יום שלישי, 13 ביוני 2023

רומא. סיור קולינרי טבעוני . כן, יודעת. כותרת מוזרה - כמו החיים שהובילו אותי לזה - יומן מסע.

 

בין הנסיעה הזו לקודמת, עזבתי את העבודה, חזרתי לעבודה שעזבתי, רצו לעשות פה מהפכה משפטית (או מהפיכה משטרית, תלוי את מי שואלים), היה מבצע צבאי נגד הג'יהאד בעזה, סגרתי כבר את הנסיעה הבאה הבאה (לא טעיתי, זה פעמיים הבאה) ויש כמה דברים שאני מעדיפה לא לציין פה כי בכל זאת, אולי באמת מישהו קורא את זה חוץ ממני.

לאור האמור לעיל, אין דבר יותר משמח מהטיסה הזו, שגם אם נעשתה לאחי דיי בכפיה (קבעתי עובדה בשטח), הוא זרם ולא חסם אותי בטלפון. בתמורה פינקתי אותו באל על ביזנס ויום הולדת ברומא. סה"כ אני לא חושבת שיש לו על מה להתמרמר. וגם אם כן, זה לא ממש משנה לי.

טסים.

יום ראשון 4.6.2023 - זכרונות שואה מבית סבתא

בדרך כלל (ובבדרך כלל אני מתכוונת תמיד) אני שוכרת את שרותי חברת לאופר כדי לדלג על "ארזתם לבד"? הפעם, מאחר ואנחנו טסים ביזנס, אנחנו בתור נפרד מפשוטי העם. כך שהוא קצר יותר, עילאי מתנשא יותר ובעיקר מעביר אותך לצד של הדיוטי זריז יותר - שם אחי תקע את עצמו בתור לא זריז בכלל.

אין ספק שטיסה בכסאות הקדמיים של המטוס הנקראים "מחלקת עסקים" היא תענוג בלתי נתפס. בדיוק כמו שבלתי נתפס כמה האוכל שמגישים שם עדיין מזעזע בצורה מגוחכת. אסף גרניט, חיים שלי, גם אם משלמים לך בסטיפות ענקיות כדי לשים את השם שלך על האירוע הזה - באדושם הם לא משלמים מספיק.

בכניסה לרומא, הוכנסו הישראלים לקרון תוך כדי זה שנאצית, סליחה!! איטלקיה דוחקת לקרון עוד ועוד אנשים ככל שהוא כבר מלא בצורה מוגזמת. הנהג לא נסע במשך דקות ארוכות. יש מעט מאוד מיזוג, אם בכלל, ואנשים התחילו לצעוק לנהג שיפתח דלת כי הם לא נושמים, באנגלית, בעברית... מאחר ואנחנו עם שעבר דבר או שניים בחיים, קם יהודי צדיק, לחץ על כפתור החירום ופתח את הדלת לקול שמחת האנשים.

המשכנו לעמוד....

ולעמוד...

ולעמוד...

כי התברר שהיהודי הצדיק שהציל את עם ישראל, השמיד את הדלת. אחרי כמה נסיונות לסדר אותה הוצאנו אחר כבוד לקרון אחר. זו היתה נסיעה ארוכה וכשיצאנו סוף סוף לאור, מיד הועברנו סלקציה ימינה ושמאלה. ישראלים לפה.... צעקה מישהי, אמריקאים לשםםםםםםםםם. די, לא יכולתי יותר. הייתי קרובה לסצינת צחוק ובכי פסיכוטית.

אחרי נסיעה לא ארוכה הגענו לדירה והיא מהממת באופן קיצוני. חדרים ענקיים, הכל מעוצב בצורה מקסימה. אושר גדול.

הסתובבנו באיזור. מקסים פה, אין בית אחד שדומה לשני ויש עומס אנשים סביר ביותר עד לא מורגש במקומות מסויימים. עברנו ממקום למקום עם מוניות. עד כה, כל נסיעה מסתכמת באותו הסכום בערך (10 יורו) ונהגי המוניות פה חמודים להפליא. ראינו תורים לאתרי תיירות באורך שלא ראיתי מעולם. אם החיים שלי היו תלויים בלעמוד בכזה תור, הייתי מעדיפה להיות תלוייה. 

הערת ביניים: בטיול נתקלנו בשחף שכהגדרתו של אחי "עשה פשע שנאה בתיירת". נכנס לה בפרצוף וגנב לה את האוכל. ההלם שלה בוודאות היה צריך להיות משהו ויראלי ברשת. אבל השחף היה מהיר ואנחנו לא.

חזרנו בצהריים להתאוששות ועבודה ויצאנו שוב בערב.

הערת ביניים נוספת:  זה נושא כאוב שאין לי יכולת להתמודד איתו - שכחתי את מקציף החלב בבית ואני שותה קפה מגורען עם מים. אני מבקשת שמי שידבר איתי על הטיול הזה, יכבד אותי ולא ישאל איך זה קרה, כדי שלא אאלץ לנתק אותו מהחיים שלי. תודה.

5.6.2023 יום שני - יום הולדת שמח, רק למה לא שלייייי ?!

לאחי יש היום יום הולדת. כאילו לא אירגנתי לו את הטיול ואת הביזנס, השקעתי גם במתנות ובסוג של קישוט שארגנתי על קלקר שרכשתי בעוד מועד. אתם בטח אומרים לעצמכם, אוויי איזו מתוקה היא (ואם לא אתם צריכים, מה יש לכם??!) אבל כל זה קרה כדי לצלם אותו תמונות מביכות עם קשת על הראש. תמונות שקורות במערכה הראשונה, ישמשו לסחיטה עתידית במערכה אחרת.

כל השנה מילמלתי לאנשים שאני יודעת שברומא יש 30 מעלות ביוני ושזה הולך להיות סיוט להסתובב פה. אבל תודות להשמדתנו הקרובה עם משבר האקלים ולחור באוזון (בעצם הוא נסגר נכון?) פתחנו את הבוקר עם קור מוזר ומבוללללל ממש מבול. כתוצאה מכך, הפארק אליו הוביל אותי אחי לארוחת בוקר וטיול, היה עם שלוליות ובוץ, כך שהנעליים שלי כמעט הושמדו (טוב, יש יאמרו שכולו מדובר בבוץ), כך שגיליתי שאני קשורה אליהם באופן מוגזם, כך שישבתי כשחזרנו והברקתי אותם כאילו לא יהיו נעליים יותר בעולם הזה. 

אני לא מבינה הרבה דברים על העולם הזה. אחד מהם הוא למה כולם משקרים. אנשים שחוזרים מחו"ל ומספרים שגוגל מפות מושלם, שהם הגיעו ממקום למקום במהירות ויעילות. רק שזכיתי לראות במו עיניי את אותם אנשים מובילים אותי מצויין - אבל למקום אחר. מבזבזים לי כוחות ואנרגיה כדי להגיע לאן שלא צריך. בסוף מגיעים אבל קודם לא מגיעים. לא יודעת, אולי יש לגוגל חרדת ביצוע כשאני באיזור.

יואילו אנשים לומר את האמת. מגיעים - אבל עוברים קודם כל בנ.צ אחר.

מאז שאני פה כבר קיבלתי אין ספור טלפונים שאני לא עונה להם כמובן. גם קיבלתי הודעה מהבנק שהם לא כיבדו לי חיוב של כרטיס אשראי חדש (עניין טכני של טמטום),  גם התקשרו אלי ממקום שביקשתי שיחזרו אלי מזמן והסברתי להם שאני טסה. גם התברר שתמיר גרינברג חיכה להתחיל במכירת כרטיסים למופע שרציתי בול עכשיו. לא יודעת מה הקשר בין החיים עצמם לרומא. לא ביקשתי שהם יהיו בקשר.

אחרי הפארק, צחצוח הנעליים ומנוחה, באו לקחת אותנו לטיול ברחבי העיר על ווספה. במשך שלוש שעות ישבתי בסירה והיה כיייייייףףףףף זו נסיעה קופצנית ופרועה (ככל שהכל פקוק..) ראינו פינות נוף יפייפיות והיה פאן אמיתי. משם כבר המשכנו לארוחת ערב שהיתה שוס גדול וחזרנו לדירה. כלומר אחרי צעידה של 5656544545 ק"מ. ביקשתי כבר כמה פעמים ביומיים האלה מאחי סיכת סיום מסע - כלום. הולכת ובחינם. 

פעם פעמיים ביום אני תוהה בקול רם איך אני עושה שבועיים כאלה ברצף בארה"ב בספטמבר. אני לא עונה לעצמי מהפחד.

6.6.2023 יום שלישי - פעמיים כי טוב שהמחשב לא מתחבר.

שמתי שעון למוקדם מידי בבוקר כדי לעבוד, אבל המחשב לא משתף פעולה וישבתי והתאפסתי על הבלוג במקום. כמה שאני אוהבת לעבוד, ככה אני אוהבת גם לא לעבוד. ואם כמה אנשים לא יוכלו לחדש רישיון כי הם לא קיבלו ממני מסמך העדר תביעות זה מעולה. יואילו ללמוד בשנה הבאה לא לפנות אלי חמישה ימים אחרי היום האחרון של הביטוח שלהם.

לקחנו רכבת לנאפולי. התברר שצריך להמתין עד חמש דקות לפני תחילת הנסיעה כדי לדעת לאיזה רציף הרכבת תגיע. כך שעומדים עשרות אנשים מול לוח ההודעות עם צוואר תפוס ובוהים. 

כדי שנרגיש בבית, המונית שהסיעה אותנו מתחנת הרכבת, גבתה מאיתנו הרבה יותר כסף ממה ששילמנו עד כה. גם 2 כוסות מיץ תפוזים (הם מביאים שוטים של תפוזים כאילו זה אספרסו) עלו לנו 14 יורו. חשנו שהעיר הזו היא התל אביב של רומא אבל בהמשך התברר שזה לא כזה נורא. וזו רק היתה סצינה מקובלת של "הסבר פניך לתייר"

נאפולי לקחה את אליפות איטליה לפני איזה יומיים, כך שהעיר לבשה חג בצורה משעשעת. כולה מלאה בסרטים כחולים ולבנים ותמונות של שחקנים ושלטים עם הספרה 3 (אליפות שלישית, בדקתי). מרכז התיירות שלה יותר יפה מרומא לטעמי. יותר שווקים, יותר מדרחובים.

מה שכן, היא עויינת לטבעונים. וגם גוגל קם במצב רוח של טרום מחזור כנראה. ניסינו ללכת לשלוש מסעדות. מסעדה אחת התבררה כלא טבעונית. אחת נפתחת ב 12:00 (ככל שגוגל אבחן שהיא עובדת) ואחת בדיוק סיימה עם הגשת ארוחות בוקר וצריך לחכות לצהריים. קיצר כוסומו של החיים ושל גוגל. אגב לקראת 17:00 ניסינו לשבת במסעדה ואמרו לנו - אנחנו סוגרים. נראה לי שחוק העבודה הכי בולט פה הוא מנוחה.

בדרך חזור הרכבת היתה באיחור של עשר דקות. ההסבר של הכורזת בהמשך היה פקק. שוב, לא הבנתי. עוד משהו שקרה והצחיק אותי ממש, היתה התעקשות מאוד גדולה שנעבור דרך השער של הרכבת שלנו. העבירו אותנו ממסלול אחד לשני כשבסופו של דבר אין לזה שום משמעות. זה לא שבדקו לנו כרטיסים וכולם מגיעים לאותו מקום. האיטלקיים האלה, יש להם הומור יחודי. מאוד יחודיים כמובן גם חוקי התנועה שלהם או העדר חוקי התנועה שלהם. כאוס מאורגן לתפארת. כל נסיעה במונית מרגישה אטרקציה של טרקטורון אתגרי בשטח. (שילוב של נהיגה+מחסור בכביש סלול). 

רק עזבתי לכמה ימים והבוס שלי פיתח חוש הומור. פניתי אליו לבקש שידאג שהמחשב שלי יהיה פתוח. הוא ענה לי (מה כשלעצמו אירוע נדיר) מה, לא שמעת מה קרה למקום שלך?!. התקשרתי מיד והוא התעקש ממש להראות לי בשיחת וידאו. כללללל הסצינה היתה כדי לגלות לי ששמו לי מסך מחשב נוסף. זהו אין לי פאנץ. לא תמיד צריך פאנץ.

הערת ביניים: אחי בחן את כל הקעקועים של כל האנשים פה. אם יש למישהו שאלה, שיפנה בפרטי.

יום רביעי 8.6.2023 - איך לבצע יום מושלם בלי שהשעון החכם יספור 201567 צעדים.

אחרי בוקר שכולו עבודה ו"כייף", יצאנו לארוחת בוקר ומשם שמנו פעמינו לקניון שנמצא כחצי שעה מהעיר. מאחר ואני וגוגל כבר לא ביחסים, אחרי יותר מידי הטעיות וטעויות לטעמי, לא היו לי ציפיות לגבי הקניון הזה. כגודל הציפיות גודל ה- אויייייייי איזה יופי פה!! הוא ענק ויש בו הכל ועל כן גם רכשנו פה הכל. אם לא שמעתי יותר מדי עברית בעיר, שמעתי את כולה בפראיימרק. ואם לא שמעתי אותה מספיק, כולנו נפגשנו בקופה שבה נותנים חשבונית כדי להזדכות על המיסים. נתנו כיפים, העלינו סיפורים מהצבא (סתם נו) ונוכחנו לדעת שכמו שאומרים שגיי יזהה גיי אחר ברחוב? אז מורים מזהים מורים. קטע. 

לרגע היה נדמה שאנחנו נשאר אבודים בקניון לנצח. מונית לכאן מצאנו בקלות, אבל אף אחד לא רצה לקחת אותנו חזרה למרכז העיר. איטלקיה מקסימה שעבדה בעמדת המודיעין ערכה למענינו כמה וכמה וכמה וכמה שיחות עד שמצאה מישהו שיקח אותנו לתחנת מוניות שקרובה יותר לעיר.

חייבת לציין שהמקומיים פה הם קסם של דבר. עוזרים, מכוונים ועושים לנו שמח בלב. מצד אחד - זה נותן לי קצת חזרה תקווה במין האנושי, מצד שני - אני מחוברת לואיינט אז זה עובר לי מהר.

אנחנו משאירים פה טיפ לכל איש נחמד שנתן לנו שירות שעשה לנו טוב. העיניין הוא שאני לא מצליחה להבין כמה זה נהוג פה כי הם נראים מאוד מופתעים ולחלקם ממש קשה לקחת.

