוח. המחשבה ללכת עשרה צעדים מיותרים מכניסה אותי לסחרור מחשבתי שבסופו של דבר מסקנתו תהיה שלחם זה דבר מוערך מידי, יש לי קרקרים בבית ואין שום סיבה אמיתית לטירחה הזו. אבל שימו אותי בחו"ל והשעון החכם שלי שרוב הזמן חושב שאני מתה, כי אני זזה פעם בשעתיים שלוש, יהיה בטוח שתרמתי אותו לנערה קופצנית בת 16. בסביבות 26 אלף צעדים, כולל מסע כומתה - סחבתי שק איקאה מפוצץ ברכישות על הכתף במשך כמה שעות.

סופיה יפה. רחובות רחבים וגדולים, היא נקיה, והיא זולה. ממש זולה. כרגיל, כל קניה (כולל אוכל) מעוררת מיד דיון והשוואה למחיר אצלנו. למזלי בחרנו נכון את ארץ היעד. מבחינה מתמטית זה להכפיל בשתיים, זה חישוב שאפילו אני מסוגלת לעשות.

* הערת ביניים, עד כה לא נמצא מתאם לשקע של המחשב ומקציף החלב אבל אני ממש בסדר עם זה. באמת לא מדאיג אותי בכלל, ממש באמת, הכל בסדר. שום בעיה. אני ממש ממש ממש ממש בסדר.

נסיעה במונית פה זולה כל כך שבאמת אין שום סיבה להסס אם לבצע אותה. ישנה רק בעיה אחת, ככה קטנה, ממש פיצית. אנחנו במרכז העיר, כל מה שאנחנו רוצות מתקיים ברדיוס קטן מאוד ומשום מה אין להם מושג מה נמצא איפה בעיר שלהם. הם לא מכירים שמות של מלונות, הם לא יודעים שהתחיל אצלם יריד קריסמס מרכזי. הם יותר תיירים מאיתנו והכי תמוה, הם לא משתמשים בווייז וביקשו מאיתנו לספק להם את האפליקציה.

בבוקר מוקדם עשינו את בדיקת הקורונה שתחזיר אותנו לארץ ונגררנו לשם בצהריים לקחת את התוצאות כאילו אין מיילים בחיים האלה.

 קיצר, לא וייז ולא אי מיילים. נראה לי שזו מדינה טכנופובית כמוני. אולי אני אבקש פה מקלט מדיני.

האנשים ברובם ממש מסבירי פנים לתיירים. כל שאלה נענית בסבלנות, הם אף עוצרים לדקות ארוכות לפעמים. מזג האוויר פשוט מושלם, קר במידה סבירה, אין גשם. מהארץ לעומת זאת, מגיעים מסרים וידיעות על כך שאתם טובעים. היה אצלנו קיץ עד לפני יומיים. קצת מעליב שחיכיתם עד שאני אלך.

* הערת ביניים, נמצא מתאם לשקע!!!!!!!!!!!!

היינו בשוק, היינו בקניון, הלכנו אין ספור רחובות, הלכנו לאיבוד ואז מצאנו את הדרך חזרה לפרוק "סחורה בחדר" כדי לפנות מקום לסחורה נוספת. אם אנחנו כבר פה, ראוי שנתרום לכלכלת המדינה.

* הערת ביניים  - נראה לי שהמתאם לשקע לא יעשה את העבודה, אני בסדר. הכל טוב אני באמת בסדר, זה לא מדאיג אותי, אז שלא ידאיג אתכם. מצבי הנפשי מעולה.

עושה רושם שאני באופוריה מוחלטת, המוח שלי התרוקן מכל דבר שהוא לא המקום והטיול הזה. זו תחושה שלא זכרתי ואני מקווה שאלוהי הקורונה יסכים שאני אחזור אליה עוד מידי פעם, כי נראה לי שמשעמם לו והוא התחיל לסגור שוב את אירופה.

היום הכרנו נהג מונית שאולי לא ידע את הדרך, אבל הצליח לנסוע ולשחק בו זמנית בסוג של סוליטר בטלפון שלו. שמתי לב שגם הדיבורית לרכב אינה מוכרת בבולגריה. קיצר, מסתמן שגברים ממש טובים פה בלעשות שני דברים במקביל.

ארוחת ערב אכלנו ב"נאפיס" של בולגריה. רשת מסעדות בשם "הפי". מקום מעוצב בצורה מהממת, אוכל טעים וזול. וזו הזדמנות להעביר מסר: רבותי ממליצי הפייסבוק - נאפיס זה לא. אתם חייבים לעבוד על עולם הדימויים (וההבנה) שלכם. המסעדה הזו זולה כי זול פה. לא נמצא כל קשר בינה לבין המסעדה שהוקמה במקור כמחווה לעדה התימנית. למי שמכיר אותי ונבהל לרגע, אני לא בדקתי שום המלצה. אני באתי לפה בלי לדעת כלום על כלום. כמו אלה שבאים אלינו וחושבים שאנחנו נוסעים לעבודה על גמל? אז כזה. חשבתי שהכל מיושן פה, מלא בסמטאות צפופות וכשהגעתי מצאתי רחובות ענק שחונות בהן מכוניות ממש שוות.

הגברים כאן אינם נראים אטרקטיביים בעליל וחבל, אם אני כבר יוצאת מהמוד שלי שמתקיים באופן קבוע על עבודה, שינה וטלויזיה הייתי שמחה לשטוף את העיניים באיזה "לוציפר" אחד או שניים (שורת מחווה לאחותי, אל תשאלו ואני לא אצטרך להסביר).

עד כה, אחרי שהלכתי 56898024 קילומטר אני חייבת לציין שלא מצאתי חנויות תיירים. כאלה עם כל השטיקים של כובעים, מגנטים וכו' (יש לי אוסף של מגנטים מכל המקומות שהייתי בהם, אל תשפטו אותי בחיאת) מה שכן יש פה בכל פינה, אלו חנויות קטנות עם כל מיני סוגי אגוזים וגרעינים. הם מחולקים לתאים קטנים ומסודרים. מה אני יודעת, אולי סנאים מנהלים את הארץ הזו. עוד מנהג שאותר פה הוא לשים בבתי קפה ובמסעדות פתקים קטנים מגולגלים דק דק עם "עתידות" בזוקה סטייל.  זה היה נחמד אם הם היו מגישים לכל אחד פתק בודד. אבל הם משאירים לך על השולחן פח קטן עם 20 כאלה, כך שתאורטית, יכולתי לצאת עם כל כך הרבה מידע על העתיד שלי, שלא היה נשאר לי למה לצפות, אז ויתרתי.

* הערת ביניים - בחצות הלילה הוצאתי את המתאם מהפח, הייתי חייבת לעשות עוד בדיקה ו........... הבנתי איך זה עובד!!!!!!!!!!! אההההההההההההההההההה יש לי מחשב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אההההההההההההההה. סתם נו, הייתי ממש קולית. למי אכפת מעבודה. אני בחופש - אה, לי.

זהו, הולכת לישון עם עין אחת על המחשב, סופרת לו את האחוזים העולים בסוללה.

