יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

סתם יום של חול, בלי טלפון ומוח

לאחרונה יצאתי בבוקר מהבית ושכחתי  לקחת את הטלפון. קלטתי את זה אחרי שתי דקות והמשכתי ללכת לתחנת האוטובוס כאילו זה עניין זניח. אם זה היה קורה בעודי עובדת במקום הגיוני יותר מאשר לוד הייתי חוזרת הביתה, מחבקת אותו ומתנצלת בפניו על הזילזול שהפגנתי בהתחשב שהוא מכיל את תמצית חיי ואת כל המידע שאני זקוקה לו כדי להתקיים. אבל אלוהי האוטובוס פינק את לוד באחד כזה אחת לשעה, אז המשכתי בדרכי כאילו זה הגיוני לצאת מהבית עירומה מטכנולוגיה, כשאני למעשה מנותקת מהיקום ומהמציאות.

לא טרחתי לבשר לאף אחד שהמוח השני שלי אינו ברשותי מכמה סיבות. ראשית, אף אחד לא אמור לחפש אותי. אנשים יודעים שאני לא זמינה אליהם במהלך היום וניתן ליצור איתי קשר רק במידה ופרצה מלחמה כוללת או נאמר במידה וחייזרים השתלטו על כדור הארץ והביאו איתם לפה מיני חלליות שהועברו למשרד התחבורה. שזו ידיעה שיש לה נגיעה לחיי (עם המזל שלי גם החללית תגיע ללוד פעם בשעה).

מיותר לציין שאני לא זוכרת שום מספר טלפון של אף אחד (חוץ מ 100 של המשטרה מתוקף אחריות ציבורית ו 102 של מכבי האש למקרה שיצטרכו להוריד את החתול שלי מהעץ). ויאמר לזכותי שלרגע חשבתי לשלוח איזה מייל מיידע מהעבודה. אז חשבתי. גם חשבתי להתחיל לעשות חצי שעה הליכון ביום ואתם לא מדמיינים שזה מתבצע נכון? 

לא קרה שום דבר משמעותי מהאירוע חסר האחריות שהפקתי. אה, אולי מלבד זה שהגיעו אליי בערב הביתה לבדוק שהחתול לא מנשנש את גופתי הנרקבת, אחרי שנערך סבב שיחות לנסות להבין אם עודני בחיים. אה, ושחבר אחד נתקף בהתקף חרדה אמיתי מזה שנראיתי בווטסאפ לאחרונה רק בליל אמש. אה, ואני גם מניחה שהיו גם כמה שיצאו מאוכזבים מזה שההספד שלהם חזר זמנית למגירה. 

מודה שקצת חיככתי ידיים בהנאה לנוכח האירוע הזה. זה היה כמו לעשות תרגיל הכנה של פיקוד העורף למקרה האמיתי שכולם יודעים שיבוא. החתול כבר שנים בוהה בי במבט מעורר חשד.
מדהים לחשוב שעד לפני כמה שנים אנשים יצאו מהבית ולאנשים אחרים לא היה מושג איפה הם מתרוצצים. הסתובבנו ימים שלמים מבודדים. אף אחד לא ידע איך עובר עליך היום, לא יכולת להעביר תמונה דבילית שהועברה מתוך קבוצה של דבילים אחת, לקבוצה של דבילים אחרת (צריכה לבדוק בגוגל מתי משערים שהאדם למד לעשות העתק הדבק) ולא ידעת מה כל 40 ההורים בכיתה של הילד חושבים על המורה החדשה לידיעת הארץ.

כולם מדברים על זה שאיבדנו את הזכות לפרטיות, אף אחד לא מדבר על זה שאיבדנו את הזכות לקצת שקט. לא תענה למישהו בתוך זמן קצוב ותקבל מטר של תלונות: לאן נעלמת? למה אתה מסנן? ממתי אתה כל כך עסוק? (צריכה לבדוק בגוגל גם מתי נכנסה ללקסיקון האנושי המילה לסנן כשלא מדובר על פסטה).

נראה לי שיהיה נכון עבורי לעשות תרגיל שנתי כזה. לוודא שכולם שומרים על עירנות. בכל מקרה ליתר ביטחון אני ישנה תמיד עם עין פקוחה על החתול. 

יום חמישי, 11 באוקטובר 2018

למה הכי בטוח זה לזכור שאוכל זה דבר מנחם

אין כמו שנאה תהומית לאדם אחד, כדי לחבר בינך לבין אדם בלתי נסבל אחר. 
אין שום צורך שיתקיימו ביניכם קווי דימיון נוספים, הלך רוח דומה בעוד נושאים חשובים יותר או פחות ואין חובה שתהיו בעלי תחביבים מסונכרנים (אלא אם כן, תיעוב הוא תחביב לגיטימי לשעות העבודה והפנאי). 