בסופו של הצלחנו אנחנו וכל ה 35-55 שקיות שלנו לחזור לדירה. התאוששנו ויצאנו לעוד אחת מהמסעדות הטבעוניות שאחי איתר ולפי גוגל היא טובה. הבעיה היא שגוגל לא טוב. אבל הלכנו. אלוהי הפיצוי עשה את שלו ונחתנו לתוך לא פחות מ"אירוע". מסעדה שקיבלה לאחרונה כוכב מישלן ומגישה בין היתר ארוחת טעימות. המקום כולו, והשולחן בפרט, מעוצבים בצורה יפייפיה. כשהתיישבנו קיבלנו בית קטן מעץ שבתוכו מונחות מטליות לחות לניקוי היידים. 10 מנות הוגשו לנו זו אחרי זו כשכל אחת מהן זוכה ממני לצרור קלישאות מכל תוכנית ריאליטי בישול שראיתי איי פעם (וראיתי). מדובר על מסעדה של כ 12 שולחנות קטנים. רוב הזמן היינו לבד ובעל המקום שגם מילצר (אשתו היא הטבחית) העניק לנו שירות יוצא מגדר הרגיל. בתמורה הענקנו לו לקוחות עם התנהגות יוצאת מגדר הרגיל לא פחות. לא סתמנו. מיצינו תוך חצי ארוחה את כל המילים שיכולנו לתת לו כדי להסביר את ההתלהבות הקיצונית שלנו. תוך כדי שיחה התברר שהיה לנו המון מזל כי בדרך כלל לא מתקבלים אצלו אנשים שלא הזמינו מקום מראש, אבל בגלל שהיה להם סרוויס צהריים גדול, הם השתדלו לא להעמיס על עצמם ולא סגרו עם הרבה אנשים לסרוויס ערב. כשהגענו למנה ה 10 שהיא הקינוח. תהיתי לרגע איך זה שיש רק קינוח אחד. אז זהו שהיו שלושה ושתיה נוספת. קיצר, מאחר שאמר שמזמינים אצלם מקום מראש ולא היה לנו נעים שבאנו ככה על הדרך - אז הזמנו מקום גם למחר. יש לנו כמה שעות לאתר עוד מילים שנוכל להגיד לו. מלחיץ.

חזרנו לדירה, אני חושבת. שתיתי שם יין וחלק מהערב הזה זכור לי חלקית.

הערת ביניים. הדרכון של אחי אצלי, כמובן שהוא לא זכר את זה. הסברתי לו שזה כמו שמביאים עובד זר. עד שהוא לא מסיים איתי את הטיול הזה ומחזיר אותי הביתה - נו דרכון פור יו.

אם אני זוכרת בכל זאת משהו מהיום הזה הוא שהחיים התעקשו להכנס לכאן שוב בלי שנתתי רשות. ביקשו לקבוע יום לעשות אצלי דברים מהתמ"א ואני מקבלת כל יום כמויות של טלפונים שאני לא מזהה. בסוף התברר שלפחות חלקן קשורות לחוב הלאומי של ישראל שהוא ככל הנראה ה 7600 שח שאני חייבת לויזה בגלל טעות שלהם. טעות רעה שלהם. הייתי מספרת על זה פה אבל אני אסיים את הסיפור בסביבות ספטמבר ואני טסה בחגים לספר לכם על ארה"ב, אז אין טעם להכנס לזה. 

יום חמישי 8.6.2023 - ליפול למלכודת תיירים ולהשאר בחיים להתבכיין על זה. 

את הבוקר התחלתנו כרגיל בבית קפה חינני ואחריו התחלנו לטייל בין כמות אדירה של תיירים. לא יודעת למה אומרים כל הזמן: "תיזהרו מליפול למלכודת תיירים". זה לא נחשב ליפול אם שמים לי רגל. זה נחשב תקיפה. גם אם אתה מבין את הסיטואציה אין לך למעשה שום דרך למנוע אותה. נצמד אלינו מישהו. סעמק אני עייפה, אין לי כוח לנסח את זה. שחור, מישהו שחור. יש כמה סוגים, תבחרו מה שבא לכם. התחיל לקשקש איתנו תוך כדי שהוא מרעיף עלינו כל מיני שטויות (צמידים, פסלים קטנים) ונוגע ביד שלנו כל הזמן כשברור לי ולאחי שככל שהוא אומר יותר "אני לא רוצה כסף" ככה הוא יותר רוצה כסף. הוא נוגע באחי בידיים ואני מסתכלת בחרדה מתי יירד השעון מהיד שלו, או ייעלם לו הטלפון, ואני לא יכולה לעשות בנוגע לזה כלום. קיצר לקח איזה 1.5 יורו אחרי חפירה בלתי נגמרת (ודרישה ל 10 יורו) לקח חלק מהדברים שנתן לנו חזרה והלך.

הערת ביניים - חם היום. סעמק כמה חם היום.

משם חזרנו למסעדה מאתמול (מישלן טבעוני) היום סרוויס הצהריים היה רק שלנו. באמת שחשבתי שלא נשארו לנו כבר מילים כדי להסביר לבעלים את העונג הזה, אבל וואלה מצאנו עוד כמה. למען הכנות אני חייבת לציין שאחי מצא כמה ביקורות תמוהות על המסעדה הזו בגוגל אתמול בלילה כך שאני כבר לא בטוחה א. שלא דמיינתי אותה והיא מתקיימת במציאות חלופית. ב. שהיא קיימת, אבל אין בה סרוויסים גדולים אמיתייים כפי שבעל המקום מספר לנו, אלא כל יום הוא בוחר סועד אחד ומעניק לו חוויה. וואלה, לעולם לא נדע וזה לא מפריע לי. 

לקראת המנה ה 7 התקשרו מאל על. הם רוצים את המקום שלנו על הטיסה ושניקח טיסה מוקדמת בתמורה לסכום של 2200 ש"ח.לאדם. כסףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!! יאאאאא אני רוצה כסףףףףףף. קיצר הקדשתי לזה מחשבה  עמוקה כי מדובר ב- כסףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. ואמרנו להם כן. טיסה ב 10:00 במקום ב 12:00 איט איז. 

אחרי מנוחה ארוכה בדירה שמנו פעמינו שוב למסעדה שלמיטב הבנתו של אחי היתה מעורבת, טבעוני ולא טבעוני. מיטב הבנתו לא היתה מי יודע מה אלא אם כן המגש הפסיכי של "גבינות ונקניקים" שהוגש לפנינו אכן היה משהו שחלבו והרגו כי טעם טבעוני לא היה לזה. זו היתה בסופו של דבר מסעדה על טהרת הטבעונות וכמות האנשים שהיתה שם (מזל, מזל שסגרנו מראש) היתה מרשימה ממש. בעיקר היה מקסים לבהות (יכול להיות שלהם זה היה פחות מקסים לראות אותי רואה אותם)  בשולחן של חבורה של גברים בלבד שישבו לידינו, ואני מתנצלת מראש שזה הכי סטיגמטי שלי (אה לא, השחור היה יותר נוראי) אבל לא יכולתי לדמיין שכל החמישה שישה שישבו שם הם טבעונים, ועוד יותר לא יכולתי לדמיין איך פה בארץ זכרים שאינם טבעונים יילכו למסעדה כזו למען חברים שלהם (גם אם יסיימו לצחוק על האופציה אחרי איזה עשר דקות או שעתיים שלוש). ועוד מילה לגבי האוכל. זה היה קריפי ברמות קשות לראות את רמת הדיוק בצורה ורמת הדיוק בטעם של רוב הדברים שהוגשו. 

סיימנו אחרי חצות כשאני כל כך עייפה ואני כל כך טבעונית שלא הבנתי למה לא הפכתי לדלעת ומצאתי את עצמי במיטה כבר.

יום שישי  9.6.2023 - הבאנו שלום עליכם עם אוטובוס איטלקי ישן.

היתרון בביזנס הוא כמובן שגם בחזור אתה עובר בתור מקוצר כך שמצאנו את עצמנו לאושרי הרב מהר מאוד בדיוטי המקומי. הייתי אמורה לחפש שם משהו שהבטחתי (טעות, יודעת) ועוד משהו שהבטחתי (גם טעות יודעת) ובכלל נשאר לי עוד קצת יורו מזומן בארנק, דבר שכמובן לא יעלה על הדעת. השדה ענקי ממש. הדיוטי מרשים ויש פה המון חנויות. מצאתי את ההבטחות שלי וזה שימח אותי ממש (כי הרי אף אחד לא יאמין לי במידה ולא הייתי מוצאת). הפעם הקרונית שלקחה אותנו היתה ממזוגת היטב ולא עמוסה במיוחד. אני לא רוצה חלילה לחשוד בקשרים אבל איכשהו עלתה בראשי האופציה שזה קשור לזה שכל הבאים לישראל כרגע חוץ מאיתנו כמעט הם איטלקים. למה הם באים לארץ, זו כבר שאלה אחרת.

גם פה, כמו ברכבת צריך להמתין זמן קצר לפני הטיסה כדי לדעת מאיזה שרוול היא יוצאת. קיצר, זו שיטת העבודה שלהם. הייתי במספיק מקומות בחיי כדי לדעת שהיא לא תפסה בעולם. אז לא ברור לי למה הם מתעקשים על זה. 

לא שלא שערנו שזה יקרה, אבל אם היינו צריכים לטוס אל על במטוס יוקרתי, המטוס היה סוג של אוטובוס אגד ישן ומעופש. מחלקת הביזנס היא עם כיסאות פשוטים מאוד, כל המטוס נראה לא אסתטי. קיצר, בסופו של היחס היה בסדר, קיבלנו כל מה שביקשנו ויצאנו ראשונים. יצאנו כל כך מהר שלקח עוד דקות ארוכות עד שהתעדכן בכלל מהיכן צריך לקחת את המזוודות.

וכרגיל לסיום, רוצה להודות לאחי על עוד מסע מוצלח ומרתק גם באופן קולינרי. זה שסבל מזה שאני אישה שמתקרבת לגיל הבלות, משמע אני צריכה שרותים צמודים וסובלת מחום. גם מזה שאני בכושר של בית אבות וגם מזה שמדי פעם הפתעתי אותו עם זה שיש לי דעות ורצונות. הוא השתדל לעמוד בכל בגבורה וכשלא הצליח לו הוא ישב וחיכה.

לאב יו(: 

 

 

יום רביעי, 28 בדצמבר 2022

אתונה - הבנתי מה זה הביס המושלם - יומן מסע.

 

הדאבל טיסות שלי בספטמבר היה מתיש. קיוויתי שזה יוציא לי את החשק קצת מכל הקונספט הזה של חו"ל.

אבל לא. יומיים אחרי שהייתי בבית כבר הייתי מוכנה לגמרי לפעם הבאה.

והפעם הבאה הגיעה.

אני בדרך לאתונה והידד!! הפעם אני לא המבוגר האחראי. אני נוסעת שוב עם דודה שלי ועם חברה שלקחה (או שהלבשתי עליה, לא ממש זוכרת כרגע) את האחריות לאירוע הזה.

 

תכנון הטיול אצלי לרוב מתחיל ומסתיים בהצטרפות לקבוצות פייס בנושא וקריאה בגוגל בעיקר על מזג האוויר.

אני פשוט מגיעה, מביטה מסביב ומאלתרת – קיצר, חאפרית.

למה אלוהים ברא מוניות וישראלים בכל מקום, אם לא כדי שנשתמש בהם?

 

יום חמישי 22.12.2022 - וייב טוב, הכל טוב.

 

באתי לטיול הזה בוייב טוב והוייב מיד היה טוב אלי בחזרה. כרגיל שירות הוי איי פי בכניסה לנמל היה מעולה, טרמפ על קלנועית (קוראים לזה באגי, אבל קלנועית יותר מייצגת את השלב שאני נמצאת בו בחיים) עד לדיוטי שהיה נטול תורים, טיסה בזמן בלי תור בהחתמת דרכונים, נהג שחיכה לנו עם שלט ורכב מפואר. קיצר, אני מקווה שאלוהים לא מפרגן לי לפני שהוא מנחית עליי כאפה.

*הערת ביניים - הכאפה הראשונה הגיעה בדמות משקולות ומשקל שהוצבו בפינת החדר במלון.

*הערת ביניים 2 - לא הבנתי.

* הערת ביניים 3 - ממש לא הבנתי. שימו לי שלט: כאן גרה בכייף שמנה לכמה ימים וזהו.

 

לפני שהגעתי לפה אנשים הורידו לי ציפיות. אמרו לי שזה סטייל יפו פינת עזה.

מה?!?!?!?!?!?!?!!?!?

 

המקום מקסים ממש. תשאלו את 4858686 הישראלים שיש פה כרגע (אההההה בגלל זה יפו, כי כל ישראל פה!!)

אין ספור סמטאות עם דברי אמנות, תבלינים, מסעדות. קסם של ממש. מזג האוויר מושלם. סוף דצמבר ויש פה שמש. אישית הייתי מעדיפה מינוס ארבע מעלות ושלג אבל קיבלתי התחממות גלובלית ואני עובדת עם מה שיש.

התחלנו מהר מאוד לבזבז את הכסף, כדי שלא יכביד לנו על הארנק. באתי עם מטרה לחסוך כמה שיותר בהוצאות. הרי יש לי עוד נסיעות ברקע. שכנעתי את עצמי שגם תכלס לא חסר לי כלום, השופינג המטורף של מדריד עוד טרי ו.... זה החזיק שעה. אני חושבת שבייחס אליי זה אחלה.

 

לקראת הערב נדלקו אורות חג המולד בכיכר. כריסמס בחו"ל זה ה- דבר. תמיד חיכיתי לזה והפעם הראשונה שלי היתה דקה לפני הקורונה בברלין. אני מודה שאחרי שנים של צפיה בסדרות אמריקאיות היה קשה לעמוד בציפיות שלי. זה נחמד, זה מקושט לאיזה מטר פה מטר שם, אבל אני רוצה עומסססססססססס. אני רוצה כל סמטימטר מואר ומקושט.

ואיך אומרים: תיזהרי מהחלומות שלך. הגענו בלילה לבית קפה פסיכי, שסביבו היה עומס מטורף של אורות וקישוטים, שהעין לא יכולה היתה להכיל את מה שקורה. פשוט הזיה מטורפת ומהפנטת. אבל זה ברמה שאי אפשר לקלוט את כמות הדמויות והאירועים שמתרחשים בכמה מטרים לכל צד.

 

עומס האנשים פה סביר לעומת טראומת מדריד אבל בואו נאמר שהתחכחתי בכמה אנשים על בסיס של הטרדה מינית.