 יום שבת 20.11.2021:

* נתחיל עם הערת ביניים. מחשב יש - חיבור למחשב שלי בעבודה: אין. אבל אני עדיין בסדר, נושמת סדיר ולא קורה לי שום דבר חריג שכמה שיחות אצל פסיכולוג לא יפתרו.

 עוד לפני שהתיישבתי לשולחן בחדר האוכל ניגשה אלי מלצרית והודיעה לי שהיא מזמינה לי את הקפוצ'ינו. בטח השארתי עליה רושם ממש חזק אתמול.

יצאנו היום מאוחר באופן יחסי ישר לקניון נוסף, אחרי רכישה קלה המשכנו לאבד את עצמנו ברחובות סופיה. כמו תמיד, ניצלנו על ידי נהג מונית שהוביל אותנו למקום מבטחים שם המשכנו למדוד רחובות נוספים. בבתי הקפה הפזורים במדרחוב ענקי, מעשנים גם במקומות סגורים. זה בטח כי הם רוצים לוודא שאם הקורונה לא תדלל להם את האוכלוסיה, הם יחוסלו על ידי עישון פאסיבי. בכל זאת, תמיד צריך תוכנית מגירה. אגב אפשר לחזור לארץ, מצאתי חנות תיירים הולמת ויש לי מגנט ראוי.

*הערת ביניים: עד כה ערכתי השוואת מחירים בערך ל 9857 מוצרים. אם צריך אותי לאיזו פינה של תוכנית חיסכון בערוץ 12, אל תהססו לפנות.

חברתי למסע אחראית על שלושה ילדים בגילאים שונים, כולם בעלי התמקצעות בסודות הסלפי, כך שבין לבין אני נעצרת, מקבלת טיפ ומצלמת. זה מסוג הדברים שבארץ לא היו קורים גם אם זה היה משחק הדיונון והחיים שלי היו תלויים בזה. (לא ראיתי אבל אני רואה מלא אקטואליה - גיא פינס אז אני מעודכנת)

בבית קפה בו ישבנו תוך כדי עישון פאסיבי כמקובל, קיבלנו הפעם פתק "עתידות" בודד לכל אחת. לי יצא שאני אקבל כסף. קטע. חשבתי שזה פתק עתידות של בזוקה אבל אז התברר שזו בכלל הבדיחה של בזוקה. סתם חוסר הבנה, עמכם הסליחה.

אחרי מנוחה קלה שמנו פעמינו למסעדה איטלקית שנמצאת בסמוך למלון. אחרי התברברות עם התפריט שנראה קצת עילאי מתנשא, בחרנו בכמה מנות שקיווינו שיש בהן כמה שפחות מוקשים בעקבות מילים שלא ממש הבנו וביצענו הזמנה. בגדול אין לי תלונות חוץ מאחת - שלא קיבלתי "פתק מזל", מסתמן שזה יותר עניין עממי ופחות תופס במסעדות יוקרה.

אחרי נסיונות מורכבים לארגן לנו לו"ז הגיוני למחר, אני הולכת לישון בתקווה שסוף סוף מחר בבוקר אצליח לעבוד קצת. ואם לא, מה אומר. אסור להתערב לגורל.

יום ראשון 21.11.2021:

התעוררתי בשלוש וחצי ותודה לאלוהי הנטפליקס שבזכותו שרדתי את שעות ההמתנה למרתון היומי. המחשב לא מתחבר לעבודה ואני מתחילה להבין שזה לא נועד לקרות. אני לא מוטרדת. 65654 מיילים שוכבים שם ואין להם מה לעשות חוץ מלחכות לי. חרשנו את העיר בצורה כזו שאנחנו מתקשות לאתר מקום מרכזי שלא היינו בו. בסופו של דבר מצאנו עוד שוק מקורה שאמור להיות "חובה" לתיירים. מה אומר, אולי המלצות לא תקבלו ממני בטור הזה, אבל אני מוכנה להגיד לכם לאן לא ללכת - לשם. מהשוק המשכנו לעוד... קניון, המשכנו עוד... לרכוש. השעון החכם שלי, לדעתי, מכין לי מצעד ניצחון מיד עם חזרתי הביתה.

יתכן שיכולנו לנצל את שלושת הימים האלה ליותר תרבות, מוזיאונים והיסטוריה מקומית. אבל אני חייבת להודות שאחרי צום חו"ל של שנתיים כל מה שרציתי זה להסתובב, לבהות, לרכוש ובעיקר לעשות רגע פאוזה מלחשוב. את היעד הזה ללא ספק השגתי. מזג האויר אגב הפך היום לחם בצורה מוזרה. בעוד זה הפך את חברתי למסע מאושרת, אני מעדיפה שהאוזון יבלע אותי ונסיים עם זה.

לסיום הטיול החלטנו ללכת לספא של המלון. משהו שאני לא מרבה לעשות. מסתבר שהתור שניסינו לבצע לא ממש עבד ואני באמת לא ארבה לעשות מסג' גם בעתיד הנראה לעין.

* הערת ביניים - מצאתי את עצמי תוהה למה מוחאים בכלל כפיים לטייסים על נחיתה? זאת העבודה שלהם לא? אליי, כשאני עושה משהו מדהים בעבודה, אף אחד אפילו לא מרים מבט.

זהו חוזרים.

בשדה התעופה קיבלתי פיצוי על המסאג' שלא התקיים. הבודקת הביטחונית מיששה אותי עד שכל השרירים שלי הפכו רפויים. באינטרנט אגב, צויין על ידי חלק מהישראלים, ששדה התעופה בסופיה הוא ממש קטן ושאין בו כלום. אין אוכל, אין שתיה וגם שלא מקבלים שם שום מטבע מלבד יורו. אולי הם התכוונו לסופיה של מדינה אחרת, כי פה היה הכל, מה שאיפשר לי לבזבז את מעט הכסף שנותר לי.

הפעם קיבלנו מטוס חדיש ונאה למראה שלא הרגיש כמו קופסאת המוות מלפני שלושה ימים. היציאה מבולגריה היתה זריזה ביותר וגם פה בארץ הקודש הבירוקרטיה מסתיימת לאחר דקות.

* הערת ביניים - המחשב שלי גם פה סירב לעבוד. יש לי הרגשה שהוא ניסה להתאבד בגללי. בלית ברירה הוא עבר בדיקה אצל עובדי החברה ופתח את עצמו ואת 448765 המיילים שלו רק בצהריים.

היה תענוג.

תודה לחברתי למסע ג'נט, שלמרות התקפי פומו שיש לה (תעשו גוגל) ולמרות זה שאיכשהו אני בעלת האנרגיות בינינו, סגרה לי פינה שחיכיתי לה זמן רב. ואני רק מזכירה. מי שרוצה ולו אחר צהריים של פורענות, אני מחכה לכם בשדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



Email secured by Check Point


יום חמישי, 22 ביולי 2021

לכבוד מיליארד מיליארד טיפשים ‏🎶

והיום נעסוק במלחמתי החדשה כנגד כל מכריי (בואו, אני בת 48 עוד רגע. מדובר על חמישה, שישה אנשים שיש לי עוד סבלנות לנוכחות שלהם. זה לא שאני צריכה ארטילריה רצינית). שאלתי בתקופה האחרונה, בכמה הזדמנויות, האם לדעתם כמות הטיפשים המתקיימת על פני כדור הארץ היא גדולה בצורה קיצונית, או שאנשים פשוט עסוקים ממש ובלתי מרוכזים, מה שגורם להם לייצר תשובות (ומעשים) כלאחר יד, מבלי לעצור לרגע ולחשוב על הסוגיה עימה הם מתמודדים. לא היה אדם אחד שלא ענה לי בצורה נחרצת – טיפשים. יש המון המון המונים של טיפשים.