אני לא יכולה לקחת קרדיט על: "האויב הכי גדול של האויב שלי - הוא חבר" (עשיתי גוגל, יצאה תוצאה אחת שטוענת שזה רשום בתנך. לא בדקתי אם זה נכון. בכל מקרה הייתי בטוחה שבמקור זה מאיזה סרט של ברוס ויליס).
אבל אני מונחת כרגע במקומות שהתופעה הזו תופסת בהן נפח לא מבוטל, אז החלטתי לחפור בזה טיפונת ולעשות לי סדר במחשבות.
אגב אם זה מפריע לכם שאני חושבת פה בקול רם, רק תגידו - אני ממש אשמח להתעלם מכם.

זה הולך להיות מסובך. אז כדי שיהיה יותר קל, נגדיר את האיש שאנחנו שונאים - איש 1
ואת האיש שאנחנו שונאים, אבל אוהבים את זה שגם הוא שונא את האיש שאנחנו שונאים נגדיר - איש 2. הובן כן? אתם משהו! יופי, ממשיכים.

סביר להניח שאת איש 2 אנחנו לא מחבבים מסיבות לגיטימיות כגון: שהוא מזיז את האף כמו ארנבת כשהוא לועס או נאמר בגלל שהוא נושם בצורה קולנית ומעצבנת.
אבל גם אם אחת הסיבות הן שהאיש כותב את מדור הרכילות בירחון של העבודה ומידע זולג ממנו כמו משר בממשלה אחרי ישיבת קבינט, עדיין רוב האנשים יתקשו להימנע מלמצוא אצלו מפלט להוצאת מלל על איש 1, שטומן בחובו כל מושג שקיים בלקסיקון שלהם תחת הקטגוריות: תסכול, עויינות וזעם.

תוך כדי כך הם יעבירו לרשות איש 2 מידע רגיש שווה ערך לקלף ג'וקר אותו הוא יוכל לממש נגדם בכל עת, כשבתנאים רגילים סביר שלא היה פורח מזכרונם שאם הם היו מפרסמים את המידע הזה על שלט בכביש איילון החשיפה לציבור היתה קטנה יותר. (למי ששאל את עצמו, ברור... כתבתי ותיקנתי כי התבלבלתי לפחות פעמיים בין  איש 1 ו 2. אל תתנשאו מעלי, זה מה יש ואני זו שצריכה לחיות איתי). 

אין לי ספק שגם אני נופלת במלכודת הזו מידי פעם (אין לי ספק = אין לי זיכרון. וברור לי שזה שאני לא זוכרת באיזה יום אני, לא אומר שאין איזה שם של יום שמישהו אחר יודע בוודאות שאני נמצאת בו). אבל לצפות בזה מהצד, בשני אנשים שלא מחבבים אחד את השני דנים בהרמוניה נהדרת על איזה שיט אדם אחר, זה מגוחך וצבוע ברמה שזה עושה לי גרפסים וצרבת של ציניות. 

2018 ובני אדם מחפשים נחמה בבני אדם אחרים, כשכל זב חוטם כבר אמור לדעת שהכי טוב זה לסמוך על אוכל. אוכל זה דבר מנחם.

יום שישי, 28 בספטמבר 2018

איטליה יומן מסע - ללא המלצות. תעשו תחקיר לבד, אני לא עובדת אצלכם

21.9 יום שישי - טיסה נחיתה והכושלראבק שביניהם.

כשאני אומרת לא משנה לי לאן נוסעים מה שתחליטו זה בסדר, אני לא תמיד חושבת בבהירות. לצאת לאיטליה כשאני שותה קפה רותח בלבד, בארץ שאפשר להיכנס למאסר בפועל על בקשה כזו ממלצר, זו לא החלטה נבונה. אבל אני פה בפיורה שסמוכה לסורנטו בוילה מוגזמת (עם נוף מטורף) שיכולה להכיל משפחה מרובת ילדים מבני ברק. 

חווית שדה התעופה בחג בו יש יותר בני אדם שיוצאים מהארץ מאנשים שחיים בה, שודרגה לכניסת v.i.p בעזרת הגדלה של שקל תשעים, כשדייל (אמאאאא איזה חתיך!!!!) מעביר אותנו באלגנטיות בין נחיל אנשים כאילו אנחנו ביבי ושרה בדרך לביקור רישמי אצל פוטין. רבע שעה וסיימנו את כל התחנות לרבות את זו שכוללת את הבדיחות הסטנדרטיות על האם ארזנו לבד והופ אנחנו בדיוטי. אבל אלוהים נותן את טרמינל אחת, הגירסה הדיאטטית של טרמינל 3 לאנשים שמעריצים קניות ללא מע"מ. קיצר, ביליתי את הזמן צמודה לקפה חזק ורותח. נפרדת ביגון מהול בהתקף חרדה מהנוזל המהביל הזה.