 

את הערב סיימנו במסעדה חביבה עם אוכל אותנטי מעולה. ואגב אם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שיכול להגיד ליוונים שדי עם הלימון בכל דבר זה ממש יעזור לי.

 

יום שישי 23.12.2022 - רחפת, ההיית או חלמתי חלום.

 

את הבוקר פתחנו בארוחה בגג המלון עם נוף מקסים אל העיר. המלצר שהושיב אותנו, הסביר לכל אחת מאיתנו לפחות פעמיים-שלוש, שהוא נתן לנו את המקום הטוב ביותר בחדר. רק עכשיו כשאני כותבת, עולה לי מחשבה שאולי זה היה רמז לזה שהוא רצה טיפ. קח טיפ חביבי: אני לא טובה ברמזים. אולי ב 2078 מישהו יקלוט שצריך לעשות את ארוחת הבוקר הזו בערב. מי רוצה נקניק עם ביצה ובייקון ב 8:00 בבוקר? תנו לי את זה בשמונה בערב ותצטרכו לעשות ריפיל כל רבע שעה (אה, הבנתי למה לא).

 

אחרי שעבדתי למוות אתמול בלילה כשחזרנו והמשכתי היום בבוקר (וכל זה לעבודה שאני עוזבת עוד פחות מחודש) מצאתי את עצמי אומרת את המשפט: מעולה. סיימתי הכל ומחר שבת ולא תיכנס לי עבודה נוספת, אני אוכל לנוח.

חייבת לבדוק האם התורים לפסיכיאטר התקצרו מאז הבלאגן של הקורונה.

 

לקחנו מעבורת לאגינה. הסתובבנו בסביבות הנמל. אם אתם חושבים שבארץ טרנד הפיסטוק תפס יותר מדי, אל תבואו.

יש אותם בחמאה, מסוכרים, עם קרמל מלוח, מקולפים ועוד. באקט קלישאתי הנדרש לנוכח הנוף, הורדנו נעליים והלכנו קצת לאורך החוף. תענוג. כלומר אם נשים בצד את הרגע שבו הייתי צריכה להעלות את הגודל שלי בקפיצה מעל גדר כדי לקפץ חזרה, ואת אפקט ניקוי הרגל מכל העלים שתפסו עליה טרמפ ולא ירדו.

 

את הדרך חזור עשינו ברחפת. זה אחד הדברים המשעשעים שראיתי מזה זמן. עלינו לדגם מדוייק של מטוס. הכיסאות, המגשים, עיצוב הפנים הוא העתק אחד לאחד למטוס. היא שטה מהר יותר ומגיעה בערך בחצי מהזמן של המעבורת (עולה יותר מכפול) וזו היתה חוויה מרנינה. מה שהרג אותה קצת היה זה שהבעלים של החברה סיני ככל הנראה, וצריך משום מה להיות בה עם מסכות.

ואואוו ממש נדרשת פה הערת ביניים נוספת:  למהההההההה??? למה מסכה????? לא הבנתי!!!!!!

 

חזרנו והסתובבנו עוד קצת באיזור המלון (שממוקם באופן מושלם באמצע המדרחוב) זרם האנשים בערב היה מעט מעיק ומה שהופך את זה בעייתי יותר, זה שכולם ישראלים, כי אם מישהו שבא מולי ולא סוטה ימינה או שמאלה אלא בוחר לעבור דרכי, פשוט מחליט לבדוק אם הוא מדמיין אותי ואפשר להמשיך ללכת דרכי הלאה, עלול להיפלט לי (כהרגלי בקודש) סעעעעעעמק יא בן של זו$%ה, וזה יכול להפוך למלחמת עולם. בארץ נדקרים על פחות מזה.

 

את הערב סיימנו בבית הקפה המוגזם באורות וקישוטים שראינו אתמול. אם שואלים אותי, אותו בית קפה הוא זה שגורם למשבר האנרגיה האירופאי. זה פסיכי מבפנים כמו מבחוץ. עצי אשוח, נברשות, המון בובות. עשינו להם בדיקת אבק של רס"ר - עברו. (אל תגלגלו עיניים זה ממש נדרש, מוכנה להתערב שזה מצויין בכל ביקורת שניה בגוגל)

 

 

יום שבת 24.12.2022 - יום הביס המושלם הבינלאומי.

 

עבדתי גם היום בבוקר. יש מצב שבסוף, האשפוז שלי יהיה בכפיה, אבל יאמר לזכותי שאני ערה מחמש בבוקר וזה היה ממש בקטנה כדי להעביר את הזמן.

 

תוך כדי שיטוט בסימטאות עלה לנו רעיון שמאחר וערב חג היום ואנחנו כאן נסחפות אל תוך האירוע הזה, נעשה את זה כמו שצריך. נרכוש עץ קטן שנקשט, נקנה מתנות קטנות אחת לשניה ונפתח אותן מחר בבוקר.

נו, יותר מדי סדרות אמריקאיות קיצר.

אגב, לדעתי, כל הדיון הזה נעשה כדי להסיח את דעתי מזה שאני הולכת בעלייה, ואולי גם ההסכמה שלי היתה קשורה לזה שלא היה לי אוויר או מוח. כשאני רואה ברשתות החברתיות איך אנחנו גונבים באלגנטיות חיים (חגים) של עמים אחרים, זה משעשע אותי. ואני חייבת להודות שלא הצלחתי לגבש עמדה בעניין (לרוב אני לא מצליחה לגבש על שום עניין). מצד אחד זה נראה לי פאתטי ומוזר. מצד שני החיים הם שיט של דבר. וכל דבר שגורם לאנשים קצת נחת הוא מופלא בעיניי. אז למה לא בעצם?

 

יש עץ קטן וחמוד עם קישוטים. אנחנו לנות בשלושה חדרים נפרדים, והעץ אצלי בחדר. מזל שזה היה ברור מאליו, אחרת מישהי פה היתה מקבלת פיסקה לא מחמיאה בבלוג, אבל הן מכירות אותי היטב.

 

את הקניון שחיפשנו לא מצאנו, אז לקחנו מונית לסניף ג'מבו כדי לגלות שממש אין מה לחפש שם. החלטנו לבדוק אם יש חנות צעצועים בקניון אתונה וגילינו שיש, אבל יש שם גם בערך כ - 568686 איש.

 

כדי שיהיה לנו קצת יותר מעניין ומאתגר, חברתי למסע בחרה לשכוח את האייפון שלה בשרותים ולקלוט אחרי 20 דקות שהיא איבדה אותו. היא איבדה אותו לכמה דקות ואני איבדתי חמש שנים מהחיים שלי בעקבות האירוע הזה. הטלפון הושאר על ידי האישה שמצאה אותו במודיעין של הקניון. פשוט לא יאומן. נס חנוכהההההההההההההההההה.

בצד הטוב בעניין, זאת חברה שלא יכולה לצחוק על שום טימטום שאני מייצרת עד שלהיי 2027.

 

אחרי שחרשנו את הקניון מכל עבר, ואחרי שקיבלתי תזכורת שיש לי כוח על לא לזכור אף פעם מאיזה קומה היציאה החוצה, הצלחנו למצוא את הדרך, חזרנו ופרקנו סחורה במלון.

 

מחוץ למלון יש בית קפה מקסים עם טונות של פרחים והתיישבנו בו לארוחת צהריים. אכלתי את הקלאב סנדוויץ' הטוב בחיי.

המשכנו לשוטט ולרכוש, והתיישבנו לארוחת ערב, שגם היא היתה טעימה בצורה קיצונית. הזמנו מאפה גבינה מטוגן, שהיה לא פחות ממושלם.

האוכל פה גורם לי קצת להבין את כל הדיבור בתוכניות ריאליטי של בישול (כן, אני רואה את כל הבולשיט הזה, סתמו). יש פה רגעים שאני מבינה למה הכוונה כשהם מדברים על הביס המושלם ועל הטעמים שמגיעים אלייך בדיליי.

 

חזרנו לחדר להתאושש ולעצב את העץ ו.... לא תאמינו מי בלייניות??!! אנחנוווווווו יצאנו שוב וישבנו בבר. שתיתי לראשונה קפמרי ובלאדי מרי שעשו לי שמח בראש לכמה דקות, ושוב אכלנו קינוח מקומי שהיה לא פחות ממושלם (או שסתם הייתי שיכורה? לעולם לא נדע). חזרנו אחרי חצות ולדעתי נרדמתי כבר ברחוב.

 

* הערת ביניים 5 (אין לי כוח לספור אותם באמת, אז לתשומת לבכם אני סתם מחרטטת): יש פה ספרי קריאה למכירה תחת כל פיצוציה ועץ רענן. לא הבנתי. מה, הם עד כדי כך תולעי ספרים? או שפשוט הם לא שמעו על נטפליקס?

 

יום ראשון 25.12.2022 - חג שמח למי שחוגג (אנייייייייייייייייי)

 

בבוקר, המלצר (ההוא שחושב שאני מבינה רמזים וקצת מקריפ אותי להנאתו) סיפר לנו שיש היום ארוחת צהריים חגיגית של שף לכבוד החג. החלטנו לשנות קצת תוכניות ולהתייצב במלון בצהריים. ככל שאני מאותגרת משקל, אוכל בטיולים הוא ממש פרט שולי אצלי. אני בדרך כלל על ארוחה אחת ביום ואיזו עוגה בבוקר. ופה, באופן מוזר, אני מוצאת את עצמי מטיילת לפי זמניי ארוחות ומקומות שאני רוצה לאכול בהם.

 

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לראות את החלפת המשמרות  בבניין העירייה.

* הערת ביניים 6: ממש לא הבנתי.

לכבוד החג ,עומדים השומרים במדים לבנים (עם פונפון בנעליים) מרימים רגליים, מכופפים אותם, מעבירים אותם בחראקות על הרצפה. עומד שם מישהו במדי צבא, בודק כמו רס"ר את המדים שלהם ומדבר איתם (גם צועק על האויר)

מסקרן אותי רק מי עשה את הכוריאוגרפיה שלהם - סוס?

 

משם הלכנו לסיור בשכונה בשם פלאקה, קסם של דבר. כמעט לא שמתי לב שאני הולכת בעלייה ... ועלייה... והולכת ועוד דקה מתה. אחרי התרעננות עם התחביב החדש שלי, קפה לאטה מוקצף (לא הבנתי איך לעזאזל מגיעים למרקם הזה), המשכנו לשכונת פסירי לראות גרפיטי - קיצר, אירגנו לי תרבות יום א'. הכי קרוב שאפשר לראות אותי בוהה באמנות.

 

אה, אם היה למישהו ספק, אנחנו כבר מזה כמה שעות סוחבות רכוש בתיקי הגב שלנו. אני לא רוצה שיחשדו בי בחוסר צניעות, אבל חשוב לי שתדעו שאנחנו סה"כ מבצעות מעשה פילנטרופי בתמורה לסחורות שונות מתושבי המקום.

חזרנו למלון לארוחת הצהריים. לא זיהיתי את חדר האוכל, הגג נפתח לגמרי ומצאנו את עצמנו במרפסת מקסימה וכרגיל עם אוכל שתואם את הציפיות.

 

עד כה ספרתי הרבה כמעטים. כמעט איבדנו טלפון, כמעט שברנו טלפון, כל אחת כמעט מעדה איזה 4 פעמים על המדרכות הבלתי אפשריות האלה. אם הכמעטים האלה לא ייגמרו באסון - זה נס חנוכה נוסף.

אני מקווה שחנוכה זה כמו דג זהב. נראה לי שאנחנו נצטרך פה גם את נס מספר שלוש.

 

בארה"ב כרגע יש מקומות עם מינוס 56 מעלות, ישראל טובעת ופה אני מסתובבת מיום חמישי בלי מעיל אפילו. סוף דצמבר. זהו, רק מציינת עובדות. עוד עובדה שאי אפשר להתכחש אליה, היא ששום ישראלי לא יכול לרכוש פה מוצרים בסופר בלי נאום של חמש דקות על ההבדלים במחיר.

 

אחרי מנוחה קלה במלון וסידור ראשוני של המזוודות יצאנו לבר מיוחד, שהומלץ על ידי חבר לא פחות מיוחד.

מדובר על בר (MOMIX) שעושה בין היתר קוקטיילים מולקולריים. הנחנו שיהיה עמוס ומייגע אז החלטנו ללכת יחסית מוקדם. עמוס בחוץ ולא הצלחנו להזמין מונית. התחלנו ללכת לכיוון בדרך מוזרה במקצת. שפת המדרכה כאן גבוהה באופן דבילי מהכביש. המדרכות עקומות ושבורות, וההליכה פה מסורבלת. משום מה כשהעליתי את הרעיון שאני צריכה "סולם גנבים" כדי לעבור את הכבישים לא היתה אף מתנדבת. אבל הגענו בשלום, ואלוהיי הבדידות דאג לנו לפאב ענק וריק לגמרי. מה אומר? זו היתה חוויה על חושית. ידעתי שמדובר על  שואו ושהדברים יצטלמו טוב, אבל לא הימרתי שיהיה לי טעים. אני שותה מידי פעם אבל צריכה שזה לא יהיה חזק מדי.

קיצר, כל האירוע הפוטוגני הזה היה מושלם. דברים ריחפו באוויר, התפוצצו לנו בפה והיה טעיייייים.

ובדקתי, זה אכן מצטלם טוב.

 

גיליתי היום שליוונים יש קללה אחת שהיא למעשה מרכזת את כל העויינות שבני אדם חשים כלפי החיים עצמם - מאלקה.

באמא שלכם?! יש לי 1,000 קללות שמתפרסות על 3,000 מילים וגם זה לא מספיק לי.

 

מהבר הלכנו לאכול גירוס - כי 48576 קלוריות מאלכוהול, עדיין, כפי הנראה לא מספיקות כדי לסיים את היום הארוך הזה.

 

דקה לפני עילפון חושים חילקנו את המתנות שרכשנו אחת לשניה לחג וזהו. אני כל כך עייפה שאני לא סגורה אם אני כותבת או שאני חולמת שאני כותבת על זה.

 

יום שני 26.12.2022 - הבאנו שלום (רק לא בין חילונים לדתיים, או ערבים ויהודים, או קרניבורים וטבעוניים) עליכם

 

החג עדיין בעיצומו והרבה דברים סגורים כאן. הבוקר הוקדש לפרידה איטית מהמקום ומהאוכל. שתי הבנות שאיתי, מדי פעם הורסות לי את החוויה עם זה שהן מציינות בפניי עובדות שהמוח שלי מצליח לבלום:

 

- את לא שומעת את הצחוק שלה?!?!