זה לא שאני לא מסכימה עם הקביעה הזו. אני חיה אותה (מתעצבנת אותה, מקללת אותה) יום יום. אבל אני מודה שיש לי קושי אמיתי לשאת את המחשבה שכל כך הרבה אנשים שמצליחים לקיים חיים, להתנהל עם משפחה ולהחזיק מקום עבודה, קיבלו מהשם הכל יכול המון יכולות – חוץ ממוח עם תפקוד סביר. אישית אני מאמינה וחושבת (ומקווה, כל כך מקווה) שלפחות לאחוז מסויים מהאנשים האלה, יש יכולות טובות יותר ממה שהם מציגים לי באותו טווח זמן בו הם השאירו אותי פעורת פה והמומה מתגובה/פניה סופר טיפשית ולא הגיונית שקיבלתי מהם. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי באותה שניה הם קיבלו הודעה מהילד שהוא העלה באש את הספה בסלון, שאמא שלהם התקשרה וסיפרה להם שהיא טסה להודו, כי אף פעם לא מאוחר לעשות טיול אחרי צבא. אני משכנעת את עצמי שקרה משהו שיצדיק את חוסר המחשבה שניכר מהתגובה שלהם.

בנוסף, בואו נודה שאנשים איבדו סבלנות כבר מזמן. הכל היום יותר מהיר ויותר קצר. הכל מתנהל בקצב הטיק טוק. מי שקבע מזמן, מזמן, מזמן (ועוד הרבה מזמנים)  ש- 24 שעות ביממה יספיקו, ללא ספק כשל כי לא ראה מספיק צעדים קדימה. כבר הרבה שנים, שההפרעות והמטלות היום יומיות שלנו לא יכולות להתכנס אל תוך הטווח הזה שהוקצב לנו ליום. כתוצאה ישירה מכך, אם כתבת היום לבן אנוש מייל או ווטסאפ, סביר שהוא יקרא מתוכו כל מילה שלישית בלבד, בעיניים מרצדות ומרפרפות, והלך הרוח בו הוא מצוי באותו הרגע והמצב הפיסי שהוא נמצא בו, ינהלו את המחשבה מתוכה תצמח התגובה שתקבל. זה יוצר בעיה אחת קטנה, זעירה, ממש פיצי  – שהיא תהיה מטומטמת. (נוט טו סלף: לבדוק אם נערך מחקר מקיף לגבי הקשר בין מהירות התגובה לגודל הביזיון העצמי שיתרחש בפועל).

למען גילוי נאות, אציין שכל הדיון נערך בעקבות מקרים בלתי נגמרים שמתרחשים אצלי מידי יום במסגרת העבודה. זה גוזל ממני המון אנרגיות וגורם לי להמון עוגמת נפש. אם הייתה מכסת קללות פר אדם, הייתי בגרעון כמו תקציב המדינה. בחיים הפרטיים שלי סביר שאני יותר סבלנית (חחחח, זין).

אגב, כדי לשרוד את החיים האלה, אני מנסה להאמין ככל יכולתי (שכנוע עצמי, המון המון שכנוע עצמי) שגם רוע וחוצפה שאנשים משדרים ברגע נתון בו הם מייצרים איתך אינטרקציה שהורסת לך את החשק לחיות לאיזה שעה שעתיים (והורסת לך את מעט האמונה שעוד יש לך במין האנושי לתמיד) לא עוצרים רגע לחשוב מה המטרה. מה יועיל להם להתנהג בצורה שתגרום לך לעשות כל מאמץ כדי לא לסייע להם. במקרה שלהם אגב, אני ממש מקווה שאולי הילד ישרוף להם את הספה בסלון. אה, ואת כל הבית.

אני לא מלומדת, יש לי מלא חסכים ואני באמת די ממוצעת. אבל תכלס זה מספיק לחלוטין להיות כזו בעולם שמלא בהמונים, המון המון של המונים של בני אנוש ממש דבילים.

 

 

 

יום שני, 12 באפריל 2021

אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו - מלא חשיבות עצמית

נתחיל במעט סטטיסטיקה:

100% מהאנשים המתקיימים על פני כדור הארץ בטוחים שהסביבה לא מעריכה מספיק את פועלם וקיומם עלי אדמות. הם חשים שהם מתנה שהוגשה ליתר בני האדם ואף אחד לא חד מספיק כדי להבחין בזה. אם נוריד ממאת האחוזים את חמישים האחוזים שהם חסרי מודעות עצמית ואין להם מושג (ככל שניסו לרמוז להם במשך השנים) שהמתנה הכי טובה היתה אם לא היו מייצרים אותם, אנחנו עדיין נשארים עם המון אנשים שחיים בתחושת קיפוח, כאילו הם "זמרי קסטות" בשנות השמונים בתחנה המרכזית.

אצל אנשים עם מודעות עצמית ענפה כשלי, מדובר על בעיה מורכבת יותר. זה קשור ככל הנראה לתובנה שאם יש לי כמות בלתי נתפסת של חסרונות ובעיות אישיות ובכל זאת הצלחתי לאתר במאמץ רב, מספר מצומצם של תחומי עניין שבהם אני מצליחה להתעלות על המצב הטבעי שלי ולהצטיין בהם (לטענתי לפחות) - ראוי שהסביבה תחוש צורך להעניק לי את מלוא תשומת הלב לה אני ראויה.

עבודה:

רובנו חשים שמקום העבודה שלנו יקרוס כמגדל קלפים בדקה שנסובב את הגב ונלך. לא אני. אני חיה בידיעה שביום שאני אעזוב תהיה לרוב האנשים תחושת הקלה. אני מעמידה להם סטנדרטים בלתי אפשריים וקיבלתי ביקורת נוקבת לא פעם במהלך שלוש השנים שאני כאן, שאני מכניסה את העבודה בצורה מהירה מידי ביחס לרצון של האנשים לעבוד. הם לא צריכים פה מישהי כמוני, אני מוגזמת. הם יכולים וחלקם אף היו ממש רוצים להסתפק בפחות. מודעות עצמית זה אחלה דבר בתנאי שאתה יודע לעשות בה שימוש. אני לא יודעת לעשות בה שימוש. אני מודעת לכך שהרבה מהדברים שאני מבצעת בעבודה הם לא דברים שנדרשתי להם. אף אחד לא דרש ממני לעבוד בהתנדבות, ליזום פרוייקטים מופרכים או לקחת את העבודה שלי ברצינות מוגזמת כאילו אני מנהלת בכירה בכור בדימונה. יחד עם זאת... לעיתים (תמיד) ממש תמוה בעיניי שאף אחד לא השכיל עד כה לשים תמונה ממוסגרת שלי במשרדי ההנהלה להוקרת תודה סמלית על קיומי בחברה. באמת מוזר.