נחתנו בנאפולי, שמתברר שמוגדרת ע"י ישראלים כ"עזה" של האיטלקים. עברנו בה בחטף וזה העלה בי את השאלה בכמה סימטאות הם הסתובבו בעזה ואם הם בטוחים שהם לא התבלבלו עם יפו.

עיכוב בטיסה זה לחלשים. אנחנו ביזבזנו שעתיים בשדה בביתן השכרת הרכב של אוויס, בעודי מנסה להבין אם הם קונים רכבים כדי להשכיר אותם, או בונים אותם במקום לפי דרישת הלקוח.

אין יותר פטריוטי מוייז שלנו בניכר ובעברית. מודה שהיה לי ספק לגבי ההבנה של הבחורה בוייז שכל הטיול שלנו תלוי בהצלחה שלה להתרכז בהוראות הנסיעה תוך כדי שאנחנו עושות קריוקי קארפול ולא סותמות את הפה.
אישית הייתי מרגישה יותר נוח אם הוייזית הייתה דוברת איטלקית, כדי שלא תבין את כמות הקללות שמכוונות אליה מדי פעם.
עוד דבר שלמדנו בנסיעה האינסופית מנאפולי לפיורה הוא שכל מיכסה ביוב שמונח על הכביש מנוצל על ידי האיטלקים להגדרה של כיכר. ובכלל עשה רושם שיש יותר כיכרות מכבישים ושחוקי תנועה הם בגדר המלצה בלבד.

22.9 יום שבת - סורנטו.

כולם מדברים על הכבישים הצרים, אף אחד לא מדבר על זה שהמדרכה של האיטלקים באיזור הזה היא פס ההפרדה הלבן שמצוייר על הכביש. לא הייתי רוצה לעבוד בעמותת אור ירוק שלהם, אבל כתייר זה אחלה כי אתה מקבל טעימה קלה מחווית הנהיגה של הודו.

סורנטו מקסימה ונשבעת שהצצתי לראות אותה מבעד כל חנויות התיירים. נשבעת!!!! די לעצבן אותי. אוי איך אני מקנאה באנשים שחדוות הקניות לא קיימת בהם. סביר שגם אין להם חדוות חיים, אבל זה כנראה שווה את זה. בערב, האנשים המותשים והרעבים שהפכנו להיות, פגשו במסעדה של אנשים שחרטו על דגלם לתת שירות איטי ואדיש בכל מחיר. לא קראתם על זה בעיתון נכון? אז סתמו. כל הצדדים יצאו בחיים מהאירוע הזה.

מסקנה עד כה: חו"ל זה עבודך פרך. צריך להוציא מחוץ לחוק את ההגדרה של האירוע הזה כחופשה.

23.9 יום ראשון - יום הולדת!!! אה כן, גם האי קאפרי.

אתה גורם המון נחת ושמחה לאחרים כשאתה נמצא בחו"ל ביום הולדת שלך, כי אתה פוטר אותם מאחריות להעסיק אותך ביום הזה או לנהל איתך שיחות סרק מאולצות וחסרות משמעות. שטנו לאי קאפרי. היה מקסים אבל אני לא זוכרת ממנו כלום חוץ מכאבים ברגליים ואת זה שיש לי שעון של קאפרי מיום קודם, אחרי שהפרסומת בשדה התעופה עשתה לי ריגושים כאילו אני רוני דניאל לפני כניסה למלחמה עם סוריה.

‏הלכנו בלי סוף נראה לעין ב 78 או 100 מעלות בצל (מי דרמה קווין?!) ואיכשהו נוצרה אצלי אשליה שככל שאעלה להר יותר גבוה יהיה קריר יותר. היא התנפצה כשהבנתי שרק התקרבתי לשמש וקל יותר שאשרף בעודי בחיים. אה גם עליתי על רכבל שהגיע עד לעננים וגיליתי שלא משנה כמה תתכנן את המסע שלך, תשב על גוגל ותראה באון ליין את הזוית של הדלת ממנה אתה צריך להיכנס למקום, יבוא מישהו דקה לפני שבאת ויזיז את הדלת.

את החגיגה הרשמית עשיתי במסעדה מדהימה שהיתה בגודל של אולם אירועים ל 600-700 מוזמנים. זה היה מושלם והרגיש כאילו עשיתי את החתונה שלא תהיה לי וגם לא שילמתי על אף אחד. חבל שלא באתם! אבל אתם יכולים לשלוח שיק.

מסקנה:  כולם אומרים שיש חתיכים באיטליה. זה בערך כל איש שלישי, אבל הם הרבה אנשים אז זה לא כזה מורגש.