- לא. אה כן!!! הבנתי. כמה רעש היא עושה. אולי בדיחת שואה תעזור?

 

- זה לא מוזר שבכל צד של נעל הבית יש ציור שונה?! -

- זה לא היה לי מוזר עד שאמרת לי!!!!

 

- אייף הילדים למעלה צורחים.

- ילדים?!?! אהההה. יש שם ילדיםםםם

 

קיצר, אין לי הפרעת קשב, אבל יש לי הפרעת אנשים שגורמים לי לחוש את הסבל שלהם ברגעים שהמוח שלי עושה עבודת הדחקה יוצאת מהכלל.

 

אכלנו צהריים בסניף המקור של מסעדת גרקו (או שאולי אנחנו המקור? לא נבדק מחקרית)

 

עשינו צ'ק אין והמתנו לנהג שאיחר דרמטית, וכשנחת במלון התברר שהוא כבר היה, לקח חבורת ישראלים אחרת בטעות וחזר. שלוות הנפש של היוונים מעוררת התפעלות. זה שהוא ידע שהוא איחר ושיש פקקים, לא מנע בעדו לנסוע בזהירות, סבלנות

ו א י ט י ו ת.

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, אמר חכם שהוא לא אני, ואכן היה קשה אבל חזרנו - לא לפני שפשטנו על הדיוטי המקומי.

 

זהו. נחתנו בשלום (אחרי שהמטוס הטריד מינית ענן שהתעצבן וניסה להוריד אותנו)  ועכשיו אפשר להגיד שכל הכמעטים שספרתי: 13 מעידות, 1 טלפון שסבל מאמא מזניחה ואותר, טלפון שנפל לפחות שלוש פעמים. אנחנו ללא ספק נס חנוכה גלוי.

מדהים שעברנו את זה בלי נזק ממשי.

 

ואסיים בתודות לחברותיי למסע שהיו זורמות, מצחיקות ופתוחות לחוויות חדשות.

תודה ענקית על טיול לא פחות ממושלם.

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שלישי, 1 בנובמבר 2022

מדריד. לא אחד הרעיונות המבריקים שלי - יומן מסע

פגרה של שבוע בין החזרה מלונדון לבין טיסה למדריד - לא אחד הרעיונות המבריקים שלי. בצד הטוב, לא פרקתי את רוב המזוודה, היא נשארה פתוחה ופשוט עשיתי ריפיל של מוצרים. בצד הרע - זה משהו שהייתי צריכה לעשות בגיל 22, לא עכשיו, כשאני מאובחנת כפדלאה חסרת חיוניות. 

יומיים אחרי החזרה מלונדון העליתי חום והייתי חולה. לא טרחתי לבדוק אם סוף סוף, אחרי שלוש שנים, הקורונה תפסה אותי. החלטתי שחיי מספיק קשים בלי לדחוף לעצמי חפצים חדים לאף. בלונדון עברנו כל הזמן בין חום לקור וידעתי שזו אופציה. אבל חשבתי שזו אופציה כמו ממשלה יציבה או כמו האופציה שכרטיס מפעל הפיס שלי יתן לי יותר מ 11 ש"ח פעם בשנה. 

ואז התחיל מסע מטורף בו אני אמורה להחלים תוך שבוע. אם בכל הסדרות שראיתי על בתי חולים יש עובדות נכונות, אז לא הייתי עוברת בדיקת סמים. שתיתי בשלוקים גדולים סירופ לשיעול בכמויות, לקחתי כל כדור אפשרי לצינון בוקר, צינון לילה (למה זה צינונים שונים? סתם נו, אני יודעת) שתיתי תה עם דבש ולימון ונחתי. כמה חולה הייתי? לא פתחתי מחשב ארבע ימי עבודה. ככה חולה. 

התאוששתי ביום כיפור - גם ככה אני לא צמה, אבל השנה היה לי חשש מסוג אחר. מצד אחד אמרתי לעצמי יאללללללה אני לא חייבת לו כלום. נתתי נדבה ולקחו לי את הטלפון, חזרתי חולה. סעמק על יום כיפור. מצד שניייייי אני בדרך למדריד, אם אדושם הכל יכול שם עליי עין, יש עוד כמה דברים שהוא יכול לשבש. אבל העבודה ניצחה ורוב יום כיפור עבדתי.

גם הפעם השתמשתי בשירותי ה-וי איי פי בשדה כדי לדלג על כל התורים. השדה היה עמוס ברמה שלא ניתן אפילו לקנות קפה ומאפה ב 80 ש"ח והתיישבנו ישר בשער שממנו יוצאת הטיסה. 

שום דבר ואף אחד לא הכין אותי לשדה התעופה של מדריד. זו הפעם השניה שאני מבוגר אחראי בטיול, וזו לא היתה התחלה טובה. רכבת של 10 דקות כדי להגיע לצד של המזוודות, מלא מלא הליכה. מזל שיש שלטים עם ציורים של מטוס ומזוודות שבעקבותם הלכתי, אבל היו רגעים שחשבתי שלא נצא משם לעולם. 

ואז הגענו. ושוב, שום דבר ואף אחד לא הכין אותי שמדריד יכולה להיות פרק בתוכנית "המתחזים" כי היא חושבת שהיא סן פרנסיסקו. כל העיר בנוייה על עליות וירידות. ההליכה היא בלתי נסבלת. בנוסף לזה מסתובבים ברחוב הראשי גראן ויה בו התארחנו אנחנו, אלפי אנשים, ים של אנשים (אולי מלון צמוד לפראיימרק זו גם לא הברקה). זו הבעיה עם אנשים, שהם שקרנים. כל אדם שחוזר מחו"ל ושואלים אותו איך היה? עונה - מעולה. זין מעולה. טיול זה קשה, זה מתיש וזה מורכב. מה מעולה??? דיברתי עם כמה אנשים שהיו במדריד, אף אחד לא טרח לציין את העובדות האלה, לא כי הוא לא חווה אותם, כי הוא שכח וכי הוא שקרן.

ביום הראשון הגזמנו. הלכנו את כל הרחוב הזה לכל צד, והיה קצת חם והיו מלא אנשים וזה הרגיש שסיימנו את הטיול. לא הבנתי מה אני אוכל לעשות פה בכל שאר הימים. ידעתי עוד כשסגרתי את הטיול, שיש לנו הרבה זמן ונצטרך לצאת מחוץ לעיר, אבל הערים הקרובות הן שעה נסיעה ופחדתי שלא תהיה מונית שתרצה להחזיר אותי למדריד. ביום השני של הטיול בבוקר לקחנו מונית וברחנו לאיזה קניון, לא היה אכפת לי ללכת - בתנאי שמספקים לי מישור. ישבנו בסטרבקס, עשיתי גוגל, פניתי לחברה ישראלית שמארגת פה טיולים וביקשתי טיול פרטי. יום בטולדו ויום בסגוביה. בין לבין נשרוד. 

הגיע לקחת אותנו מהמלון נהג ספרדי דובר עברית. הוא הסביר שהוא חי בישראל חמש שנים אחרי שהתחתן עם ישראלית שהכיר בניו יורק, התגרש ממנה והכיר אחרי כמה זמן באילת בחורה ספרדיה (מעניין מתי יוצא הסרט הזה). בהמשך הבנו ממנו שמדריד היא מישור לעומת המקומות שאנחנו נוסעות אליהם.  יא אילוהים - למה זה מגיע ליייייייי??!!!

אני רוצה לציין שבלי שום קשר לקיטורים שלי, מדריד, סגוביה וגם טולדו יפיפיות ומיוחדות. גם במדריד, ברגע שמתרחקים מהרחובות הראשיים ומשוטטים בין הסימטאות, הן פשוט יפות. גם ברמת השופינג - חגיגה. יצאתי עם רכוש רב: נעליים, בגדים, תכשיטים, אוכל לחתול, תיקים. אחלה מחירים, אחלה סחורה.

מהטיולים האלה חוזרים אחר הצהריים, כך שחזרנו ישר לתופת של אלפי אנשים וכאוס ברחוב. בחלק מהזמן פשוט התרסקנו במלון וסגרנו את היום, ובחלק התרחקנו ומדדנו כל סימטה אפשרית, איבדנו את הדרך וחזרנו למלון עם מונית כשנשברנו.

כדי לקבל מישור, יצאנו לקניונים מחוץ לעיר. רובם כחצי שעה ממדריד. הבעיה היתה למצוא מוניות חזרה מהאיזורים האלה, אבל עובדתית הצלחתי להחזיר אותנו, גם אם זה היה בנס, זה עדיין נחשב.

עשינו סיבוב באחד הימים גם על האוטובוס תיירים. זו נסיעה של שעה וחצי ולא ראינו שום איזור שהיה שווה לעצור בו ושהוא אטרקטיבי כמו הרחוב שלנו, אז ויתרנו על לרדת ממנו (בלי שום קשר שפיסית לא יכולנו לזוז גם אם רצינו). 

מבחינת האוכל, היה קשה למצוא מקום לשבת לנוכח זה שכל כדור הארץ היה במדריד. אבל בכמה מסעדות שישבנו היה אחלה, אבל ראינו בעיקר אוכל אמריקאי. המון המבורגרים, מקסיקני. פחות יצא לי לאכול או לראות אוכל אותנטי. 

בשורה התחתונה היו רגעים כייפים ואושר צרוף והיו רגעים שלא הבנתי למה לעזאזל אני לא בבית, מרוחה על המיטה ומלטפת חתול (אם הוא מרשה לי).

אבל זה כמו שאומרים על לידה - חזרתי הביתה גמורה ואחרי חמש דקות שכחתי מה היה והתחלתי ספירה לטיול הבא.

יאללללללה אתונה, אם צריך, תיישרו מדרכות עד שאני באה. 










8-13/9/2022

לונדון כן מחכה לי, המלכה לא - יומן מסע

אני לא יודעת בדיוק את כל התסמינים של פוסט קורונה, אבל יש לי הרגשה שיש לי כזה. מאז הקורונה, אני רק רוצה לטוס. לא אכפת לי עם מי, לא אכפת לי לאן וממש לא אכפת לי מהיכן מקורות המימון. כרגע אני עומדת על 3 טיסות בארבעת החודשים הקרובים, וכולי תקווה שעד הגעת האולטרה אומיקרון או עד שעובד מעבדה סיני ממורמר ישחרר משהו קטלני לאוויר כי גנבו לו את היוגורט מהמקרר בעבודה (למרות שהייתה עליו מדבקה) - אני אספיק עוד. 

הפעם לונדון. הייתי כבר בלא מעט מקומות בעולם ואיכשהו טרם הגעתי ללונדון. הטיול הזה תוכנן לספטמבר שנה הבאה, לכבוד שנת החמישים לחיי, אבל אז התברר שמירי מסיקה מופיעה שם במחזמר לכמה חודשים. וככל שבארץ להוציא אותי להופעה או באופן כללי מהבית זה לא קל, פתאום ממש רציתי לראות את זה. וכשאני רוצה משהו... אוי כשאני רוצה משהו....

א ו י   כ ש א נ י  ר ו צ ה  מ ש ה ו.

ועד שאנחנו באות – המלכה הולכת. שרדה 236 שנה, לא היתה יכולה לחכות עוד רגע. אנחנו מגיעות בקושי שבוע אחרי ההלוויה הארוכה והמתוקשרת בהיסטוריה, ונוחתות ישר לזרועות המלך החדש ו......לעם שעסוק בדיכאון, בהחלפת שטרות, בראשת ממשלה חדשה, משבר כלכלי, משבר אנרגיה - ספק אם מישהו ישים לב שבאנו.

 25.9.2022 יום ראשון – יום ששוני הוא יום אסוני

בהמשך לכל יומני המסע האחרונים, בטרמינל השתנה מעט מאוד. עדיין מחסור בעובדים, עדיין סוג של כאוס ועל כן שוב לקחתי לנו שירות וי איי פי שיוביל אותנו וידלג את רוב הדרך למטוס. ואכן דילג. בטיסה ישבנו כל אחת מהבנות בנפרד, מה שגרם לי להנות מזמן איכות עם בחורה ששמה לה למטרה להיות דוחה לכל דייל שעבר באיזור - והצליחה.

אתחיל ואומר שמדובר ללא ספק באחד הימים הארוכים בחיי. התחלתי אותו בחצות בישראל, ועד שנחתנו, אחרי 5 שעות, חזרנו בזמן וקיבלנו עוד שעתיים. במהלך כל היום הזה איכשהו כל פעם כשבהינו בשעון, עשה רושם שהוא מתנהל פה בעצלתיים ומסרב לזוז. הולכות הולכות הולכות ועוד המון המון הולכות - עברה רבע שעה. פשוט מוזר. ידעתי שלונדון יפה ואיכשהו היא מתעלה על הציפיות שהיו לי ממנה. אחרי סופיה ובוקרשט הדי משמימות, באה העיר הזו וסינוורה אותי בצורה מוחלטת. הבניינים מטורפים. לאיפה שלא פניתי באיזור כיכר פיקדילי, נמצא עוד רחוב מהמם מלא בחנויות ומסעדות. 

הדבר היחיד שמקלקל את החגיגה (תרתי משמע) אלו כמויות ההומלסים שזרוקים פה ברחובות או עומדים בתור לאוכל. אחת כזו ניגשה אלינו בצהריים בבית קפה וכיוונה יד אל המאפינס שהיה על השולחן. הופתעתי לרגע ואז סימנתי לה שהיא יכולה לקחת אותו. מאית השניה לאחר שהיא עזבה, שעון היד החכם סימן לי שהטלפון שלי לא מחובר והבנתי שביד השניה היא העלימה לי את הטלפון מהשולחן. האמת? סחטיין עליה. זה היה ביצוע מושלם. 

בטלפון יש גוגל פיי ועל כן צריך לבטל ויזות, להחליף סיסמא לגוגל, להקפיא את הקו טלפון ועוד. כל זה היה יכול להיות קל לביצוע אם רק היה לי טלפון לסדר איתו את כל הבלאגן!!!! אחרי שהתאפסתי, חזרתי אל החדר, תפסתי את המחשב, לקחתי טלפון של חברה והתחלתי לטפל בהכל. בארץ, יש לציין, שגם הכל עובד בעצלתיים, אף אחד לא עונה לשירות לקוחות בוואטסאפ (ערב חג היום, מעט מאוד עובדים, אני מניחה). אחרי שסיימתי את כל הסידורים הלכנו לתחנת משטרה להגיש תלונה. שוטר חביב הפנה אותנו לאתר אינטרנט. בינתיים בדקתי. הביטוח ישלם, אם הטלפון היה במקום מאובטח כמו כספת - חחחחחחחחחחח.