 בחברות/משפחה:

הרבה אנשים מעריכים שהם הדבק של החבורה/המשפחה. אולי זה כי הם "מנהל הקבוצה" בווטסאפ וגורל האנשים מונח בכף ידם ואולי זה כי שום דבר לא קורה בלי התערבות שלהם (בדוק מעודף זמן). יכול להיות שהם חשים שהם תמיד אוזן קשבת לסביבה (או סתם רכלנים) או שמחלקת תרבות בידור ופנאי בחיי הסובבים אותם לא היתה מתקיימת בלעדיהם (להיות גיא פינס נחשב תחביב? כי ממש בא לי) בכל מקרה הנקודה היא שאין להם ספק שהם עושים המון ומפרגנים להם מעט. אישית אני מעריכה שאני יותר נדבקת מאשר הדבק.

 התנהלות עם כסף:

אני לא נוהגת לכתוב על דברים שאני לא מבינה בהם.

זוגיות:

סתמו. דווקא בזה אני מבינה מצויין, יש לי חתול. זה יותר גרוע מגבר שלעיתים עוד מביע סוג של רגש. ככמות גרגירי החול על פני כדור הארץ, כך כמות האנשים שבטוחה שהיא עושה את רב הויתורים הנדרשים כדי לתחזק את הזוגיות שבצידה השני נמצא אדם שלא מביע מספיק ההערכה (או אהבה, או הערצה או כל רגש באופן כללי) אם אתה עובד קשה ונוכח בבית רק בעת ירח מלא וגם זה למטרת שינה - זה כי אתה המפרנס המושלם וחבל שזה לא מוערך. את הילדים אפשר יהיה להכיר גם כשיגיעו לגיל 25. אם חייך סובבים סביב צורכי בני הבית ולא ראית טלויזיה לפני חצות בעשור האחרון (המשפט מכוון לשני המינים ללא הבדל - גם אם ממש לא התכוונתי לזה) – אתה לא חושב שמעריכים מספיק את העובדה שעוד לא אושפזת בכפיה. גם כל צד בטוח שהחינוך שלו הוא שימנע מהם לייצר את יאיר נתניהו הבא (אלא אם אתם שרה ואז לשם כיוונתם). לי אין בעיה כזו. אני יודעת שהחתול מעריך אותי אחרת לא הייתי גרה אצלו בבית.

בסופו של דבר 100% מבני האדם בטוחים שיש לפחות תחום אחד בחיים שהם מתעלים בו מעל כולם ואף אחד לא מבחין בזה. שלי זה להתלונן – אז למזלי אין מצב שמישהו מפספס את זה.

 

 

 



יום שלישי, 1 בדצמבר 2020

ככה בשקט על קצות האצבעות, בלי לעצבן אותה, קבלו סיכום אישי של שנת 2020

 

תמיד חשבתי שאני עילוי בציניות, הומור עצמי והומור שחור, אבל אז הגיעה שנת 2020 וגימדה את היכולת שלי להתבטא מול מה שהיא הביאה. זה לא שאיבדתי לגמרי את ההומור בכל מה שקשור להשתלשלות האירועים שהניבה השנה הזו, אני פשוט מעדיפה לא לצחוק עליה כי היא מפחידה אותי ממש. אז קבלו ברעד וחיל את סיכום השנה האישי שלי.

הפתעת השנה: שרדתי!!! 

אני בעשר קבוצות סיכון ואני עדיין מתקיימת, מדהים למדי. מה שכן מסתמנת סוג של בעיה עם איכות החיים ומטרתם. אין קניונים, אין מופעים, אין מסעדות, חו"ל זו אופציה מורכבת ואני כלואה בבית מעל הממוצע, שאני מודה, היה גבוה עוד לפני שהקיום האנושי היה מוטל בספק. כמו כן, בחרתי (נשבעת בחרתי נו) להיות רווקה וחופשיה ובסוף הממשלה מחליטה עלי, השב"כ עוקב אחרי והחתול מנסה להוציא לי צו הרחקה מהבית.

 אפליקציית השנה: ביט + תן ביס.

אם אין לחם תאכלו עוגות ואם אי אפשר ללכת למסעדות - הזמינו אותן אליכם. זה לא שלא למדתי כמה טריקים חדשים במטבח, אבל איך לא צריך לנקות אותו אחרי בישול ואפיה הוא לא אחד מהם. וחוץ מזה שהמצב של כולם קשה, זה נחשב מעשה פילנטרופי כלפי בעלי העסקים (אם אתם רוצים להציע אותי לפרס ישראל....)  לגבי ביט, יש תקופות מסוימות שאני מעבירה בה תשלומים כאילו אני זמרת מועדונים מעלימת מס.

מוסיקה השנה:

לא שמעתי, הטלויזיה הפריעה לי.

קניית השנה: חחחחח קניה ביחיד, חחחחחחח.

לטמטומי, סליחה, תמימותי היה שלב בתחילתו של תהליך קץ העולם שחשבתי שכל עוד האל הטוב לא בירך אותי בחל"ת, בעודי כלואה בביתי אני אצליח לא לחסוך חלילה, (טפו, תועבה) אלא לבזבז טיפה פחות ולוודא שנשאר לי כסף לסגר של הגל החמישי שישי כזה. זה לא שלא ניסיתי (לא ניסיתי) פשוט גיליתי שכדי ליישם את "אין כמו בבית" אני צריכה אותו משודרג. אני צריכה תנור וגז חדש, כורסא חדשה, כי לצפות 9 שעות ביום בטלוויזיה ממקום לא נוח זה עוול נוראי. אה, ניקיתי הרבה יותר אז רכשתי דייסון שיעזור לי. אה, וגם העבודה מהבית דרשה ממני מסך מחשב יותר גדול שיתחבר למיני לפטופ שלי ומדפסת ועכבר ו....קיצר קניות השנה, בהרבה רבים.

 פעם שלישית גלידה של השנה: בחירות.

 הקיץ של אביה של השנה: יום הולדת.

בתחילת המשבר, כשאנשים חגגו יום הולדת כולם היו נסערים מהחידוש וניסו לפצח איך לחגוג בלי להתקבץ יחד באותו מרחב מחיה או לרכוש לך בקניון מתנה שהיית ממש צריך, רק שזה היה לפני ארבע שנים. אבל אין אתגר שהאדם לא יוכל לו (חוץ מלהחליף ממשלה). אז באו לשיר מתחת למרפסת, הניפו שלטים והניחו מתנות על השטיחון בכניסה לבית. ואז פתאום הבנו שכווווווווול בני האדם באשר הם יחוו יום הולדת קורונה. גם אני ברוב הדר חגגתי בספטמבר בסוג של סגר, עובדת מהבית. לבד (הוא חתול, זה הכי לבד), אומללה ומסכנה. אבל בהמשך היום הגיע אלי מטר של שליחים שהובאו על ידי מקורבים, כשכולם נושאים איתם סוגים שונים של מזון. נו, אין ספק שהייאוש נעשה יותר נוח.