24.9 יום שני - קניונים (נראה לכם שבטבע?! זה כאילו אתם לא מכירים אותי בכלל)

אל תגלגלו עיניים. כבר שלושה ימים אנחנו הולכות קילומטרים בחום ואני לא בן אדם בריא. זה לא קשור לקניות זה קשור למזגן והליכה במישור. אבל אנחנו כבר שם, מה אתם רוצים שנעשה כל היום?!?!

דבר ראשון התברר שלא קיימת איטלקיה מעל מידה 36. לא שזה לא הגיוני שהן מתחילות ככה ואז אחרי שנים של פחמימות הן הופכות למאמא איטלקיה של 120 קילו. אבל איפה המאמות קונות?! לשאלתכם: טוב נו, הכל זה עניין של רזון. כלומר רצון!!! קיצר, מצאתי ויצא שעוד שלושה ימים של טיול ונשאר לי כסף לפיצה אחת ושתי גלידות.

מסקנה נוספת: אני אכפיל באופן בלתי רצוני כל סכום שאראה בתקופה הקרובה בארבע.

25.9 יום שלישי - נאפולי.

מזג האויר פה יציב והגיוני כמו מצב רוח של נערה מתבגרת. קמנו לרוח שגרמה לביטול השייט במעבורת. אבל יש סיור אוכל בנאפולי וככל שמי שמכיר אותנו יודע שהאטרקציה הזו היא בחירה מאוד מוזרה לבנות שאינן מיטיבות לסת ואינן מיטיבות לכת, אנחנו חדורות מטרה אל מול איתני הטבע. אז מונית לרכב>מהרכב>לרכבת תחתית ובעזרת השם הכל יכול נחתנו ב"עזה" של אירופה. הבחורה הקסומה שערכה לנו את הסיור במקום מכירה והודפת את הטענה הזו של הישראלים בכל תוקף. אבל מה היא מבינה, אולי הבלונד שלה בשיער זה מפצצת זרחן. קיצר, אפקט העדר וטפשת אנושית הם אלו שקבעו את המטפורה הזו.

אה, ונשאר לי כסף רק לכדור גלידה בגביע פשוט שאינו כולל עיצוב בשוקולד וסוכריות צבעוניות.

מסקנה חדשה: לא בדקתי את הסטטיסטיקה הרשמית, אבל לדעתי מתקיימים פה שלושה יתושים רעבים על כל בן אדם.

26.9 יום רביעי - דרך אמלפי.

אחרי כמה ימים שכל מה שראיתי זה מים עד חשש שאני אחזור מכאן עם מים בריאות, נסענו בדרך אמלפי. לפני שיצאנו תהיתי כמה רושם הנוף הלכאורה בלתי מתחלף הזה אמור לעשות עליי בשלב הזה. אבל אז נזכרתי שאני חוזרת לנופי בת ים והחלטתי שעוד קצת נוף פסטורלי לא יזיק לי לפני שאני חוזרת לבהות באספלט ודודי שמש.

מדובר על נסיעה איטית וצפופה בכבישים שבתקופות ארוכות בחיי הייתי יותר רחבה מהם. אתם מכירים את זה שיש תאונה והיא הופכת לפקק כי כולם מאיטים או עומדים כדי להעיף מבט? אז אותו דבר בנוף עוצר נשימה ועצירות חפוזות בשולי הדרך כדי לבהות בתדהמה. צילמתי טונות של תמונות הזויות שכאילו נלקחו מתוך גלויה קנויה שעברה פוטושופ בידי אמן. אבל לסלון אני שוקלת תמונת קנבס ע נ ק י ת של סט העוגות שצילמתי בקונדיטוריה בעיירה מינורי. נו, כל אחד ומה שמרגיע אותו. אל תסתכלו עלי במבט שיפוטי.

מסקנה חדשה מהניילון: אל תבואו למסעדות/בתי קפה רעבים. כי הם חושבים שאתם יושבים רק כדי לצלם את הנוף לאינסטגרם וכי נשבר לכם הזין ללכת. 

27.9  יום חמישי - מטרה.

אפתח בהתנצלות בפני אזרחי איטליה. אם אתם מוצאים שקיות גדולות קשורות באופן מוגזם אלו לא חלקי גופה, זה חמור מזה פי כמה. זה זבל שלא מויין כהלכה. אני לא אשמה שבארץ טרם מוסד מיחזור הזבל כמו במדינות מתוקנות. לנסות ללמד אותי בכמה ימים את רזי המיחזור המוקפד שלכם זה כמו ללמד אותי לסתום את הפה מידי פעם - בלתי מציאותי. אז עירבבנו הכל, סגרנו וזרקנו לפחים בודדים וכלליים שאיתרנו לאורך הדרך. הנה טיפ שלא אותר בשום קבוצת פייס. גאון אנחנו!!