מעבר לזה שבלי טלפון אין היום לאדם זכות קיום, והתלות בו היא בלתי נסבלת. הדבר היותר מטורף הוא, שכל אתר שאתה פונה אליו רוצה ממך כתנאי התחברות, מספר סודי שאותו הוא שולח לטלפון שלך באס אם אס.  אבל אין לי טלפון!!!!!!!! באמא שלכם!!! אין לתת מספר חילופי, אין לזהות את עצמך בשום דרך אחרת. בעודנו חושבים שרק הצעות לגראס ופוליטיקאים לפני בחירות פונים אלינו באס אם אס - הם למעשה מנהלים את העולם.

אחרי כל הסאגה הזאת ביום הארוך ביקום עוד הספקנו לסיור לילה על אוטובוס התיירים. במשך שעה וחצי ראיתי דברים שנראו לי לא הגיוניים. זו באמת אחת הערים המרשימות שהייתי בהן והייתי בלא מעט. ראיתי בניינים ישנים יפים בחיי, אבל הגודל שלהם פה מטורף והם בלתי נגמרים.

אם כבר בתלונות עסקינן, אז העיר מפוצצת באנשים. למצוא מקום במסעדה או בית קפה זה מבצע מורכב. בשעה עשר, מלא מסעדות נסגרו ובחלק לא היה מקום. אבל הצלחנו לסגור את היום המטורף הזה עם אוכל לא רע ועם שעון שמראה שהלכתי היום 22500 צעדים. לרגליים שלי זה הרגיש 586868686879898 אבל אולי לא הייתי מרוכזת בספירה.

26.9.2022 יום שני - נוט טו סלף: אם מוגשת לי ארוחה אחרונה - לבקש סקונס.

את היום פתחנו "סטנדרטי למדי". הוגשה תלונה בגין גניבת הטלפון באתר המשטרה המקומית. אני בטוחה שמאותו הרגע, מירב המאמצים וכוח האדם הופנו לנושא.

יצאנו לכיוון המצודה. השארנו שם חברה מיטיבת לכת שרצתה לבחון את המבנה הפסיכי הזה מבפנים בעוד אני וחברה נוספת התעייפנו רק מלראות אותו מבחוץ. בעודה רואה דברים מרשימים ונדירים, אנחנו ראינו בגדים בקטנה. (הגודל גדול, הקניה בקטנה). 

בצהריים חברנו שוב שלושתינו והלכנו "לטקס" תה של אחר הצהרים במלון. לראשונה בחיי אכלתי סקונס עם ריבה וקרים צ'יז ולא אפסיק לקשקש על זה עד סוף הטיול. זה פשוט טעיייייייייייים. ואני רוצה עוד!!! ועוד!!!  בתי הקפה פה עלובים. אין בהם שום דבר אכיל. לא ברור לי למה אצלנו, מאכל לאומי כמו פלאפל, יש בכל פינה ופה אני לא מוצאת דוכנים של סקונס. מה זה דוכנים? אני מצפה שייעמדו עם סקונס בצומת ויצעקו:  "סקונס חם!! סקונס חם!!

בקבוצות הטיולים השונות יש דיון חוזר לגבי האם מקבלים פה מזומן בקלות או לא. מישהו כותב שכן, חמישה מיד מגיבים לו שזה לא נכון והכל פה באשראי. בקיצר. אשראי. לבוא עם אשראי, כלומר לא כמוני שבאה עם אשראי, אפילו עם שניים ופשוט ביטלה אותם בגלל הומלסית זונה בת זו$#%ה אבל אשראי. לא יודעת אם זה כי הם מפחדים מחיידקים, לא בא להם להתעסק עם עודף, או שהם משתפי הפעולה עם מה שטוענים אנשי הקונספירציה - שזה קורה כי רוצים שנשים את כל הכסף שלנו בבנק כדי שיוכלו לקחת לנו אותו (כאילו שאני לא נותנת אותו בשמחה על מוצרי צריכה ופנאי, מה אתם מתאמצים?) אבל בהמון מקומות מסרבים לקבל כסף מזומן. חשבתי על זה שאני ממש לא רואה איך בזמן הקרוב מוכר בחנות אצלנו מוותר על רכישה של מישהו, ומגרש אדם בגלל שאין לו ויזה. הוא יכול - אבל הוא יקבל כאפה עם הארנק של הקונה. 

אם מחליפים פה גם ככה סמלים בגלל המלכה, הייתי ממליצה להם לשים ציור של מדרגות ליד הסמל של הכתר. אין חנות או מסעדה שלא עלינו או ירדנו בה מדרגות. הרכבת התחתית המטורפת הזו מלאה מדרגות - ואני? אין לי כוח מיותר לזה.

לא ידעתי הרבה על לונדון, אני חייבת לציין. לא ממש התעסקתי בה. חשבתי שהביג בן באמצע כיכר. לא ידעתי שיש פה קיבוץ גלויות כל כך מרשים (וגר פקיסטני עם מוסלמי) ידעתי שיש פה הרבה הצגות ומחזות זמר, אבל לא ממש היתה לי הבנה לכמות הדי הזוייה, ולזה שלכל הצגה יש אולם בנפרד. מתחילה להבין את אלה שחושבים שאצלנו יש רק גמלים.

את הערב סיימנו במחזמר ביקור התזמורת עם מירי מסיקה ואלון אבוטבול בתפקיד הראשי. זה האירוע שהתניע את הטיול הזה מלכתחילה.  איכשהו יצא שראינו את ההצגה הראשונה. וככל שמדובר בצוותא משודרג, היה מקסים. ערבית, עברית ואנגלית יצאו לטייל ויצא להם ביקור התזמורת. אפילו פגשנו את מירי מסיקה אחרי ההצגה.

העיר הזו הולכת לישון מוקדם. אפילו הפאבים נסגרים כבר ב 23:00 בלילה. הצלחנו למצוא בצ'יינה טאון מסעדה סינית (לא שחשבתם שנמצא שם חומוס) וזהו, עוד יום שנמשך שבועיים עבר.

יום שלישי 28.9.2022 - היום שבו היו לי 97% נוזלים בגוף.

את הבוקר התחלנו בבית קפה בהמתנה לפתיחת אחד השווקים שיש לעיר הזו להציע. מדובר על בית קפה פלצני במיוחד עם מוסיקת רקע של מעלית. קלאסה - עד ששמענו מהצד השני של החדר צעקה: אז מה להביא לך??? ו.... נגמרה הקלאסה.  האמת שאני לא באה בטענות. בהמשך יתברר שאנחנו לא פחות רעשניות.

השוק הזה מקסים ממש. עבודות יד, תמונות, תכשיטים ואוכל. כל מה שאני יכולה לבזבז בו תקציב של מדינה קטנה.

משם שמנו את מיטיבת הלכת באיזה מוזיאון ושארית הפליטה התיישבה אחר כבוד בבית קפה. ישבתי שם איזה ארבע שעות. שתיתי כל מה שבני האדם המציאו (שלא כולל אלכוהול) לקחנו עוגות שהיו טעימות כמו נרות חנוכה - לראותם בלבד. וכל זה כדי להעביר את הזמן, צחקנו מלא ותהינו באיזה שלב המלצר יאבד סבלנות - לדעתי הלכנו דקה לפני.

הצגת היום היתה wicked. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לזכותה - שלרוב לא נרדמתי. אבל אני לא דוגמית. החברות היו מבסוטיות אש אז כנראה שזה ממש טוב, עדיף שתאמינו להן.

סיימנו בארוחת ערב וסיימנו וגם את היום הזה, שנמשך שלושה שבועות.

יום רביעי 29.10.2022 - הבאנו סטרס עליכם.

היום יצאנו שתיים לדרך והשארנו אחת לנוח. זה היום האחרון שלנו פה ואחרי בדיקה של האופציות הוחלט לראות את הארמון ולעשות את הגלגל הענק. סוג של חובה כדי לסמן וי עד הפעם הבאה שנגיע לכאן... ונגיע. הארמון נאה, אך ראיתי פה יפים ממנו. והגלגל נחמד, אבל סיבוב איטי של חצי שעה ולא מגישים איזה סקונס ואין מוסיקת מעליות ברקע - לא שווה 200 ש"ח. משם לקחנו מונית ונפגשנו כולנו בחנות צעצועים גדולה, ישבנו בפאב לאכול ארוחת צהריים ויאללה לשדה.

כוכבית על פאבים -  באיזה שהוא שלב בארוחה הוסבר לי שהפאבים לא פתוחים בלילה מאוחר כי אנשים מגיעים לשם בכלל אחרי העבודה, שותים משהו וממשיכים. ואז העפתי מבט וכל השולחנות היו מלאים גברים, זוגות זוגות כוווווול השולחנות וזה היה מראה יפה להפליא. אבל מה הנשים עושות אחרי העבודה???

כוכבית על מוניות - לא יקר, יעיל, הם מחזיקים בכל מונית מאחור מכשיר שניתן לשלם בו באשראי - תענוג. 

ההסעה לשדה איחרה לנו וככל שכרגיל לקחנו מקדם זמן, זה התחיל להלחיץ ולעצבן. כשהוא הגיע, מצאנו ברכב משפחה ישראלית. הורים, ילד וילדה. רמות הצחוק שהגענו אליה כולנו היתה מופרעת. קרוב לשעתיים לקחה נסיעה שאמורה לקחת שעה. בשלב הזה כבר היינו באיחור לא קטן, מעולם לא איחרנו לשדה. אם היינו עושות את הנסיעה מורטת העצבים הזו לבד ולא היינו עסוקות בלהתפרע ככה, ללא ספק שהיו צריכים לעשות לנו החייאה, לא היינו שורדות את זה.

הפיצוי הגיע בדמות מטוס חצי ריק כשכל אחת מאיתנו משתרעת על שלושה כיסאות.

לסיכום: אני עוד שבוע טסה למדריד - ושיהיה לה בהצלחה להשתוות למה שראיתי פה.

יום שני, 6 ביוני 2022

מונטנגרו - יומן מסע בלי המלצות - בשביל זה יש גוגל

 

יום חמישי 2.6.2022 - הטיסה בחסות אלת המזל.

ושוב אני מוצאת את עצמי בנתב"ג של אחרי הקורונה, שחרט על דגלו להמשיך להתנהל בכאוס בלתי נגמר. הם מנסים כבר כמה חודשים לבדוק איך זה למכור כרטיסי טיסה בלי שיש להם עובדים, טייסים או מספיק מטוסים. האמת שזה עובד להם נפלא. העם המובחר רוכש ורוכש ו... רוכש. 

רגע קניית כרטיס הטיסה הוא רגע של אופוריה. החלטת על חופשה, מצאת את הזמן לברוח מהעבודה, גירדת את הכסף הנדרש. תחושה מזוקקת של אושר עילאי. ואז עברה דקה. ממנה ועד התאריך המיועד מתחיל ליין הימורים האם תהיה טיסה, טייס או שדה באופן כללי. אציין גם כי מרגע הרכישה אין לך מענה בשירות לקוחות בשום חברת תעופה או סוכנות נסיעות. אני הצלחתי אחרי מאמצים כבירים להשיג את כרטיס הטיסה רק אתמול בצהריים. זה עלה לי בשוקולד שאני חייבת למישהי שעזרה לי ובשנה מהחיים. עד לדקה שאתה פיזית במטוס, אתה בסטרס תמידי. אני אישית לאחרונה עצמתי עיניים כשבחדשות על בסיס יומי היתה כתבה על מזוודות שיצאו מנתב"ג לכיוון מדריד ונחתו בברלין, או על אנשים שהגיעו לשדה כדי לגלות ששכחו להגיד להם שחבל שיצאו מהבית. לנסות לטוס (או לחיות) בתקופה הזו, זה להשתתף בסרט אימה שהבמאי שלו יצא משליטה. אבל שום דבר לא יעצור אותי להוציא ל"מסע גיבוש" את כל מה שמציק לי בחיים לארץ אחרת. אולי שם נסתדר יותר.

הפעם אני עם אחי הגדול, שאני יכולה לכתוב עליו 3,568 מילים. אבל זה יהפוך את הבלוג הזה לספר. אז אסתפק ב- הוא יצירת מופת.

גם הפעם שילמתי על שירות v.i.p בשדה שהגיע להפתעתנו עם בונוס: ריב טיפשי במיוחד בין אדם מבוגר שליווה אותנו בצ'ק אין, לבין מאבטח של נתב"ג עם אגו של שרה נתניהו. ננטשנו לקראת סוף הדרך אבל מהר מאוד מצאנו את עצמנו בצד הטוב של הדיוטי. ושוב אלת המזל היתה לצידנו בצורה ראויה להערכה. יש טיסה, מטוס וטייס ואפילו יצאנו באיחור מינימלי. אגב, אין לי מושג קלוש על מונטנגרו. חשבתי שזו מדינה פיקטיבית בשביל הארוויזיון. אבל מונטנגרו איט איז.

נחתנו ונתקלנו בקושי למצוא את הרכב. המקומיים ממש יצאו מגדרם לעזור. בכלל עושה רושם שהם ברובם אדיבים ונחמדים אמריקה סטייל, רק בלי הקטע שאתה מקבל מהם בחילה. החום פה ככה ממש בקטנה. איך אומר, זה מרגיש שמישהו הכניס את אילת לתנור. למי שמכיר אותי... זוכרים את ליין הבדיחות של כמה חם היום? - דאגתי כל הזמן לשתות מים. 

אחרי הבנה ראשונית שאנחנו בגן עדן (טיבאת) עצרנו לאכול והסתבובבנו בעיר העתיקה. מתברר שמה שמסמל את המקום הם חתולים. תכלס הגיוני שחיה שרק ישנה ושורצת תציין את מהות האיזור. הכבישים פה הם כמו באיטליה, צרים וצפופים. חניה אין פה בכלל (גם אין איך להסתובב אחורה) אבל אח מלך, ששנים לא נהג על הילוכים עושה פה סללומים שיכנסו לפנתאון.

נכנסנו ב 16:00 לבית כדי לנסות להתאושש מהחום ולהתאפס לקראת יציאה בערב. הבית חמוד להפליא. כלומר רק אם אין לך סינדרום דור שלישי רביעי לשואה. מדובר על סוג של עליית גג שלא תואמת את הגובה שלנו. עד כה נספרו, לפחות אצלי, 8 מפגשים עם אזורי תקרה שונים - לבית שלום. אבל הנוף (מהחלון הקטן מדי) מרהיב, והדק על המים, הוא אושר.