 המתן בסתר של השנה:

יש מצב שחלק ניכר מהזמן אנשים היו בבית רק כי הם השכילו להבין שהם לא ראויים להסתובב בציבור. הקורונה אפשרה לקבל אישור להזנחה עצמית. גזלו מאתנו קוסמטיקאיות, בונות ציפורניים וספרים והסתובבנו בפיג'מה ימים שלמים. סוד גלוי הוא שרוב אנשי המקצוע שציינתי עבדו תוך כדי שהם מסתתרים משלטונות החוק ונשענים (בצדק) על זה שטובת הלקוחות לנגד עיניהם (לדעתי היה בזה אינטרס אישי מעל הכסף. עוד לא הומצאה השעווה שתוריד שפם של חודשיים). אבל מה, כדי לקבל את השירות החשאי הזה היית צריך ללא ספק להיות לקוח קבוע וותיק, כזה שאפשר לסמוך עליו שיסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא נכנס למקום. אחד שלא ירצה שיקבלו בגללו קנס של 5000 ₪ ויגרשו אותו מרשימת הלקוחות עם אות קלון (בדוק יש קבוצות וואטסאפ שסוחרות במידע על אנשים שכשלו ובגללם הגיע פקח)

 מחלת השנה: בעיה טיפתית ללא קורונה.

ברוך השם אדושם הכל יכול חנן אותי בהמון מחלות איתן אני חיה כבר שנים. אבל גיוון כידוע הוא טעם החיים ובקצה של השנה קיבלתי כל מיני תסמינים שהעידו שככל הנראה הקורונה בסוף תפסה אותי. סבלתי מקוצר נשימה ואז שיעול ואז חום הגוף שלי חרג מהסטנדרט. אבל מאחר ובחורה שהולכת בתלם אני לא, בדיקות העלו שהכל נובע ממחסור ברזל חמור במיוחד. עשיתי 2 בדיקות קורונה ליתר ביטחון. לא הביטחון שלי, כן? הביטחון של אנשים אחרים, כי אני חסידת אומות עולם. רק שגם אלף בדיקות לא היו מצליחות לשכנע את הסובבים אותי שאני לא סכנה ברורה ומיידית לשלום הגלובוס. אתה יכול להיות צדיק, להאכיל זקנים ניצולי שואה, לתרום את גופך למדע ולהתנדב לנסות את החיסון לקורונה, לתרום בגדים לחסרי בית – אבל שיעול אחד במקום ציבורי ואנשים יאחלו לך מוות בייסורים.

האביזר האופנתי של השנה: מסכה.

רק שאופנה בדרך כלל מתחלפת והחרא הזה ישב לנו על הפרצוף לנצח.

בדיחת השנה: החיים עצמם.

 סדרת הריאליטי של השנה: רוב הסדרות בעולם.

העונה הקודמת של רוב הסדרות האמריקאיות הסתיימה בבת אחת כמעט ללא התראה בגלל הקורונה. בנובמבר חזרו רובן לעונות חדשות והחריבו לנו את האופציה שלשמה הענף הזה הוקם – בריחה מהמציאות. הדמויות השונות מדברות על הקורונה, הן עם מסכות על הפנים ובקיצור הן מביאות לנו את סוף העולם בצורה מומחזת. פתאום יש לנו אך ורק סדרות ריאליטי. אני מוצאת את עצמי בוהה שעות באנשים שמבצעים דיאלוגים שלמים עם מסכה על הפרצוף וזה נראה כמו מדע בדיוני מגוחך ומופרך לגמרי, רק שאז מכה בי שככה נראים החיים שלי. טלוויזיה אמורה להיות בריחה מהמציאות. זה נכון שכאחת שמכורה לסדרות על מכבי אש, בתי חולים ומשטרה אני בדרך כלל צופה בשלל דרכים בהן אני יכולה לקפח את חיי וקורונה היא אחת מהן. אבל הקורונה היא לא סתם דרך. היא דרך ארוכה, היא אורח חיים. אני לא באתי לבהות בסדרות שלכם כדי לצפות בחיים הלא אטרקטיביים שלי, אני באה כדי להתחמק מהם.

המילה השימושית של השנה: הזוי/הזיה

מזל שאין מיכסה לכמה פעמים אדם יכול להשתמש במילה מסוימת, כי אם היתה - בטח היו מלא משפטים שלא הייתי מסיימת.

בזבוז השנה (זו לא קטגוריה חוזרת, קניות זה לא בזבוז): המלתחה שלי משנה שעברה.

מאכל השנה: המקרר.

צפי לשנה הבאה: 2020 על ספידים.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2020

ברור שאני רוצה ילדים. זה בא עם חומוס צ'יפס סלט, כן?

אם יש משהו שאני יודעת לעשות היטב זה להסביר, לנמק, להרחיב את ההסבר ולנמק עוד טיפה את הנימוק ואז לסכם את דבריי כדי לוודא שהובנתי כראוי. אולם איכשהו תמיד כשאני נשאלת אם אני לא רוצה או רציתי בעבר ילדים, שום הסבר מקיף ומלא במילים שאני מספקת לא מצליח לשכנע את הצד השני שאין לי עניין בזה. כולם מסרבים להאמין שמעולם לא חשקה נפשי להביא לעולמנו הקסום אנשים קטנים ומעצבנים שיהפכו במהלך הזמן (שאותו הם יבלו בלייסר אותי) לאנשים גדולים ומעצבנים. כולם גם בטוחים שאני אתחרט על זה בעתיד. אחלה, אני באמת חושבת שזה נחמד שהם מפרגים לי במילה עתיד.

הטיעונים שאני שוטחת בפני אנשים בנסיון לשכנע שהורות אינה הולמת אותי כגון: שבגיל 47 כשאני נושאת בגאווה שלל מחלות כרוניות, מרוויחה משכורת ממוצעת, שאני באה ממשפחה שאינה מסוגלת ולא היתה מסוגלת מעולם לתמוך בי כלכלית ומעל הכל והחשוב מכל, שאני מעוניינת להעביר את חיי עם הדאגות האינסופיות שהחיים מייצרים לי בלי להוסיף עליהם עוד שלל דאגות אינסופיות שכוללות גם מלא נזלת ורעש. פשוט מבוטלות על ידם באופן מידי, כאילו ניסיתי לשכנע אותם בנושא שאין לו קשר לחיי, נאמר מצב הדגה באגן הים התיכון (זו המטפורה כי אני לא יודעת לשתוק חחחחחח). מדהים איך אף אחד לא מאמין למילה שיוצאת לי מהפה, למרות שאני מדברת על נושא שאני מבינה בו לא רע לצערי, חיי.

טוב נו, הגיע הזמן להודות שקיימת אפשרות שאני טועה וכולם יודעים מה טוב בשבילי חוץ ממני. אם רק הייתי מקשיבה להם, אולי הייתי היום במקום טוב יותר ולא מוצאת את עצמי בגיל 47 רווקה עם חתול בדירה שכורה, בדד, בלי משפחה וילדים, עם שקט, חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, עם היכולת לקנות משהו לשים במקרר ולדעת שאף אחד לא יגע בו, בלי לריב על מה רואים בטלויזיה, עם האופציה לחזור מהעבודה הרועשת שלי הביתה ולדעת שאני לא צריכה להתמודד שם עם אף אדם, או גרוע מזה יצור בגיל ביניים שההורמונים המשתוללים שלו גורמים לו להתנהג כמו פרדי קרוגר בטרום מחזור. כן, החיים שלי הם באמת דבר "איום ונורא" שאני לא מאחלת לאף אחד.