נסענו למטרה. כלומר נסענו..... רגע עוד נסענו. שניה אנחנו עוד נוסעים... רגע... רגע... או קי. ארבע שעות ושתי עצירות לקפה (לא רותח) ואנחנו פה. אז מיד כשהגענו כדי להרגע מנסיעה הארוכה, עלינו על אוטובוס תיירים לעוד שעה וחצי. יש שם מערות שבני אדם חיו בתוכם עד שנות החמישים בלי מים, חשמל או ביוב מסודר.
 יאללה גם כן, כל דבר הופך בחו"ל לאטרקציה. שנת 2018 ויש אצלנו בדואים שחיים ככה. היה חייב לנוח גם מנסיעה הזו, אז עלינו מיד לרכב כדי לנסוע 4 שעות חזרה. 

מסקנה+הארה - אנשים בחו"ל נמצאים בפאזה אחרת שאין לה שום קשר למי שהם במציאות. זה מאפשר להם לעשות דברים שבארץ לא היית משכנע אותם לבצע גם אם חייהם היו תלויים בכך. הם הולכים קילומטרים, כשבארץ הם נוסעים גם כשמדובר על להגיע לקצה הרחוב, הם אוכלים דברים שהם מתעבים והם מבזבזים כסף על שטויות. נאמר, אם בארץ הם יחשבו אלף פעם לפני שירכשו לעצמם מגנט בצורת פותחן דקורטיבי מקושט בעלים בצבעי פסטל, פה הם יקנו שניים. גיבוי קריטי למקרה שאחד יפול מתחת למקרר.

‏מסקנה+שלא תגידו שלא אמרתי לכם - שימו כמה בנות ביחד ולא רק המחזור מסתכרן, גם הטימטום.

טור על איטליה דורש לגמרי מילה על הגלידות שכל מי שהיה פה חופר עליהם.
אז קחו מילה: תאכלו.
הייתי כותבת גם על הפסטות והפיצות אבל את זה אני אעשה אחרי שאמצא פסיכולוגית טובה ואפרוק אצלה את התסכול על החמישה שישה קילו שאיתם אני חוזרת לארץ זבת חלב ודבש.

28.9 יום שישי - הבאנו שאאאאלום עליכם.

חווית נמל התעופה בנאפולי היתה בגדר הסביר. מה שאיפשר לי לבזבז את מעט הכסף שנשאר לי. כי מי רוצה לחזור לארץ עם איזה כמה יורו?! זה פחד אלוהים. זה יכול לגרום לי לסחרור מחשבתי שינוע בין - שישאר נו, אולי ניסע שוב בקרוב לבין - איזה באסה זה להפסיד בפריטה 10 אגורות על כול מאה יורו שרכשתי, אז הכי טוב לבזבז הכל.

הייתי יכולה לסכם את הטיול הזה כאחד המשובחים. מ- החברה, האוכל, הנופים ועד הוילה. אבל טעמתי פה פרינגלס פפריקה ממש חריף, ואחרי שהבנתי שאני לא זוכרת את החיים שלי לפני זה, לא מצאתי לרכוש כדי לקחת איתי. אז איטליה זה חרא של דבר ואין לכם מה לחפש שם. אומרת לכם, כלום לא חסר לנו בארץ. גם לנו יש נופים של ים, הרים וירוק של עצים. הכל יש לנו פה. פשוט סידרנו אותם ביחד בצורה טיפה פחות מוצלחת.

יום חמישי, 13 בספטמבר 2018

שיחתכם חשובה לנו, אנא המתינו עד שתבינו שלא

הגיהנום אינו מפחיד אנשים שעובדים בשירות לקוחות. הם חסרי מורא מהחלטת הוועדה שתקבע לאן פניהם מועדות ביום שלאחר החזרת הציוד וטופס הטיולים. כי מה הם אש לוהטת ותימרות עשן בעולם הבא לעומת חווית נתינת מענה אנושי לבני אדם עצבניים בעולם הזה? (מתחתם ברשימה מונחים בנחת וביטחון רב אנשי מכירות).

כבר לפני שנים שמתי לעצמי ליעד/מטרה (יש כאלה ששואפים לעשות טריאתלון, אני מסתפקת במועט), שכל שיחה עם נציג שירות תהיה שזורה בחן, הומור וקור רוח. כן, קור רוח!!!! מה הבעיה?! אני מעולה בקור רוח!!! אה, וטונות של אמפתיה. כי ברור שהאיש שהיה על הקו דקה לפני היה נורא ואיום לעומת הנסיכה הקסומה מלאת שמחת החיים וההומור שהנני (להזכירכם גם ציניות זו קטגוריה של הומור). 