אח גאון הוא טבעוני ובערב מטרת העל היתה למצוא מסעדה שיהיו בה גם מנות המיועדות לחסידי אומות עולם. כנראה הפקסים לא הגיעו לכאן עם הבשורה. זו היתה משימה מורכבת במיוחד, עם נסיעה שסיכנה את חיינו יותר מפעם אחת, אבל בסוף ניצחנו ואף חזרנו בחתיכה אחת לדירה.

זהו. מחר יום עמוס במיוחד ואני הולכת לישון כשמה שמעניין אותי זה כבר לקום מחר ולצאת עם קפה החוצה.

 יום שישי 3.6.2022 - חיים באגדה.

 אכן קמתי עם הדייגים המקומיים בארבע ורבע בבוקר. השתדלתי לעשות כמה שפחות רעש ויצאתי עם קפה לשבת מול הים. אוי מה אומר... איך אתאר.... שתיתי אותו מהר מדי וממש הייתי צריכה שמישהו יעלה את מאה המדרגות של הבית כדי לעשות לי חדש. סליחה, מה שהתכוונתי לכתוב זה שישבתי מול נוף מרהיב בזריחה, שותה ובוהה בתדהמה בנעשה מולי. בעודי יושבת לקפה שני, חתול שבוודאות לא שמע על "מי טו" נצמד אליי, התיישב בסמוך לרגל שלי והניח עליה את הראש. מקווה שהג'ינג'י שהשארתי  בבית יבין שמה שקורה במונטנגרו, נשאר במונטנגרו.

האוכל פה במסעדות זול באופן יחסי. אספרסו וצלחת של מיני פנקייקים עלו לנו הבוקר רק שלושה יורו. בסופר רכשתי לא מעט מוצרים ב 27 יורו. אם מישהו רוצה כתבה לתוכנית חיסכון, אני על זה.

בנסיעה היום גילינו שקסדה לרוכבי אופנוע היא בגדר המלצה בלבד. אלה שיש להם קסדה, לא חייבים לציית לחוקי התנועה ורוכבי האופניים מחוייבים לנסות לא להרוג את עצמם. בנסיעה הזו אני עלק עוזרת לדברר את מערכת הניווט. עד כה נרשמו 0 טעויות. כלומר 0 טעויות קריטיות שהובילו אותנו ישירות למים או לתוך הר.

הגענו לשייט. ובכן: החדשות הטובות הן שראינו מראות מקסימים. בעלי חיים, מרבדי פרחים ועלים ענקיים שפזורים על המים. החדשות הרעות הן שכלאנו את עצמנו לשש שעות על סירה לוהטת. עם בקבוק של ליטר וחצי מים ל 8 אנשים ועם מישהי שמשחקת בתפקיד המכשפה הרעה בשלגיה. היא ישבה עם שתי בנות קטנות, יפות בצורה קיצונית ושעות לא עשתה כלום חוץ מדאק פייס לסלפי (איפה פה זה לשכת הרווחה?). אולי זה נשמע פיילוט לסדרת ריאליטי, אבל זה לא. אסכם בכך שאני צריכה לבדוק בגוגל אם כבר יש אופציה בהמלצות לשישית כוכב. ככה בקטנה, רק הצ'ופציק שלו מלמעלה.

הפתעת הטיול (חוץ מזה שחזרנו בשלום) הגיעה בשעת בין ערביים שבה הוחלט להיכנס למים. אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל לא היו לנו כוונות כאלה. יחד עם זאת, אי אפשר לעמוד בקסם הזה. אז אילתרנו בגדים לאירוע ונכנסנו. כמה היה כייף? הלך הפן. לא, לא. אני רוצה לשים על זה דגש!! הלך הפןןןןן. אין ספק שזו היתה חוויה חוץ גופית. בכל מקרה אם אתם רוצים לקרוא משהו טיפשי יותר בבקשה: יצאנו, ישבנו מול הנוף על בירה, חטיפים ו....ראינו אולפן שישי.

יום ראשון: 4.6.2022 – 460 מדרגות לא יצליחו לכבות אותי

שמנו פעמינו היום למצפה בהר לובצ'ין. בדרך עצרנו בפינת חמד לאכול ולשתות. הקפה פה נוראי. אבל אני פה כהרגלי עם מכונת קפה ניידת, מקציף ושני שרוולי נספרסו. כך שאני מזמינה רק כדי להעביר את הזמן כשאנחנו נחים באיזה בית קפה/מסעדה. לכאורה הייתי אמורה לקשקש על הנסיעה האתגרית של אח מלך על כבישים בלתי אפשריים עם חוקי תנועה המוטלים בספק. אבל במקום זאת, נתרכז בעובדה שהוא סיפר לי שהרכב יגיע עד נקודת התצפית ואז נתרכז בי שכדי להגיע לשם עלתה 460 מדרגות לערך, כדי להגיע לראש ההר ואיבדה תוך כדי מעשה רבע ריאה ואת התחושה הכללית בגוף (חוץ מהברך, אוי הברך). עיצבנו אותי אנשים שדילגו מעליי בקלילות ואם עבר לידי אדם מתנשף ומזיע, היה לי חשק לנשק אותו בהזדהות. כלומר אלמלא הוא היה מתנשף ומזיע. עשיתי את זה. רק אדושם הכל יכול יודע איך. תכלס הייתי יכולה לשאול. היינו מטר ממנו, אבל לא היה לי נעים להפריע לו. חג, בטח ישב בתחתונים וראה נטפליקס.

* כוכבית: כטייסת משנה בעודי מנסה לקצר תהליכים, כל הזמן במקום ק"מ - אמרתי קאם. לקח לאח דבילוש זמן להבחין ולהסביר למה לפעמים רצוי להאריך (תרתי משמע).

** כוכבית 2: אם לא הבנתם, נא לפנות בפרטי.

מרוצים מעצמנו ירדנו מההר ומצאנו מסעדה ים תיכונית מוצלחת במיוחד וחזרנו לבית ולמים - הרי גם ככה אין פן. נכנסנו, להערכתי, בשש וחצי למים ויצאנו בתשע ורבע כשהכל כבר חושך מסביב.

* כוכבית: אם הייתי מקבלת יורו על כל פעם שאני נבהלת כי שמתי דברים בתא הלא נכון בתיק - היה לי מלא כסף לקנות תאי מוח.

 מה אומר: העולם כל כך יפה, הטבע פשוט מעורר התפעלות. עושה רושם שהבעיה היא אנשים.

 יום ראשון 5.6.200 - הבאנו שלום על סעעעמק.

שדה התעופה פה הוא הקטן שראיתי אי פעם. יש בתים בקיסריה שעוברים אותו בגודל. שאלו אותנו את כל השאלות הנכונות, אם ארזנו לבד, אם המזוודות היו עלינו כל הזמן - ואז אפשר היה לצאת החוצה כדי לעשן. אהממממ. לצאת החוצה....עם התיקים... מעניין מה אפשר כן להעביר בזמן הזה למטוס.

בחדרון קטן מלא אנשים עם פחות מידי כיסאות, מחכים פה לטיסה. חנות הדיוטי בגודל של חנות יילו ממוצעת ואנשים זרים משתפים פה חוויות על איזו נקודה קטנה שנמצאה על הרכב ועלתה להם מלא כסף. מחזה משובב של הזדהות בין קורבנות המערכת הקפיטליסטית שמנצלת את זכותה להתקיים אחרי שנתיים וחצי של קורונה.

יוווווו טור שלם ולא הזכרתי את הקורונה. אל דאגה. יש לי טיסה באוקטובר. בדוק יהיה ווריאנט חדש עד אז.

הנחיתה בנתב"ג היתה כצפוי, עם המתנה ארוכה באופן יחסי למזוודות. אך היא היתה נטולת מתח. שמנו על המזוודות צ'יפ איתור וידענו שהן איפשהו, בתוך מטוס כלשהו אבל בלוד סיטי.

תם ונשלם. עכשיו יוצאים לקחת מונית במחיר של תייר בארץ הקודש.

ואסיים עם תודה לאחי המדהים ויוצא הדופן, שותפי למסע. שאין לי שמץ איך גרמתי לו להקשיב לי ואיך הוא הסכים. זו היתה חוויה יוצאת מגדר הרגיל - שהוכיחה לו שאני פשוט מ - ל - כ - ה.



Email secured by Check Point

יום חמישי, 26 במאי 2022

אני ואתה נשנה את העולם אין מיי אס

האמת שזה אחד מהרגעים שאני מצירה על כך שאין לי אלפיי אלפים של קוראים שהייתי יכולה לצאת אליהם מפה בקריאה נרגשת ולהסביר: הפגנות הן לא תחביב.

אני מבינה שכל אדם צריך משהו להיאחז בו. תחביבים זו אחת ההמצאות היותר מוצלחות שאדושם הכל יכול יצר כדי שלא נתבע אותו על כל היתר.

אני אישית מודה בפה מלא שכבר כמה שנים אני מרגישה שאין לי מספיק תחביבים. טלויזיה ולהתעצבן (בסדר נו גם לעצבן) אנשים, לא מרגיש לי מספיק. בהתחשב בטענה שעבודה זה לא תחביב, אני מרגישה שאני צריכה עוד משהו שיגרום לי להתרגשות ונחת (לפני כמה חודשים הפכתי גם את הזמר תמיר גרינברג לסוג של תחביב!!!) זה לא שאני לא אוהבת או עושה עוד דברים, אבל לא מספיק. יש לי הרגשה שבשנים האחרונות (יותר מאז "רק לא ביבי" והקורונה) אנשים מתבלבלים בין הרצון שלהם להיות ולבלות יחד על בסיס נושא משותף, לבין הצורך לחלוק את הדעות שלהם עם אנשים שחושבים אחרת -  או מעדיפים לא לחשוב בכלל.

עשיתם קבוצת פייסבוק וגיליתם שיש המון אנשים כמוכם? כאלה שחושבים שהעננים מושתלים ומכסים לנו את השמש כדי שיוכלו להזריק לנו ויטמין די שיכיל שבב מעקב, ושביבי למעשה הרג את כולנו עם החיסונים וכולנו זומבים שחיים ביקום מקביל? אחלה. תשמרו את האנשים שלכם קרוב קרוב. אפילו ממש קרוב – כדי שלא יגיעו אלי בטעות. אני לא רוצה להיות חשופה לטימטום שטרם הוכח שהוא לא מדבק. תיפגשו גם פיזית, ברור. יקר לכם מסעדות? (על זה כבר הפגנתם?) שבו בגינה או בפארק ותעשו קפה על פזגזית. רק שחררו אותנו.

ברור לי שאתם חסידי אומות עולם ורוצים להציל את כולנו. אבל עזבו, גם ככה כולם מתים בסוף.

לרוב מדובר בקבוצות מאוד מגובשות של אנשים, שמקפידות לצווח על הנושא האטרקטיבי החם של הרגע, אין להם עניין בעקביות. האנשים שלדוגמא הפגינו מול הבית של ביבי כי הם התבאסו מזה שהוא נוכל ושהוא בעלה של שרה>עברו להפגין על מתן החיסונים, כי הם העדיפו למות רק מרעל שהם כבר מכירים>עברו להפגין נגד התו הירוק כי הם התבאסו מזה שאסרו עליהם להרוג אנשים שהחליטו בפזיזות שהם לא רוצים להיות חולים בקורונה>עברו להפגין מול הבית של שרון אלרועי פרייס ממשרד הבריאות, כי לטענתם קיימים חוקים שהיא אישית אחראית עליהם שבגדול משמעותם היא, שבוירוס הבא יש תכנית סדורה לשבט את כולנו (אולי הבנתי לא נכון). ומאז ועד עצם היום הזה הם מחפשים סיבות לדבר אל עצמם ואלינו. אבל למה אלינו??!!!!???

דוגמא נוספת היא יוצאת האח הגדול טל גלבוע, שאחרי שאכלה לנו את הראש על טבעונות והוציאה לנו את החשק לחיות יותר מאשר לאכול, סיימה עם הנושא שהפך בנתיים לסוג של מיינסטרים והתחילה לא לסתום על הכל. יש לה דעה מגובשת על כל דבר ועניין ובעיקר יש לה דעה מגובשת על זה שאכפת לנו שהיא קיימת.

אלוהים, כמה שזה מלא בחשיבות עצמית לחשוב שהדעות שלך חשובות למישהו או יכולות לשנות משהו - תרשמו יומן אישי ושחררו אותנו.

אני יודעת, אני יודעת. "אני ואתה נשנה את העולם" בלה בלה בלה.... תתחילו בלשנות גישה. לא יכול להיות שילדים קטנים כמו במקרה של שרון אלרועי לא יוכלו לצאת מהבית בלי שאנשים שגבוהים מהם במטר, יבהילו אותם ולא יתכן שבגין שום נושא- יחסמו כבישים שיגרמו לאנשים לשקול אם לנשום ישירות מצינור המפלט של הרכב כדי לסיים עם הפקק שיצרתם.

אמרו חכמים ממני, שנתינה נעשית בין היתר מתוך רצון לתת לעצמנו תחושת סיפוק. חברה שיהיה לכם ברור, זה לא תופס פה – זה לא נחשב נתינה כי זה תמיד על חשבון מישהו אחר. רוצים אחריות ציבורית ותחושת עילוי - לכו להאכיל קשישים.

ההפגנה היחידה שהייתי בה בחיי הייתה ב"הפגנת המיליון" על יוקר המחייה. זו באמת הייתה תקופה מסעירה. אוהלים, שירה בציבור ברחובות. זה כל כך הצליח לנו שמאז היוקר רק עולה.

אולי פחות מזיק לנו כי לא מדובר על מפגן פיזי (אבל ללא ספק מזיק לי אישית נפשית) לראות את החשיבות העצמית של סלבס למיניהם. רותם סלע (לדעתי האישית יצירת מופת של אדושם) כתבה אמש פוסט קורע לב לגבי מצב המורים בארץ. גיא פינס ו 100 החקיינים שלו העלו, היללו וציטטו. או קי. אבל מה המטרה? מה היא חידשה ואיך היא פותרת עם דברי החוכמה שלה בעיה של כמה עשורים? (חוץ מלממן כמה משכורות – יש לה כפרה, טפו מהעיניים של כולם). זו לא דעה חריגה, כל בן אנוש חושב ויודע שיש בעיה במשכורות המורים. זה נרשם מדם ליבה ומחר יעלה פוסט שלה מבלה בכרמים עם ילדיה הלבושים לבן ובקבוק יוקרתי של יין.

ואווו זה הטור הכי עצבני שלי אבר אה?

לא מוצא חן בעיניכם? מקסימום תפגינו.