לא הלכתי בתלם אף פעם. לא למדתי, לא נסעתי למזרח אחרי הצבא (או אף פעם, אני טיפוס של אסלות ואוכל שלא זז), לא עשיתי תואר ולא התחתנתי. איפה בגישה הזו לחיים חשבתם שאחוש שיש עלי חובה להתרבות?אני לא מוצאת שהגנים הבינוניים שלי יצילו בעתיד את העולם מהכחדה וגם אם כן, אני לא מוכנה להקריב את החיים שלי כדי שיהיו לכם עוד אנשים כמוני. זה נכון שזה מטעה קצת, כי העולם מלא בבני אדם שמוכנים להתרבות אבל הרי לא כל דבר שיש לאחד חייב גם להיות לאחר. תשאלו אדם עם אייפון. גם בחינם הוא לא היה נוגע באנדרואיד.

גם אף פעם לא היה לי רצון ללכת לעולם הבא (בדוק גיהנום) ולדעת שהשארתי אחריי שובל של אנשים שיצרתי ואין לי דרך להשגיח ולהגן עליהם עד יומם האחרון. לא מוכנה לקחת סיכון שאני פה רק לעוד כמה שנים. ילדים זה לא מזגן. אני רוצה לדעת בוודאות שיש לי אחריות ליותר משלוש שנים. אנשים מביאים ילדים לעולם כי הם רוצים או כי זה מה שנהוג לעשות. כך או כך מדובר על מעשה אגואיסטי לא פחות מזה שאני אישית מעדיפה לחיות מבלי לדאוג לרווחה כלכלית של מישהו אחר. האנשים היחידים שאני מוכנה לדאוג להם כלכלית, הם אלו שבתמורה לכספי מעבירים אליי סחורות מסוגים שונים המצויים ברשותם. ואל דאגה, זה לא פוגם בעצם היותי אישה. אני היסטרית, אימפולסיבית, דעתנית, בטוחה שאני תמיד צודקת, חופרת. אז אולי פיספסתי את האימהות, אבל לקחתי לעצמי כל סטיגמה אחרת.

 זה סה"כ די פשוט. זוגיות וילדים ככל הנראה לא היו בגורל או במסלול החיים שלי ואני מודה לאלוהים או לבודהה או לבייגלה הגדול שיושב בשמיים שאף פעם לא חשתי שהם מטרות ומהות חיי. מה שמאפשר לי לא להעביר את הזמן שנשאר לי בתחושת החמצה נוראית. מגיל צעיר ביותר היה לי איכשהו ברור שלא נועדתי להיות נשואה (גרושה) + 4 והייתי בסדר עם זה. גם מנחם לדעת שזה מתקבל יותר טוב ממה שחשבתי. למזלי בשנת 2020 יש עוד לא מעט כמוני – אנשים שאמא שלהם בדקה אם אפשר לשלוח אותם לאימוץ גם בגיל 47. סתם נו, אם אני יכולה לרשום לעצמי הצלחה אחת בים חוסר האמון כלפיי, אלו דווקא ההורים שלי. הם נאמו לי רק אחת לכמה שנים בליל ירח מלא כשהם קיבלו אומץ. ככל שעבר הזמן והם הבחינו איך זוגות בני גילי חיים, הם הבינו שהבחירה שלי היא לא כל כך רעה – או שהבינו שאני עונש לא מידתי לאף אדם, גם אופציה סבירה. אמא שלי בעיקר תהתה מי יטפל בי כשאהיה זקנה, אבל היא בטח נרגעה יותר השנה כשהבינה שגם ככה וירוס עומד לחסל את כולנו. לא משנה לי איך ההורים שלי הפנימו שנועדתי להיות לבד, מה שחשוב זה שבמבחן התוצאה זהו נושא שיחה שנכחד מזמן. 

אף פעם הצלחתי להחליט מה גרוע יותר: אנשים בעלי התמכרות ליכולת להיות לבד או אנשים שקופצים ממערכת יחסים אחת לשניה כדי לא להיות עם עצמם לרגע.

ונסיים בטיפים למקיימים איתי דיון בנושא בעתיד:

·       * בבואכם לשכנע אותי שילדים זה שמחה נסו להיראות פחות עייפים פיזית ונפשית. כמו כן, מעטו לנהל בנוכחותי שיחות טלפון עם הילדים שכוללות את צמד המילים "די כבר" או "נמאסת עלי" כמנטרה חוזרת לאורך כל שלוש הדקות בהן ניסיתם לתקשר עם הצאצא.

·        * קראתי את על "בנים ועל בנות" בגיל 12 ואף חוויתי את גיל ההתבגרות בעצמי. הגיל הזה הוא לא תירוץ להתנהגות של הילד – לפעמים הוא סתם ילד קקה.

·         * ברור אני מרגישה בדידות לפעמים, אבל אז אני נזכרת שיש לי נטפליקס.

·       * לא מטריד אותי מי יטפל בי בעתיד כשאהיה זקנה - נולדתי זקנה.

·         * לא כל רווק/רווקה מעל גיל 40 הוא גיי/לסבית. לרוב מדובר באנשים שפשוט הבינו הרבה לפניכם ששני      המינים בלתי נסבלים באותה מידה.

 

 


יום שלישי, 16 ביוני 2020

קורונה גל ראשון סיכום לתושבי 2086


מאחר וכל הבלוג הזה נעשה בעיקר בשביל עצמי (למזכרת+סוג של חדר כושר למוח) ולדורות הבאים (לא שלי כמובן, כי אני בחורה אחראית ולא מצאתי לנכון שהגנים שלי יתקיימו בעודי לא פה כדי להשגיח עליהם)
אני מניחה שיש צורך לכתוב משהו על התקופה המוזרה שהקיום האנושי מתנהל בו כבר מספר חודשים בעקבות וירוס הקורונה.

אם מישהו קורא את זה בשנת 2086 בזמן שהוא מחכה לרחפן שיקח אותו לעבודה, אז תקציר האירועים הוא שקורונה היה שם של בירה, עד שאיזה גאון שיווק הפך את העולם לכאוס עם וירוס שנקרא באותו השם וגרם לכך שילדים מתחת לגיל המותר עפ"י חוק הבינו המון על בירה – ועל וירוסים.
יאאאא מי שיקרא את זה עוד עשרות שנים יודע גם בטח איך זה נגמר!!! למשל כמה מאיתנו שרדו ואם הצלחנו בסוף לגלות אם משהו מתאוריית הקונספירציה על ניסוי סיני שיצא משליטה היה נכון, או שאכן עטלף שחש את עצמו ניסה להשתלט על העולם. אישית גם הייתי שמחה לדעת אם באיזה שהוא שלב ייצרו שטרות כסף עם דיוקנאות של פרופסור לס ובר סימן טוב (אה, זו שנת 2086 בטח משלמים רק בכוח המחשבה). קיצר בטוח יש כבר ערך ויקיפדיה שהושלם על שנת 2020 "המופלאה" שעוברת עלינו.