הטור הראשון שכתבתי אי פעם לבלוג היה בנושא. הוא העביר את חווית ההתנתקות שלי מיס ובזק והמעבר לסלקום t.v ומהותו היתה שיותר קל לקבל שיתוף פעולה מאנשים כשפונים אליהם בצורה חביבה. אבל היי, זה היה בדצמבר 2017. משמע מאז הזדקנתי ואיבדתי את גרם הסבלנות שעוד הסתובב לי בגוף. 

אבל אני לא מוכנה לקחת אחריות מלאה על הכישלון החדש בחיי. השילוב בין בני אדם מחוסרי זמן ועצבניים באופן קבוע מהחיים עצמם, לבין מענה קולי ממוחשב (יווו מענה ע"ש עינוי?) שדרכו הוא מפלס דרך א ר ו כ ה למענה אנושי תוך כדי הקשת המון מספרים והקשבה להמון מילים מדוקלמות בטון מכני, הוא שילוב לא ראוי כמו שמן ומים. או מים אחרי אבטיח. 

אני נשבעת בחתול שלי (הייתי נשבעת בחיי, אבל שלו יותר שווים) שאני מתקשרת עולצת וטובת לב ומרגישה איך כל הקשה של ספרה נוספת גוזלת ממני את שמחת החיים ואת הרצון לחיות באופן כללי. לפעמים הקושי והמורכבות לעבור את מבוך המענה הממוחשב כדי להגיע לנציג הם אף תזכורת כואבת שאולי כשויתרתי על להוציא תעודת בגרות ועל אוניברסיטה ויתרתי למעשה גם על האופציה להצליח להתנתק מכל חברה מסחרית. ואולי אני רווקה נצחית, אבל נשואה קתולית לתמי 4 שלי כבר שנים.

ואחרי שאיבדתי אמון במין האנושי המפוקפק אתם מצפים שאאמין שתחזרו אלי אם אשאיר טלפון?! אחותי לא זוכרת לחזור אלי לעדכן על דברים קריטיים אז אתם?! (זה לא שאני נקמנית אחות. אבל את יודעת שאני כן). אין לי ספק שמטרת העל היא שאנשים ירימו ידיים עוד לפני שיגיעו לנציג. אבל אנחנו עם קרבי, מובחר ובעיקר אחד שמתעקש לשרוד. 

המסמר האחרון שמוחדר לארון הסבלנות שלך הוא שאחרי דקות א ר ו כ ו ת בהגזמה של המתנה למענה בעוד עור התוף שלך סופג שירי מעליות, פרסומות וחזרה על המנטרה: שיחתך חשובה לנו, מוקלטת ואנחנו שומעים אותה אח"כ ומתים מצחוק, אתה מגיע לבן אנוש שמבקש ממך את כל הפרטים שהקשת לאורך כל המסע אליו.

בסיכומו של דבר כל הסיטואציה מכוונת לכך שגם אם אתה מלאך, נותן מתן בסתר מדי יום, מאכיל יונים וחתולי רחוב ומטפל בקשישים ניצולי שואה, לא תוכל להכריז בוודאות מוחלטת שיום אחד קלטת שיחה כזו שלך לא תפתח את מהדורת החדשות של שמונה.

לפעמים זה הפוך: מה שלא מחשל אותך, עלול להרוג מישהו אחר.

.

יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

זה יום ההולדת שלי ואני אחפור בו כמה שאני רוצה


האנושות נחלקת בין אנשים ששונאים ימי הולדת ומעדיפים לומר שהחסידה שהביאה אותם לעולם היתה אנלפבית ועל כן אין רישום מדוייק אודות היום בו הם הפציעו לעולם, לבין אלו שחושבים שכל 364 הימים המתקיימים במהלך השנה הינם פרומו ארוך ומיותר ליום חגם, שרק מחוסר תשומת לב טרם הוגדר כיום חג לאומי.

תאריך צאתו של אדם אל העולם תוך כדי צווחות ותלונות אותן הוא ימשיך באופן עיקבי עד ליום מותו, הוא ללא ספק יום חשוב ומלא פוטנציאל.
מדובר על יום ספציפי בשנה שמאפשר לך להתאכזב מכמות אנשים גדולה בו זמנית. כי תמיד מישהו ישכח את המאורע, מישהו לא יזכור שרצית מתנה את הספר: "אוסף שירי נתן אלתרמן" (יודעת שאין מצב שזו דרישה אמיתית, אבל תודו שזה מוציא אותי חכמה), מישהו שרצית לבלות איתו את אותו היום יהיה פתאום עסוק בלהציל את גורל האנושות ויש סיכוי שתגלה שכל האנשים שלא לוקחים את האמירות שלך ברצינות מוגזמת רוב השנה, באופן תמוה דווקא לקחו מאוד ברצינות משפטים שיצאו לך באופן קלישאתי מהפה כגון: "זה כבר לא גיל שחוגגים" ו- "אני באמת לא צריך כלום".