 


 


 


 


 


 


 


יום שלישי, 26 באפריל 2022

בוקרשט יומן מסע - או על איך כך הזמן ללכת לאיבוד ולהישאר בחיים

יום חמישי 14.4.2022 - על הדבש ועל הכאוס.

כאוס עולמי, מלחמה באוקראינה, מגפה ומחסור בעובדים בנתב"ג. הצחקתם אותי. כדי למנוע ממני לטוס אתם צריכים פצצת אטום. שום דבר לא יעמוד ביני לבין האופציה לברוח בפסח מאוכל כשר ועוד ליל סדר אשכנזי סתמי וחסר חשיבות (אם זה על העדה שלי, זו לא גזענות, זו אבחנה). מעבר לזה, אני מושקעת בנסיעה הזו רגשית. בפעם הראשונה בחיי לקחתי על עצמי להיות המבוגר האחראי של האירוע הזה. מארגנת, קובעת, מסדרת. חייבת לציין שהתחברתי יותר לקטע של קחו כסף ותגידו לי מתי להתייצב בשדה. אני טיפוס היסטרי למדי, פרופורציות זה משהו שלוקח לי זמן להגיע אליו. כל ברז מטפטף בבית מכניס אותי למרה שחורה וכל דבר שלא מתיישר לפי התוכניות שלי מערער אותי ממש. כך שאין לי הסבר לרוגע שאפף אותי לאורך כל התהליך של ארגון האירוע הזה שנבנה על קבוצות פייסבוק, גוגל ובעיקר על טונות של אינסטינקטים טובים ומזל, המון מזל.

 רבות דובר על נתב"ג נטול העובדים שקורס תחת עומס האנשים שמנסים לברוח מהארץ כדי לנשום קצת אסקפיזם ושופינג. שותפתי למסע היתה כמו ביבי -  הראשונה לזהות ולהזכיר לי שכסף קונה הכל, כולל אפשרות לדלג באלגנטיות על מאות האנשים העומדים בדלפקים ולהכנס בדרכים צדדיות ישירות אל הדיוטי. הייתי אומרת שזה הכסף הכי טוב שהוצאתי בחיי, אבל לא אני שילמתי. עשרים דקות בהן הדייל החזיק בדרכונים שלנו, עשה לנו את כל העבודה וחסך מאיתנו אפילו את השאלה אם ארזנו לבד, והופ הנה הדיוטייייייייייייייייייי אגב, זה לא שהכאוס לא נגע בנו. לא היינו בשדה הנכון, הטיסה נדחתה, הוקדמה, העבירו אותנו משער לשער ובכל זאת הצלחתי שלא לכעוס או להיות מתוסכלת. הסיבה הראשונה היא שכרון החופש והשניה היא שליבי יצא אל העובדים המנסים להתגבר על הטירוף המתרחש שם.

עשה לנו רושם שאין כל כך הרבה אנשים בדיוטי, אבל במבט יותר מעמיק הבנו שכבר פשוט סיימו את כולו. כולם היו בתור לקופה. היו שם מדפים ריקים כאילו זה סופר באוקראינה. האוכל בדיוטי כבר כולו כשר ככל שפסח מתחיל רק מחר. איזה באסה. דווקא שמתי איזה 85 ש"ח בצד שיהיה לי לכריך חביתה.

 עליתי למטוס עייפה, רעבה ורגועה, ממש רגועה. איך המשפט הזה מסתדר? לא ממש ברור לי.

 נמל התעופה ברומניה היה ריק מאנשים והתגלגלנו משם במהירות החוצה. אחרי כמה דקות של חוסר אונים ובעזרת גוגל תרגום אותר הנהג שהיה אמור לאסוף אותנו למלון. אחרי צ'ק-אין זריז הגענו לחדר.

לסיכום: ברבע לשש אחר הצהריים יצאנו מבית, בארבע בבוקר למחרת היינו במלון. חו"ל זו עבודת פרך, אולי בכל זאת עדיפה חופשה בטבריה.

 יום שישי 15.4.2022 - על המר והמתוק

 דבר ראשון עברנו בבוקר בשני בתי קפה כדי לבחון את היכולת של הרומנים לספק את ההתמכרות הכי חמורה שלי (קפה, נו מה חשבתם, קזינו?) שתיתי ואין לי תלונות (אין לי תלונות, אני רגועה, לא נלחצת מכלום. מעניין מי אני ומה עשו לרונית, חראם עליה) יחד עם זאת אני באתי מצויידת במכונת קפה ניידת, מקציף ושלושה שרוולים של נספרסו. היום אני אקנה חלב וממחר בבוקר הם יכולים לבוא להתארח אצלי.

בוקרשט מזכירה לי את סופיה, רחובות רחבים ומרשימים שאין בהם כלום ושום דבר. מה שלא מונע ממני להסתובב בהן באושר רב. לטיול הזה אני מגיעה אחרי פציעה בברך וכל צעד מורגש היטב. ובכל צעד אני מתכוונת בכל 23963569 מהצעדים שעשיתי עד כה, בעוד השעון החכם שלי נסער מזה שהעליתי דופק ואני מראה סימני חיים. כרגיל אני עומדת בהליכה בגבורה כשאני מודה שבשוטף לא חל שיפור במצבי. אם אני צריכה לעצור במכולת אחרי העבודה, אני מעדיפה לשתות ציאניד מאשר לקנות לחם. אני אדם עייף ושבור עד שאני נושמת אוויר שהוא לא שלנו.

כלקח מהטיול הקודם בו לא היה לי מתאם למחשב, הגעתי עם שלושה. בפעם הקודמת המחשב סירב להתחבר למחשב של העבודה, אבל הפעם הכל עובד לפי התוכנית (לפחות נכון לדקה זו) ומייל נקי מבחינתי זה כמו אוכל - דבר מנחם.

בטיול הזה טרחתי להתעסק בדברים קטנים שבדרך כלל עושים בשבילי. הכנסתי אותנו לרשת האלחוטית, התחלתי להבין כמה יעילות מטורפת יש בגוגל תרגום ואני מרוצה מעצמי ממש. הייתי חושבת שמגיע לי פרס ישראל על התפקוד שלי עד כה, אלמלא הצלחתי לפתח הבנה בגוגל מפות. אצלי (לא משהו שזכור שלי שבחרתי) היא אשה, והיא מאבדת אמינות בשניה שהיא אומרתי לי: "צא לדרום מזרח". נשמה, אם אני הייתי יודעת איפה זה דרום מזרח לא הייתי פותחת אפליקציה.

אז היתה לנו החלטה אסטרטגית ללכת לאיבוד ולחפש את דרכנו חזרה על ידי מונית, (כלומר שהוא יחפש את הדרך חזרה, אנחנו נשלם). זה עבד לי מעולה בסופיה וגם ככה הכל נראה פה אותו דבר. בגדול זו אסטרטגיה בעייתית בהתחשב שכל פוסט שני שקראתי בקבוצה בפייסבוק היה על נהגי המוניות פה. על זה שהם בקושי טורחים לעצור ברחוב ואם הם עוצרים ככל הנראה נשלם פי חמש ממה שצריך. נו, אז אני ארגיש כמו תייר בישראל, מה אכפת לי. רק קחו אותי ושימו אותי במקום. אני במוד חופשה ומשלמת בארץ רבע מהמשכורת על מוניות, נראה לי קטנוני להתבאס על זה שמישהו יקח לי 30 ליי יותר ממה שצריך.

אז באמת הלכנו לאיבוד, עד כה פעמיים. התחלנו מסע מהמלון והלכנו רק ישר. ישר ימינה, ישר שמאלה והופ הגענו ללא ישר בכלל. ואכן נהגי מוניות חולפים על פניך כאילו אתה אוויר. (אגב לא חולפים, טסים) אז בפעם הראשונה האל הטוב העביר אותנו דרך תחנת מוניות (וכן, ברור לנו שהוא לקח יותר כסף ממה שהוא היה צריך) ובפעם השניה, עמדנו בתשע בלילה במקום לא ידוע, כשהאופציה לנסות ללכת חזרה למלון קיימת, אבל מתישה אפילו רק מחשבתית. בעודנו עומדות ותוהות על גורלנו, אני רונית הכל יכולהההההההההההההה שלפתי את האפליקציה של אובר אותה הכנתי עוד בארץ ובלי שום הבנה איך היא עובדת, או כמה המיקום בה קולט אותנו במדוייק, לחצתי על כל מיני דברים שאין לי דרך לשחזר ואחרי 10 דקות נחת בול לידינו נהג חביב באיזה פיאט פונטו קטנה (תרגעו, זה לא שזיהיתי את סוג הרכב זה היה רשום וכל האפליקציה למרבה התדהמה מתפקדת פה בעברית) וכך שבנו למלון (בפחות מעשרה שקלים).

כוסאמא של ההיא מגוגל מפות. הכל, הכל אני יכולה לעשות לבד חוץ מלהבין מה הכלבה הזו רוצה ממני. אה, כתבתי את זה בקול רם? חשבתי שאמרתי את זה בלב, לא נורא.

אני פה עם דודה שלי, אחות של אמא שלי שהיא הדבר הכי טוב בעולם. לצערי היא לא רק טובה אלי, אלא גם לאחרים. מה שמפעיל עלי הרבה לחץ. אני אמורה להחזיר אותה בשלום ובחתיכה אחת כי אחרת אני אצטרך פה מקלט מדיני. לא יהיה לי לאן לחזור. השבעתי אותה ששום סצינה של "ללכת לאיבוד" לא עוברת לאחרים. אני אדם של "שורה תחתונה" משמע אני צריכה להחזיר אותה הביתה, הדרך פחות חשובה.

העיר הזו אוהבת פרחים ואפשר למצוא אותם בכל מקום. טוליפ הוא הפרח האהוב עלי והוא מציץ עלי מכל פינה, רכשנו לי זר קטן והוא אצלי בחדר על יד המחשב. טוב זה הכי רומנטי שלי עם עצמי אבר.

ובסיכומו של יום, הלכנו 8989865 ק"מ, נחנו קצת בצהריים במלון, אכלנו במסעדה טובה, טעמתי מלא קפה, קנינו עוגות שלא הספקנו לאכול וגיליתי שהייתי במקומות זולים מאלה.

זהו, אני מוכנה למחר.

 יום שבת 16.4.2022 - על האוכל, קניונים והנהג הטוב.

 להיום יש לנו נהג פרטי. שוב אני, רונית המלכה, הצלחתי לארגן לנו (גם לימים בהמשך) יום עם מישהו שיקח אותנו ממקום למקום, יראה לנו את מה שחשוב כאן וגם יסיע אותנו לקניות. (שימו לב - מוטיב חוזר בבלוג: אני מאוד מרוצה מעצמי).

אחרי שהבנו שאין המון מה לעשות פה, החלטנו למדר אותו מכמה קניונים כדי שיהיה לנו לאן ללכת בימים שנותרו לנו פה, כי אחרת נצטרך להעביר באיזה שהוא שלב את הזמן בלספור את כמות הבלטות ברחוב. לא שזה אכפת לי, כל מה שחוסך ממני מצות ולחמניות כשרות בארץ זה אחלה.

מי שלא שמע אותי מנסה לתקשר יום שלם באנגלית רצוצה, עם גוגל תרגום לא ראה שמחה בימיו. אני חייבת להודות שאם האירוע הזה היה קורה עם מישהו אחר הייתי שותקת כמו דג מת, אבל אני עם דודה שלי שבטוחה שאני עושה עבודה מעולה ומי אני שאודה בפניה יותר מ 15 פעם שאין לי מושג מה אני עושה, הכל פשוט מצליח לי. ניסיתי גם בפעם ה 16, אבל משום מה היא לא מאמינה שאני מקשקשת לנהג בג'יבריש שאיכשהו הוא מבין. אז יאללה - אנגלית איט איז.

אז היינו צמודות ביום הזה לנהג שעשה לנו סיבובים בעיר וקצת מחוצה לה והעביר אותנו ממתחם קניות (אלוהים הם גדולים פה יותר מבארה"ב) לקניון (היינו באחד חדש שעוצב בצורה של רחוב מקסים), לקח אותנו לאכול אוכל רומני אותנטי שהיה באמת מטורף. אכלתי קבב לראשונה מזה 15 שנה ואיקרא שהייתי מוכנה ללכת לישון בתוכה. פשוט מושלם.

בדרך חזרה הנהג הפתיע אותנו עם תגלית שהמלון שלנו נחסם מחר כי עובר לפניו מרתון. האמת שלאור הכושר שאני מגלה פה אולי פשוט אצטרף. עוד משהו שהנהג לימד אותי זה שיש גוגל תרגום ממש בתוך הווטסאפ. אתה מקליד בשפה שלך וזה מעביר את המסר ישר בשפה שאתה רוצה. יש לי הרגשה שעד סוף הטיול אני מבינה שאני לא צריכה טובות יותר ואני טסה מעכשיו לבד. ביקשנו ממנו לפני החזרה למלון לעבור בסופר גדול (אז הוא הביא אותנו לענק) ושם רכשתי מזוודה של אוכל. לא נורא, אני מכירה אותי, שילמתי מראש על שתיים.

יום ראשון  17.4.2022 - על האושר מול הכסף.

מזג האוויר מאז שנחתנו היה מושלם, קר במידה ונטול גשם ואז התעוררנו הבוקר והעיר התהפכה כמו מצב רוח של נערה בגיל ההתבגרות. היא הפכה קפואה ומורידה עלינו מים כמעט ללא הפסקה. בכל מקרה האתגר ביום הזה הוא לא מזג האוויר, אלא איך מסתובבים כל היום בקניונים (סליחה, אבל גשום ואנחנו צריכות מחסה) ומבזבזים כמה שפחות (כבר עשו אתגר כזה בטיק טוק?). העיר הזו יותר יקרה ממה שחשבתי ויותר ממחצית מהכסף התאדה לנו עוד אתמול. מצד שני, אם אלוהים לא רצה שנקנה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו הוא לא היה ממציא את הויזה (מוטו לחיים, כבר עשו את זה על סטיקר?).

 אין לי הרבה מה לכתוב על היום הזה, יצאנו ב 9:00 בבוקר בהחלטה לשים לב לא לבזבז יותר מידי כסף וחזרנו לחדר אחרי שבע בערב כשאני שמה לב שאם נמשיך ככה, עד סוף הטיול נצטרך להשאיר פה למישהו כליה כדי לקנות לעצמנו משהו לאכול. היינו בקניון אפי ובקניון פרומנאדה. על קניון אפי שמעתי (והוא אכן מרשים). לפני שיצאנו לדרך בדקתי המלצות על קניון פרומנאדה. בשלוש דקות קראתי עליו שהוא טוב, לא טוב, גדול, קטן, שהוא יעיל ולא יעיל, שווה, לא שווה. כך שלא היססתי להבין שזו הבחירה הנכונה.