אז אסגור רגע את מכונת הזמן שמתרחשת בראש שלי ונחזור לעכשיו, יוני 2020. בני האדם חיים כבר כחצי שנה במין תסריט מופרך של סרט הוליוודי עתיר תקציב שבו וירוס עקשן מעוניין להכחיד כחצי מהאנושות (מקווה שזה את החצי שמדבר בספיקר באוטובוס או מתעלם מזה ששולחים לו הודעה קריטית). אני מודה שאני מאלה שכשהכל התחיל בסין הרחוקה ואוכלת השרצים (טפו) חשבתי שאין בסיס להיסטריה העולמית. שלא כמו עכשיו, חצי שנה אחרי שאני חושבת שממש אין בסיס להיסטריה העולמית. זה לא שלא היו רגעים לאורך הזמן שזזתי באי נוחות מול תמונות ששודרו ממדינות כמו איטליה וארה"ב, אבל לא הייתי בפאניקה. לא רחצתי ידיים במספר הדקות שהורה עליהם ביבי (בדוק עדיין ראש ממשלה ב 2086) ומסכת הנייר שכפו עלי היתה מונחת בצורה מרושלת על הפה בלבד (ולו רק בגלל שבשנת 2020 עוד היו אדים על משקפיים כשחסמו לבני אדם את פתחי האיוורור). אז מה אם השם שלי מונח בחצי מקבוצות הסיכון של הקורונה? אני מאמינה גדולה בגורל – ויש יאמרו (בצדק) גם בטימטום.

דעתי אף הפכה קיצונית יותר אחרי שקיבלנו חזרה חלק מהשגרה שלנו. המחשבה שיקחו לנו אותה שוב בעקבות גל שני שאמור להתנפץ פה באיזה שהוא שלב גורמת לי לחשוב שזה לא רלוונטי אם יש או אין בסיס להיסטריה. אני פשוט בדעה שאם האנושות צריכה פעם בכמה מאות שנים להכחיד את עצמה חלקית כדי להמשיך ולהתקיים זה בסדר. להזכירכם זו לא המצאה חדשה, זה התחיל כבר עם המבול בפרק על תיבת נוח (לא שודר בנטפליקס, תפתחו ספר).

חוץ מזה שאם אכן יש דבר מה בחשדות ואכן מדובר במעשה קונספירציה, אישית הייתי מפנה אצבע מאשימה לכיוון אלוהי הקלישאות. כי הדבר היחיד שהוכח מעל לכל ספק בחודשים האלה הם אמינותם של משפטים כגון: עד שאתה לא מאבד משהו אתה לא יודע להעריך אותו, כסף לא קונה הכל ובגדול כל משפט ששזורות בו המילים חופש ובריאות. פתאום כל דבר שנאמר בעבר וגרם לי לאלרגיה זכה ממני למבט נוגה והסכמה.

בטוח תהיה בויקיפדיה, תחת הערך קורונה, פיסקה משמעותית על תורי ענק שנוצרו מחוץ לחנויות. בדקה שבני אדם חשו שהרחוב עומד להיסגר עליהם, הם דאגו שיהיה להם כחצי טון מצרכים בבית – ולהמון נייר טואלט שיקבל את המצרכים בצאתם החוצה. התופעה היתה מוזרה בעיקר כי העם היהודי שניכר במזגו החם והעצבני, נעמד בתורים ארוכים בצורה שלווה כאילו הוא מחוץ לבית קפה באמסטרדם. בנוסף נגזלה מאיתנו בפעם הראשונה לתקופה ממושכת חשיפה לחלק ממקורות התרבות אותם היינו רגילים לצרוך. אין בתי קולנוע, אין הצגות או מופעים. מצד שני גילינו שמדיום הטלויזיה הוא בלתי נגמר. אולי רובנו נתקפנו בהלה כסיימנו את נטפליקס, אבל אז נשמנו לרווחה כשהבחנו שמשדרי חדשות כמו גם פרשנים באולפן לא יסתיימו לעולם.

סגירת הקניונים ובתי הקפה היה עבורי האירוע הכי קשה להתמודדות, אולם מאחר והייתי ספונה בביתי יכולתי לזמן אלי המון שליחים, כך שזו היתה הקלה מאוד גדולה לגלות שאני לא חייבת חלילה לשמור את הכסף שלי לעצמי אלא יש לי יכולת לתת ממנו בכמויות. עוד הישג שרשמתי לעצמי בתקופה הזו הוא שהחתול נתן לי להיות בבית שלו כל הזמן. לא שלא פחדתי ממנו, אבל נשארתי כי לא היה לי לאן ללכת. ברור לי שאין לי זכות להתלונן. לרובכם היו ילדים בבית. וזו לא טעות. אני כותבת היו כי לא בטוח שכולם עדיין שם.

בפעם ראשונה בחיי המדף הארוכים שלי עבדתי מהבית. זו תחושה מאוד מוזרה לקום ביקיצה טבעית (שש בבוקר אצלי, שזה ממש טבעי אם את תרנגולת בפנסיה), לא לצאת מהסמרטוטים שאני חיה בתוכם כשאני לא מסתובבת בין בני אנוש אחרים ולנסות להתרכז בעבודה בעודי בוהה בטלויזיה ואוכלת, אוכלת... ואוכלת ו... אוכלת.... אלוהים כמה אוכלת. רגע, לדעתי עוד לא סיימתי לאכול. לא  משנה נו, עזבו אני כרגיל סתם דרמטית. בקטנה, שום דבר ששבע שנים ואלף דיאטות לא יצליחו להעלים.

אבל כמו תמיד, איפה שיש רע יש גם רע מאוד. סליחה התכוונתי לטוב, אפשר תמיד למצוא נקודות אור. היו המון אנשים למשל שטענו (לרוב ברשתות חברתיות, כי שם כולם יבינו שהם נאורים ומלאי שמחת חיים. אה והם גם יקבלו לייקים לאישור) שהזמן הזה שבו נכפתה עליהם הפוגה מהמירוץ התמידי שאנחנו בני האדם נמצאים בו הוא החופשה המושלמת. 
צודקים רק כמעט. זה באמת יכול היה להיות אידיאלי אם זה היה נמשך שבוע ואם הייתי כלואה בתור לשופינג בלאס וואגס.

זו תקופה שבה אנשים חזרו לתחביבים ישנים ומצאו לעצמם חדשים, גילו מלא מידע חדש על הנשים והילדים שלהם (בימים אלה רובם מנסים לשכוח לפחות את חלקו), הם הפכו נוסטלגיים אחרי שבפעם העשירית שהם ניקו את הבית מהשיעמום הם מצאו בו איזו פיסת מידע ישנה. ובעיקר אספנו מלא תובנות חדשות על החיים ועל חוסר השליטה שיש לנו בהם.

למען התיעוד ההיסטורי אציין שההגבלות על החיים והנשימה שלנו התחילו בחודש מרץ 2020, עכשיו כבר אמצע יוני וחלק מהשיגרה חזר לרשותנו כשבכל יום נוזפים בנו להתנהג יפה ובהתאם להנחיות כדי שלא יאלצו לקחת לנו אותה בחזרה.

בסוף מתרגלים להכל – חוץ מלמצב שאתה מסתובב בשלושים מעלות חום בחוץ עם מסכת נייר על הפנים.





יום שלישי, 19 במאי 2020

חברות - ערך עליון או נקמה של אלוהים?