אין לי מושג למה אנחנו מרגישים שהיום הזה אמור לפצות אותנו על עוגמת הנפש והתסכולים שהיו מנת חלקנו במהלך השנה. 
אבל בגדול קיימות 2 אופציות: או שאתה מטפח ציפיות שהסיכוי שהסביבה הקרובה אליך תעמוד בהן הוא קלוש ביותר, או שאתה לא מצפה לכלום מאף אחד - כלומר שקרן. 

אם אתה שונא ימי הולדת אז זה זמן מעולה לשקוע בדיכדוך מכמות הפרוייקטים שנותרו לך לעשות ברשימת ה- "דברים שאני צריך להספיק עד שאדושם יצטרך שאתייצב לנהל עבורו את שיירת המלאכים", זה זמן מעולה לשאלות קיומיות, חשבון נפש וניתוח מעמיק בגין כל הטעויות שהאנושות עשתה ביחסה כלפיך
(רק אם אתם מחמירים ודכאוניים סטייל שיר של עופר לוי אתם תודו בשגיאות שלכם).

אם אתם אוהבים, רוב הסיכויים שזה יביא אתכם לחגוג "עד לא ידע" כאילו אתם מתת האל לאנושות. למעשה היא החלה לנבוט ולצמוח מהיום שאתם הופעתם בפתח דלתה.

ב 23.9 אני, "מתנת האל לאנושות" (דפק אתכם בלי פתק החלפה) חוגגת יום הולדת. 
שמעו, לא יודעת מה אמרתי לכם במהלך השנה ואחת הבעיות שלי (אחת מיני 74757) היא שקשה לדעת מתי אני רצינית. מרוב הומור לא רואים את היער, או משהו כזה...
אבל זו היתה חרא שנה, מגיע לי פיצוי וזה לא מעניין אותי שזה לא מעניין אתכם!!!

אהההה נזכרתייייייי לוקחים אותי לאיטליה. 
ובכן נעשה סדר: 
האנשים שלוקחים אותי לטיול ואלו שכבר הביאו לי כסף לנסיעה - אתם פטורים.
האנשים שהקדימו והביאו כבר מתנה - תביאו חדשה. אני זקנה ואני שוכחת מהר. 
כל השאר, אפ אפ אפ... אני בת 45 אין לי עוד הרבה שנים להתעצבן עליכם. 

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

טור לא מעניין אבל גם ממנו ניתן לגנוב זכויות לסטיקר

מצאתי את עצמי לאחרונה חושבת על: "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה".

ראשית אציין שאני מסרבת להאמין שקיימים אנשים שאין ברשותם חברים. אולי לא כל אחד מחזיק אנשים במספר דו ספרתי, אבל לכל אדם יש מישהו. אני יודעת שאתם מושפעים מתוכניות ריאליטי שבהן בקליפ שלפני האודישן אנשים מספרים שהם היו בודדים בעולם קשה ומנוכר והסתובבו חסרי חברים כשכולם הכריזו עליהם חרם. מה שגרם להם לנסות ליצור קשר עם חפצים דוממים ובעקבות כך הם למדו לעשות חמין יוצא דופן. דקה אחרי שהלב שלי נחמץ כמו שמנת מתוקה שנשכחה בחוץ ביום חמסין, אני מתאפסת ונזכרת שמדובר "בתבלין" שהכינו הבמאי והמפיק. מה שכן סביר שאחרי שזה משודר, איזה חבר מהעבר ששרד עד היום והתעלמו מקיומו יפגע וינתק קשר ואז הסיפור יקבל אמינות בדיעבד.

אני מצהירה על עצמי (בלי הומור) כבלתי נסבלת ועובדתית אני עדיין לא נטולת חברים. היה דילול טיבעי שבחרתי בו. (בחרתי אומרת לכם!!!) האם אני אמורה לחשוש שהבלתי נסבלות שלי מקרינה על איכות אופיים ותפקודם של חבריי הטובים? טוב אולי אני לא מקרה משקף. כל החברים שלי בלתי נסבלים כמעט באותה מידה ואף יותר.

לאחרונה אני מוקפת באנשים ששום קשר ביני, בינם, לבין המציאות שבה אני מנסה לחיות היה אמור להתרחש. ואיכשהו הגורל וזה שאני הדאחקה הפרטית של אלוהים חיבר ביננו. 
אני משקיפה מהצד על בני האדם שמקיפים אותם. שמוצאים בהם חן, שמסוגלים להכיל את ההתנהגות המוטרפת, את העדר ההומור, הטפשת והוולגריות שמופנית לעיתים גם לכיוונם ותוהה מה זה אומר לגביהם בעצם. אני מתלבטת בין קדושים שרואים בזה תמיכה באדם עם נכויות אופי קשות או שהם בעצמם סוג של ג'יקל והייד. נראים סבירים ובינוניים ביום וצדים ואוכלים חתולי רחוב בלילה.