יש פה בתי קפה שיש בהן המון עוגות מטורפות. שמתי לעצמי מטרה עד סוף הטיול לטעום את רובן. אובר היו טובים אלינו גם היום. שוב, אין לי מושג מה אני עושה ועל מה אני לוחצת, אבל עובדתית, איכשהו, אחרי כמה דקות מופיע לי נהג שעוצר לי ממש מול הרגליים. ברומניה לפני זמן לא רב בוטלו כל המגבלות, כולן אבל. זה כאילו הקורונה לא קרתה מעולם. לפני שטסתי שקלתי אם לשים מסיכה בקניונים ובמקומות הומי אדם. חחחחחחחחח החופש המוחלט הזה שווה מבחינתי זן חדש שאשמח להכיר לכם בארץ - קיצר, לא קורה. המחשב אגב כהרגלו כשאני בחו"ל פתאום החליט בשבילי שבחופש לא עובדים ומסרב להתחבר למחשב של העבודה. גם על זה אין לי הרבה מה לכתוב. נראה לכם?!?!? יש לי מלא מילים לכתוב על זה, אבל זה המון קללות שגוגל לא יאשר לי להעלות בבלוג.

 יום שני 18.4.2022 - מלא ישראלים ברחוב.

מאחר ונקודת המוצא שלי היתה שאין מה לחפש בבוקרשט כל כך הרבה ימים, ארגנתי לנו להיום ומחר טיול פרטי עם נהג שיקח אותנו אל מחוץ לעיר. היינו בסינאיה, בראן וסיימנו בברשוב שהיתה לי קסומה למדי אחרי בוקרשט האפרורית משהו. אתמול היה פה שלג ונסענו דרך שאריות שהפכו את הנוף בדרך למדהים למדי. היום היתה שמש ומזג האויר פה מושלם, רק שגוגל מספר לנו שבלילה הטמפרטורות יורדות בצורה משמעותית וקיים חלון הזדמנויות ממשי לשלג. זהו, מעכשיו אנחנו מתפללות לאל הטוב שיפיל עלינו מים קפואים וסביר שנבהה בחלון עד אור הבוקר.

אגב יש פה ישראלים יותר מרומנים באופן וודאי. ישבנו במסעדה ואחת לדקה מישהו צעק למישהו בשפת הקודש. היו רגעים שבחוסר ריכוז חשבתי שאני בסנטר. הנהג שלנו מנומס באופן קיצוני, הוא קורא לי גברתי ומבקש ממני רשות כשהוא רוצה ללכת לחמש דקות לרכוש לעצמו משהו. ואוו אני יכולה להתרגל לזה, מעניין אם אפשר להשיג כזה גם במחיר טוב בארץ.

 גם בעיירות האלה, מיותר לציין, מצאנו מה לקנות. זהו. לא תמיד יש לי פואנטה.

את הלילה הזה העברנו בבית הארחה קטן ורומנטי בבראן. החדרים מקסימים (גם המארחים) אבל זה עשה לי פלאשבק לעליית הגג של אנה פרנק. יש לי חלון קטן, שרפרף ומיטה ואני עומדת ובוהה החוצה. בפעם הראשונה בחיי, אני מנצלת את חבילת האינטרנט שלי בצורה מוטרפת. כבר ניצלתי את רובה וסגרתי חבילה נוספת. האפליקציה של יס עובדת פה רק בתנאי שהיא על רשת של הארץ, וההתמכרות שלי לרסקין ולאקטואליה באופן כללי, עולה לי הרבה כסף. מעבר לבלוג הזה כבר הספקתי לרשום שתי ביקורות מושקעות. לחברה שארגנה לי את הטיולים ולבית ההארחה שישנו בו. אם הייתי מקבלת שקל על כל מילה שרשמתי מאז שיצאתי מהארץ ועד כה, היתה לי קלדנית שהיתה חוסכת לי את כל טירחה הזו. המתנו לשלג כשגוגל כל דקה משנה את הדעה שלו. זה עוד שעה, שלוש שעות, מחר בבוקר. יאלללללללה!! בלי טובות.

יום שלישי 18.4.2022 - על הנחת מהשלג.

 השלג כנראה היה תקוע בפקקים, בבוקר היה פה קר במידה סבירה (לפי גוגל 3 מעלות אבל זה הרגיש סבבה) ועושה רושם שאת הפנטזיה הכי גדולה של דודה שלי, לא אוכל להגשים לה. היא רוצה שלג שיירד עליה, ומעבר ללזרוק עליה קוביות קרח, אין לי רעיון איך להגשים את זה.

אחרי התייעצות עם בעלי בית ההארחה, הסברתי לנהג עם המון מילים שדומות לאנגלית שנתחיל את הבוקר בראשנוב. הגענו לעוד עיירה מקסימה שאין בה טיפוסים של בוקר. עיירה שלא שמעה על בתי קפה או שאני מגיעה לקפה. אז טיילנו בעיקר כדי לרצות את שעוני היד החכמים והאובססיבים שלנו ומשם נסענו לשני קניונים שיש פה. אחד מהם היה גדול בצורה קיצונית שממש הצחיקה אותי. היה שם סופר שפשוט הצליח להבהיל אותי. אם הייתי נכנסת אליו הייתי יוצאת ישר בתאריך הטיסה. מצאנו עוד כל מיני מתנות שחיפשנו (אתם בטח בשוק, קניות? אנחנו??). בעודנו שמות פעמינו לכיוון דרום, הנהג אומר לי באנגלית: גברת תראי. ואני רואה, כלומר לוקח לי שניה ואז אני רואה שלגגגגגגגגגגגגגג!!! התחיל שלג!!! אבל בקושי קר פה!! איך שלג??? אמרתי לנהג שיעצור, זה היה באמצע הכביש ואני ודודה שלי יוצאות החוצה ופשוט משתוללות מאושר בעוד הנהג ההמום בוהה בנו. (הוא עודכן שאנחנו רוצות שלג, רק לא הבין עד כמה...) צילמנו, צילמנו ועוד קצת צילמנו וניסינו להבין איך קרה לנו נס.

המסקנה האישית שלי היא שאני פשוט מארגנת טיולים מלכה. ארגנתי לנו מסע לתפארת ואפילו שלג הבאתי. אני מצפה לקבל טיפ ענק בסיום האירוע הזה.

אחרי התאוששות (שלנו ושל הנהג) עצרנו במסעדה לארוחת ערב וחזרנו למלון. פתחתי כהרגלי מחשב והוא התחבר למחשב של העבודה אחרי יומיים שהוא סירב בתוקף - לא יאומן!! תקשיבו טוב, אם התמלאו לי 2 מתוך 3 משאלות ביום הזה, אני רוצה להשחיל איזו מילה עם דג הזהב לגבי ההחלטות שלו.

 יום רביעי 20.4.2022 - ועכשיו לנפוש.

 שום חופש אין בחופשה בחו"ל. זה מאמץ פיזי ומחשבתי שלא האמנתי שאצליח לשרוד אותו. ישבתי בבוקר בחדר במלון ובהיתי במה שקורה סביבי. חשבתי שאולי ראוי שאתחיל לסדר את המזוודות לקראת החזרה לארץ, או לפחות להבין איך הן יכילו את הסופרמרקט האישי שרכשתי פה ולא הצלחתי לזוז. ויתרתי.

הסידור להיום הוא להיות בטרמה. יום בריכות וספא במקום שנמצא קצת מחוץ לעיר. גם הפעם דאגתי לנו לנהג פרטי. יצאתי מנקודת הנחה שעד היום הזה נהיה כבר מותשות מ 15 מיליון קילומטר של צעדים וקצת רביצה לא תזיק לנו. עכשיו אני כבר פחות סגורה על הרעיון הזה. יש לי הרגשה שאם נשב כמה שעות בנחת, לא נצליח לקום.

הוראות ההפעלה של הכניסה לטרמה קצת נותנות הרגשה של כניסה לכור אטומי. אסור לצלם, להכניס כלום, להסתובב בשטח עם כלום, להתלבש כראוי כשאתה לא בבריכה (נו בטח, גם אני לא הייתי רוצה לראות אותי במסעדה בבגד ים). רכשנו מראש כרטיס לכל היום, ככל שברורה לי האופציה שנצא מאוד מהר. מה אומר, נחמד מאוד - ואכן יצאנו מאוד מהר. לא אכתוב שהמקום הזה סובל מאפקט העדר, הוא באמת אחלה. הוא מאורגן לתפארת, יש בו המון מגלשות לילדים, יש פוזה נעימה מאוד בלהיות בבריכה ולהחזיק קוקטייל מפונפן ביד. הבעיה הכי קשה איתו זה שהוא חנוק. בתוך המתחם עצמו אין שום יכולת לנשום. מאחר ואני אוהבת לנשום, אחרי פחות משלוש שעות יצאנו משם. נו, מנוחה זה לחלשים.

 זרקנו את התיקים בחדר ויצאנו לכיוון עוד 2 קניונים שטרם יצא לנו לראות (באדושם הם לא מסתיימים כאן) אחד מהם, קניון פארק לייק היה אחד המקסימים שראינו עד כה (וראינו) הוא מעוצב עם המון מחשבה ודברים יפים שמונחים בכל מקום והוא מכיל מקומות ישיבה רבים בצורות שונות. הכניסות לשרותים היו מעט קריפיות ומצחיקות. בעיקר זה שאתה נכנס אליו דרך שיירת פפראצ'י שמצלמים אותך (עם פלאש והכל) תוך כדי כשאתה צועד לאורך שדרה הוליוודית. הקניון כל כך התלהב מההתלהבות שלנו שלא ממש רצה לשחרר אותנו. הזמנתי אובר שאותו נאלצתי לבטל אחרי שקלטתי שאנחנו מתקשות לאתר את היציאה החוצה. אבל התאפסנו, הזמנתי שוב, ואובר לא איכזב והחזיר אותנו למלון.

סליחה, מה? שאלתם אם רכשנו משהו? אה, לא שאלתם? מזל.

יום חמישי 21.4.2021 - על כל אלה שמור נא לי אלי הטוב על הדבש ועל העוקץ ובלי מסכות בקרוב.

 אתמול כשעצרתי להתעדכן אם אתם בסדר שם בארץ ראיתי שהמסכות מבוטלות ממוצ"ש. איזה אושררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר.  כאילו עשיתם לי מסיבת הפתעה נשבעת!!! זה עושה לי חשק לחזור (ואוו נסחפתי). או קיי ריכוז!! אז זה היום האחרון שלנו פה. הטיסה יוצאת בערב. המזוודות עושות את עצמן כאילו הן נסגרות תחת עומס השופינג, שילמתי על עוד כמה שעות במלון ואנחנו מוכנות היום ללכת לשוק. תנשמו - יהיה גם קניון. יש קניון ליד השוק, אבל קודם שוק.

הזמנו אחר כבוד עוד אובר שייקח אותנו לשוק ששמו אובור. (כן כן זו לא שגיאה זה שם השוק). המקום באמת גדול ונקי ויש בו סחורה מהממת. מצאתי את עצמי רוכשת שני סוגי שום ועוטפת אותם באיזה שש שקיות כדי להמנע מהריח. אין ספק שהמזוודה שהוא שוכן בה בטוחה מעין הרע. הלכנו קצת לרכוש גם ברחובות סמוכים. ליד השוק הניחו קניון, אז מה, לא נלך?!? קיצר, עוד אוכל, עוגות וקניות (לא בהכרח בסדר הזה) וחזרנו למלון לנסות ולסגור את המזוודות. לקחתי לכאן שתי מזוודות. קשה לי להסביר את המראה שלהן כעת כשהן עושות את דרכן חזרה ארצה. המחשבה לפרוק בבית את מה שקורה בתוכן מעבירה בי חלחלה.

זהו, בקרוב "תם הטקס". נשאר לי לגלות רק עוד קצת אחריות כדי להחזיר את דודה שלי בשלום לארץ חלב ודבש. פעם ראשונה שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי בשדה תעופה זר. פחחחח קטן עלי.

יאללה. הגיע נהג ישר לפתח המלון כדי לקחת אותנו ישירות אל "הקרב האחרון"

שכחתי לציין שנוהגים כאן בצורה פראית ומוזרה. הם כמו ישראלים על ספידים. כל מעבר בצומת או נתיב, מרגיש כמו מתקן בלונה פארק. אחרי כל אובר/מונית רצוי להגיד ברכת הגומל. (לא ידעתי אם זה לגיטימי מאחר וזה פסח ואני פה אוכלת בייקון עם לחם).

השדה לא אתגר אותי. הוא גדול אך לא ענק והבנתי ישר מה אני צריכה לעשות. אחלה שהבנתי. אבל אחרים לא הבינו. כך שהתור בצ'ק-אין התארך והפך בלתי נסבל בגלל אנשים שלא באו מוכנים עם כל המסמכים. בעיקר עם טופס הצהרת הכניסה ארצה. מצאתי את עצמי עוזרת לזוג אקראי שהיה שם למלא טופס כזה, במקום לדדות לכיוון הדיוטי. זו היתה הקרבה, אבל החלטתי שזה יהיה המעשה הטוב שלי לאות הוכרה ליקום שעזר לי לסיים את השבוע הזה בצורה מושלמת. כמה מושלמת? תפילותיי לעובדת שלא תשים לב שהמזוודות שלי במשקל של בית נענו, יצאנו משרוול ישר אל תוך המטוס ולא היתה דחיה של הטיסה. ככה מושלם.

גם בנתב"ג הנחיתה היתה סבירה לחלוטין. לא נרשם עומס מיותר למעט על הלב שלנו עד שהוא ראה את המזוודות אצלנו בידיים.

ואסיים במילות תודה לזיוה, הדודה הכי טובה שאדם יכול לבקש לעצמו, שברגע של איבוד דעת, חשבה שזה הגיוני לסמוך עלי בכל האירוע הזה. שהאמינה בתמימות שזה יכול לעבוד. זו שחושבת שקישקשתי באנגלית סבירה כשלמעשה רוב הזמן דיברתי בג'יבריש. זו שזיהתה בי את הפוטנציאל. ובעיקר זו שבזכותה נפל בחלקי להגשים לה חלום, (לחוש שלג בלייב) שזה בלי טיפת ציניות כבוד אמיתי.

יאללללה החזרתי אותך בשלום, שכולם ירגעו. לפחות עד שאגנוב אותך מהם שוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 





בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...