זה הטור ה 73 שאני כותבת. לא שברור לי איך, אבל עד כה הצלחתי במשימה שהצבתי לעצמי בתחילת הדרך, לכתוב על כל מה שאני רוצה באותו הומור שחור וציני שאני כה מחבבת, בלי לצאת דרמה קווין - כמו שאני ממש ממש מחבבת. אבל כידוע אין בי פחד מאתגרים (לתשומת לב: לא איבדתי נכון לשורה זו את ההומור העצמי והציניות - יש בי מלא פחד) ועל כן אני הולכת לכתוב הפעם על חברות. ספק אדיר אם אני יכולה לצלוח את הנושא או לכתוב עליו (שלא יעבור מעליכם ה"לצלוח את הנושא". תחשבו על זה שניה. חחחח אני עדיין בשלב ההומור!!! נו, זה הולך להיות קל) אז יאללה: בואו נדון בחברות.

אם אנשים קוראים אותי כמו שאני חושבת, בריפרוף קל, בלי להתרכז (או בלי לקרוא) אז אני אשאר עם חברים גם אחרי הטור הזה (חוץ מזו שעוברת על מה שכתבתי לפני שאני מפרסמת ובודקת שהדיסלקציה שלי לא השתוללה – את? איזה שטויות, כלום לא קשור אלייך את שלמות).
בזמן האחרון יצא לי לחשוב לא מעט על הדבר הזה שאדושם הכל יכול יצר כדי שנוכל להעביר את החיים שלנו בהתעללות נפשית אחד בשני (בדוק נקמה על עגל הזהב). תחשבו רגע. בנקודת זמן מסויימת בחיים, אתה מכיר אדם זר או זר למחצה שאיכשהו תוך כדי שיחה עולה שיש לכם תחביב משותף או שאתם נמצאים בנקודה דומה בחיים, נאמר שניכם כרגע אוהבים ממש מרק עוף צח ובמבה של שוש. ועל בסיס הידע המאוד צר הזה על איש שיש מצב שאוסף ג'וקים בצנצנת מתחת למיטה, או מחזיק למזכרת שיני אדם שרצח כתחביב, אתם מתחילים לרקום יחסי חברות.

מוזר.

לאט ובדרך הקשה אתה לומד להתמודד עם בן האנוש שאימצת. אתה מתחיל לאסוף נתונים על היתרונות, החסרונות. להבין איפה עובר גבול ההומור, גבול הסבלנות וכו'. אתה מפנה לך תא במוח שיכיל את הנתונים ומשתדל בשארית חייך לא ליפול לאף מלכודת שתבאס לכם את היום או את הקשר. רק שהחיים דינמיים והטירוף שלנו משתבח עם הזמן כך שאתה מוצא את עצמך מגלה במשך הזמן עוד המון מלכודות חדשות או כאלה שהסתתרו היטב עד לנקודה שהן התפוצצו עליך בלי התראה מוקדמת.

בסופו של דבר לעיתים נוצר מצב שבו אתה מבלה בין כמה שנים למאסר עולם עם אדם שבחרת בשנה מוזרה במיוחד כשחשבת שמרק עוף ילווה את התפריט שלך לכל החיים ומאז אתה בכלל אוהב עמבה. כל זה ואין לך איתו אפילו חוזה מסודר. הוא לא חתם איתך על כתובה ובמקרה של פרידה לא תראה שקל.

אם ניגע עוד רגע בחיים הדינמיים... אמרו חכמים ממני כגון אייל גולן: "לפעמים נמאס מלאכול כל יום סטייק ואתה מעדיף פרוסת שוקולד". צדק. זה לא רק השיעמום אחד מהשני (או האהבה לקטינות) זה כי אנחנו משתנים (לטענתי לרוב לרעה אבל מה אני מבינה בחיים האלה) ואנשים מסביבנו גם הם זזים קדימה (או אחורה, או לצדדים) ובקיצור אנשים מתחילים להתרחק. בגלל זה אגב בחרתי בחתול ולא בבן זכר. הם ממשיכים לאהוב את עצמם, לאכול ולישון לא משנה כמה זמן אתם מכירים.

אבל בני אדם הם זן סתגלן וחלקם יצליחו להכיל את האדם החדש שנוצר מולם ולקדם את היחסים בהתאם.
אין לי דעה מגובשת (על כלום אגב, אני יצור נגרר למדי) לגבי האנשים שזונחים את החברים שלהם כשהם מתקדמים הלאה. לדעתי זה נורא להשתמש באנשים כשהם טובים לך לאינטרסים, לאגו או בשל כל סיבה אחרת ואז להיעלם להם מהחיים כשאין לך בהם צורך יותר. מצד שני אני מודה שאני (כעולב) לא יכולה שלא להעריך את היכולת של בן אדם להתעלם מכל מה שהוא לא עצמו.
חברות מוציאה ממך את כל הטוב ואת כל הרע. היא נעה בין רגעים שאתה מרגיש בה נדיב, טוב לב, אוהב ומכיל ובקיצור סוג של הדאלי לאמה, לבין רגעים שאתה עויין, קנאי, רכלן ולעיתים גם סכסכן מה שגורם לך להרגיש – צודק (נו, בנקודה הזו בכתיבה ועוד יש לי הבלחות של הומור, מפתיע). 

מדהים כמה הציפייה שלך מחברים משתנה בהתאם ליכולת שלהם לאכזב אותך. סליחה – התכוונתי בהתאם ליכולת שלהם לתת כפי שהפנמת בדרך הקשה במהלך הזמן. יש איפה ואיפה בין הדרישות שלך במערכות יחסים באופן כל כך בוטה, שאם אנשים היו מחליפים בניהם רשמים היה לך הרבה יותר קל – כי ככל הנראה לא היו לך יותר חברים.
רבים טוענים שחברות נבחנת בזמן משבר. כשאתה במצב לא טוב. אם הם יעמדו לצידך, יתמכו ויעזרו. אני בספק. יש מצב שחברות אמיתית עומדת במבחן כשטוב לך. שווה לבדוק אם האופורייה המעצבנת בה אתה מצוי. זו שגורמת לך לזמזם שירים באקראי ולחפור ללא הפסקה על האושר שנקרה בדרכך לא גורמת לאנשים לבלוק אותך בטלפון או בחיים עצמם. אושר  הרבה יותר קשה להכלה.

מגיל מסויים (40 אם לדייק) מדד כמות החברויות צונח באופן טבעי כמו הבורסה בזמן נגיף הקורונה ואתה נשאר עם חברים במספר צנוע באופן יחסי למה שגררת איתך בגילאי העשרים. המקבץ הקטן הזה שנותר לך הוא ככל הנראה ההגדרה המילונית ל "חברי אמת" – אנשים שנשארו למרות שלאורך הזמן שיחקתם במי נותן למי יותר סיבות ללכת (לברוח) 

אשים רגע את כל הציניות בצד ואכתוב ברצינות (ברצינות, נו נשבעת!!!!) שאני באמת ובתמים מאמינה שהאנשים האלה שנשארים מגיל 40 ואילך, שווים כל מאמץ שדורש לשמור עליהם.  לי יש כמה שאני ממש רוצה שישארו עד הסוף.









בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...