זה לא שבמאמץ עילאי, כזה שתופס לי את כל השרירים אני לא מסוגלת לראות בהם עמוק עמוק... רגע... יותר עמוק... עוד קצת. זהו! לראות איזה כמה נקודות אור באישיות הכל כך מאתגרת שלהם ולחיות איתם בהרמוניה (מזוייפת כמו נעל נייקי בסין, אבל הרמוניה) מעטים האנשים (אם בכלל) שאני לא אצליח לתפעל איתם מערכת יחסים כשאדרש לה מכורח המציאות. אבל מה הם רואים בהם שאני מפספסת?! ואני בעלת משקפיים עם זגוגית שהמספרים בה מעל 7!! יותר מזה זו תחתית של כוס בירה. %&$&# (סליחה, קיללתי).

אסכם זאת במועמד חדש לסטיקר: (c) כל הזכויות שמורות.
משפחה לא בוחרים וחברים בוחרים לא נכון.









יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

אתם ועובדי גוגל. זה הרבה יותר דומה ממה שחשבתם

אני עובדת כחודשיים באוויס וכמו "בת מזל" אמיתית, אירגנו לי מיד אחרי סוכות גיבושון באילת.
אחרי שסיימתי עם התקף החרדה, כי ברור לכם שהאישיות שלי שם עוד לא מגובשת לכדי התמודדות עם הדבר הזה, הבנתי שלפחות זה אחלה רעיון לטור.
אז אם מישהו מאוויס עבר כאן בסביבה, שימו לב לתאריך. כמו שנהוג לשים כתובית לפני כל סידרה בנטפליקס: "הסיפור אמיתי, אולם הדמויות שונו לצורך העצמת הדרמה" או "כל קשר בין הסידרה לבין המציאות הוא מקרי בלבד". תכלס ברור שהכל גם עליכם. בסופו של דבר אתם עשויים מאותו חומר אנושי בלתי נסבל כמו כולם.

אני בטוחה שגם עובדי גוגל מתלוננים בשיחות מסדרון על היחס שהם מקבלים מההנהלה שהחליפה להם את קפסולות הקפה של נספרסו באלה של ארומה במטרה לחסוך קצת כסף שיממן להם את המסאג' בטיול שמתוכנן לאיים הקריביים.

ישנו סעיף בכל חוזה בין עובד למעביד ששומר ומגן על זכות העובד להתלונן. 
נהוג לחשוב שהכל מתנקז לסעיף השכר, אבל לא ממש. אם יציגו לך שלושים אופציות למתנת חג, אתה תאמר שחסר לך ברשימה קוצץ שיערות באף ושתלושים באלף ש"ח זה נחמד, אבל הם לא כוללים מבצעים. אז שווי הערך האמיתי שלהם הוא פח. אם יש לך חדר אוכל מסובסד במחיר ממוצע של במבה וקולה, זה מעולה. אבל זה משעמם וכבד לאכול כל יום אוכל מבושל וגם לא כזה טעים שם. כנראה שמאה וחמישים יום מתוך סל ימי העבודה השנתי שאכלת שם, היו הימים שהיית מצונן וגם ככה טעם וריח לא היו חשובים לך.

כנ"ל לגבי ימי גיבוש. העובד הממוצע יקטר שלא מארגנים לו כלום כשבכל מקום עבודה אחר המתקיים על פני כדור הארץ רווחת העובד היא מעל הכל. 
ואז מארגנים לו אחד כזה וזה מושלם. לא כי סוף סוף זה קורה, אלא כי זה פותח בפניו אופציות אין סופיות של תלונות שלא יוצא לו להתבוסס בתוכן ולהתמרמר עליהן על בסיס קבוע. ואז במשך ימים כל שיחה שמתקיימת בין אנשים בעבודה כוללת בתוכה רשימת תלונות אין סופיות. על המלון, המיקום שלו, על המורכבות לעזוב את המשפחה (אגב גם חתול זה נחשב!!).
אין ספק שהאירוע משיג את המטרה באופן מושלם. 
זה מאוד מגבש את האנשים להתלונן יחד בצורה אינטנסיבית ומרוכזת לאורך תקופה. 

קיצר, עד אוקטובר אני אמורה להיות מוכנה נפשית להיות עם חבורת זרים בנסיעה של 6 שעות, לערב קריוקי ומשחקי חברה. לא רואה שום דבר שיכול להשתבש בכל הארוע הזה. 








בודפשט לנכים (נעזרים).

כמה ימים אחרי שחזרתי מארה"ב ועוד לא הספקתי להתאושש מהאופריה, בא החמאס והביא עלינו את השביעי באוקטובר וכדי לעשות וידוא הריגה לחיים הקודמ...